המפנה בתפיסת הביטחון

לפי עמירם אורן, במאמר "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953" – פורסם בכתב העת עיונים בתקומת ישראל, כרך 12 (2002), בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות עמדה ביסוד ארגון צה"ל תפיסה מגננתית-התקפית. תפיסה זו גובשה במהלך 1949, בימי הרמטכ"ל הראשון רב-אלוף יעקב דורי, ועל בסיסה נבנה ואורגן צה"ל מחדש (בשים דגש על הקמת מערך המילואים) מראשית 1950 – עם תחילת כהונתו של רב אלוף יגאל ידין כרמטכ"ל – ועד סוף מרס 1951.

קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית

מיכה בר מציג בספרו  קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית חמש קטגוריות למיונם של קווים אדומים:

הגישה האופנסיבית-דפנסיבית

לפי ישראל בר בספרו, בטחון ישראל: היום אתמול מחר, אומצה  במלחמת העצמאות, דוקטרינה צבאית אופנסיבית-דפנסיבית. בשלב ראשון נבלמה התקפת האויב על ידי התנגדות עזה, שהתרכזה סביב נקודות המפתח של הארץ. לאחר מכן, כאשר פג כוח המחץ של התוקפן וכוחותיו תשו, החל השלב השני. בשלב זה נערכת התקפת נגד כדי להדוף את האויב אחור סופית, ולכבוש ככל האפשר כיבוש של קבע את קרשי הקפיצה העיקריים שלו.

ערכה של ההתיישבות בהגנה

בספרו, מסך של חול, טוען יגאל אלון כי מצבה הכלכלי של המדינה אינו מתיר לה לקיים צבא גדול. צבא הקבע המצומצם חייב לכלול בתוכו את הקאדרים הנחוצים לשם אימוניהם וארגונם של מגויסי שירות החובה ולקיומו של אגרוף מחץ מרוכז ובלתי מרותק, ככל האפשר, לתפקידי ביטחון שגרתיים, למקרה הצורך בפעולה דחופה, בכל מקום שתידרש. לכן, שילובה של ההתיישבות האזרחית בתכנית ההגנה, ובייחוד של ישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות, החוסכות כוח אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשית התקפת פתע מצד האויב, אלה גם לנסות לבלום אותה, או לפחות להשהות את התקדמות האויב עד שכוחות הצבא ישלטו במצב.

מלחמת מנע

לפי יהושפט הרכבי, בספרו מלחמה ואסטרטגיה, מלחמת מנע (preventive war) היא מלחמה היזומה כדי למנוע שינוי במצב האסטרטגי והמדיני, על סמך הערכה, שהאויב מתעצם בכוונה לפתוח במלחמה כשיסיים את הכנותיו, או שיחסי הכוחות או הנסיבות המדיניות עלולים להשתנות לרעה, ולכן מוטב להקדים רפואה למכה ולהכות את היריב, או ליצור עובדות, בטרם יהיה מאוחר מדי. המלחמה המונעת היא פעולה תוקפנית, אבל במגמה הגנתית המשמשת לה הצדקה. היא מכוונת להשיג הכרעה בעוד מועד, כשהכרעה כזאת עודנה אפשרית, שמא תחלוף ההזדמנות. אמנם יתכן שלאויב אין היום כוונות עוינות, אולם השתנות הנסיבות האסטרטגיות לטובתו עלולות להולידן. לכן, טענו הטוענים, מוטב לא להמתין, אלא לקדם את פני הרעה ולסכל מראש אפשרות כזאת. זוהי אפוא מדיניות הגנתית, המכוונת לשמור על הסטטוס קוו מפני מי שעלול לנסות לערער אותו. פעולה כזאת יכולה להיות בעלת מימדים מצומצמים ממלחמה ממש, ואזי היא בבחינת פעולה מונעת.

הקבוע והמשתנה בחשיבה האסטרטגית הישראלית

לפי דן הורוביץ, במחקרו על התפיסה הישראלית של ביטחון לאומי, משקפת תפיסה זו שתי הנחות יסוד הקשורות זו בזו. ההנחה הראשונה היא כי אין לה לישראל ברירה אלא להתייחס אל הקונפליקט הישראלי ערבי בבחינת נתון ללא קשר למידת הסבירות של הסיכוי לפתרונו בעתיד הנראה לעין. ההנחה השנייה היא כי בנסיבות אלו חייבת ישראל להקנות עדיפות לשיקולים הנובעים משולי הביטחון הצרים שלה כתוצאה מהעדר עומק גיאוגרפי ונחיתות כמותית דמוגרפית.

התגובה הישראלית לאיום הערבי

לפי אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, התפתחה לנוכחת האיום שמציב העולם הערבי תפיסת הביטחון המדגישה שישה עיקרים: 1) כורח הגיוס המרבי של כל המשאבים; 2) האינטרס העליון שיש לישראל בסדר אזורי אשר עולה בקנה אחד עם צרכיה; 3) חשיבותם של בעלי ברית מבין המעצמות הגדולות; 4) התועלת הצפונה לישראל מהשתלבות מלאה, מפוכחת ורבת תעוזה במשחק האומות בזירה המזרח תיכונית ובסביבתה הקרובה; 5) הלגיטימיות של השימוש בכוח; 6) חשיבותו העליונה של כוח צבאי כמכשיר של הרתעה.

תפיסת האיום הערבי על ישראל

בבסיס תורת הביטחון של ישראל עומד האופן בו תופסת ישראל את האיום הערבי העומד מולה. אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, טוען שתפיסת האיום הערבי בהתבטאויותיהם של פרנסי המדינה בכל הזמנים משקפת ניסיון לולייני כלשהו לשמור על איזון סביר בין הבלטת חומרתה של הסכנה לבין הדגשת יכולתה של ישראל לשרוד. מצד אחד מובלטת מאוד שורשיותה של העוינות הערבית למפעל הציוני, ומודגשים פערי העוצמה בין "גולית" הערבי המגושם והעוין, לבין "דוד" היהודי הקטן והמאוים. מצד אחר נזהרים דוברים רשמיים שלא לצייר איום ערבי כה חמור עד שמשתמע ממנו כי ברבות הימים לא תעצור ישראל כוח בפני הערבים ותתמוטט כדרך שנפלו ונחרבו הבית הראשון, הבית השני וממלכת הצלבנים.

השינוי בדוקטרינה הצבאית והדרך למלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטיני. עם השנים נכתבו מחקרים רבים שניסו להסביר הגורמים שהביאו למלחמה. במאמר זה אתמקד בהסברו של עמי גלוסקא כפי שבא לידי ביטוי בספרו אשכול תן פקודה! ואעשה זאת תוך התמקדות באספקטים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל

לפי אריאל לויטה, בספרו הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה, ניתן למצוא את אבני הפינה של הדוקטרינה הצבאית הישראלית בהנחות העל של תורת הביטחון הישראלית שאת ניסוחן המקורי תבע דוד בן-גוריון. ראשונה בהן היא הקביעה לפיה עצם קיומה של מדינת ישראל נתון בסכנה מצד אויבים המקיפים אותה מכל עבר ושואפים לכלותה בכל דרך שהיא, דהיינו איום קיומי. מהגדרה זו של בעיית הביטחון של ישראל נבע ההכרח לחפש פתרונות ואמצעים להבטחת קיומה של המדינה.