ישובים ישראליים תחת אש – מאז קום המדינה

על רקע האירועים בדרום להלן קישור לפוסט של ארכיון המדינה שפורסם לפני שבע שנים במהלך מבצע צוק איתן.

כמו שרואים רצועת עזה מהווה אתגר כבר שנים רבות. אבל היא המקום היחידי. גם בצפון וגם בדרום היו יישובי הספר במדינה מטווחים על ידי רקטות , מרגמות או ארטילריה.

נקווה שהפעם יהיה לזה סוף.

מסע בזמן

סיבוב הלחימה בשבוע האחרון (מבצע "צוק איתן") אינו הפעם הראשונה בה יישובים ישראליים מותקפים באש "תלולת מסלול" – ע"י פגזים או/ו טילים. מאז שנות ה 50' הפכו ישובים יהודיים למטרות לאש שכזו. הקיבוצים כיסופים, נירים ועין השלושה ("עוטף עזה" – כפי שמכנים אותם היום) הופגזו על ידי הצבא המצרי (ששלט אז ברצועת עזה שנכבשה על ידו במלחמת העצמאות) בתחילת אפריל 1956. בתגובה הפגיז צה"ל מטרות מצריות רבות ברצועה והסב אבדות קשות למצרים. 

להמשך קריאה לחץ כאן.

View original post

תגמולים לסוריה

אתמול שיתף ארכיון המדינה תיק פניות הציבור מהתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. בתיק זה נמצאות מספר הצעות מעניינות לפתרון בעיות הביטחון השוטף.
פתרון אחד תפס לי את העיניים. מדובר בהצעה אנונימית להעיף בלונים עם מוקשים לכיוון סוריה.
כנראה שחשבו על זה כבר בעבר…
את המסמך תמצאו בקישור הבא בעמוד 58 בתיק.

מבצע עזה ומדיניות ארצות הברית כלפי ישראל

ב-28 בפברואר 1955 פשטה פשטו שתי פלוגות צנחנים של צה"ל פשטו על מחנה של הצבא המצרי ועל תחנת רכבת סמוכה והניחו מארב לתגבורת המצרית. כארבעים חיילים מצריים נהרגו ואבדות צה"ל היו 8 הרוגים ו-13 פצועים. למבצע היו בין השאר השלכות על מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל.

שיקום ומתן פיצויים ליישובי הספר

מאז ועד היום התנהלו תקריות אש בגבולות השונים של מדינת ישראל, כאשר במהלכן נפגעו יישובים ישראלים שנמצאו בקו הגבול. אז כמו היום עלתה שאלת שיקום הנזקים ביישובים שנפגעו בעקבות תקריות אלה.

ההגנה המרחבית ותפקודה בעשור הראשון

לפי דוד טל, בספרו על תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, נועדה מערכת ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של צה"ל מטבע בריאתה לפתור בעיה אסטרטגית קשה – היעדר עומק ומרחב התרעה מפני התקפה ערבית אפשרית. יישובי הספר אורגנו לפעול, במסגרתה של מערכת זו, כמכשול לכוחות אויב פולשים ולהעניק למדינה 'עומק אסטרטגי' מלאכותי, עד הגעתם של כוחות צה"ל לאזור הפלישה. בשל שילוב הדוק זה של מעשה ההתיישבות בשיקולי הביטחון של ישראל היה צה"ל מעורב בקביעה של מקומות ההתיישבות ושל מבנה היישובים עצמם. בעת ובעונה אחת ניתנה בכך ליישובים האפשרות להמשיך ולמלא תפקיד חשוב בעיצובה של המפה הביטחונית-מדינית של ישראל, ברוחה של מסורת ציונית משכבר הימים.

הפגזת העיר עזה בשנות החמישים

לפי בני מוריס, בספרו מלחמות הגבול של ישראל, הייתה רצועת עזה הזירה העיקרית של תקריות גבול בין ישראל למצרים בתקופה שלפני מלחמת סיני. כל אותה תקופה ירו יחידות הצבא המצריות מתוך הרצועה לעבר סיורים של צה"ל כמעט מדי יום, ובמשך מארס וראשית אפריל 1956 הניחו שוב ושוב מוקשים ומארבים לאורך דרך הפטרולים של צה"ל. בשבוע האחרון של מרס החלו "הסתננויות מרובות" של אזרחים ערבים לכל אורך רצועת עזה – הן לצרכי מרעה הן לצרכי קציר. כוחות צה"ל שהתקיפו את הרועים והקוצרים וניסו לגרשם הותקפו באש חיילים מצריים, שחיפו על המסתננים. שלל אירועים אלה הובילו בסופו של דבר להפגזתה של העיר עזה על ידי כוחות צה"ל, דבר שהוביל לתגובות חריפות בעולם.

הגבול הסורי מעולם לא היה שקט…

להלן דברים שנכתבו כמעט לפני ששים שנה. נראה ששום דבר לא השתנה:

"מונים סיבות שונות למצב הנוכחי בגבול הסורי. הקשיים הפנימיים בסוריה עצמה, מערכת היחסים הבין-ערביים של סוריה, ניגודים בין קצונת "החזית" למטכ"ל הסורי ועוד ועוד. היות שבטבע הדברים יש שני צדדים לגבול – תופס הגורם הישראלי מקום משלו, כלומר: גם למעשינו ולמחדלינו על הגבול ובסביבתו יש משק כלשהו. אין כאן הכוונה למעשינו ומחדלינו החד-פעמיים דווקא, אלא לנוסח חיינו היום-יומיים על הגבול".

תפקידי ההגנה המרחבית

למערך ההגנה המרחבית יש תפקידים הן במלחמה הן בביטחון השוטף. תפקידה העיקרי של ההגנה המרחבית בעת מלחמה הוא במגננה. מערך ההגנה המרחבית הבנוי ללחימה במצבים של ניתוק מאפשר לכוחות צה"ל שפטורים מהגנה על היישובים לפנות כוחות למתקפה על מנת שיוכלו להתפנות להתקפה על האויב. כמו כן, יישוב בכלול במערך ההגנה המרחבית מאלץ את האויב להקצות כוחות לכיתורו של היישוב, דבר הפוגע במאמץ המלחמתי שלו.

תקרית האון (7 באפריל 1967)

שלוש חלקות מצפון-מזרח לקיבוץ האון באזור המפורז הדרומי לא נחשבו לחלקות בעיתיות במסגרת המאבק על זכויות העיבוד באזורים המפורזים; אולם במהלך הדיונים עם משקיפי האו"ם במגמה להגיע לסימון גבולות עיבוד שיהיו מוסכמים גם על הסורים, החלו הסורים להחריף את מצב הביטחון השוטף אף באזור זה. לא אחת היה צורך להפסיק את העבודה בחלקות אלה מחמת תקריות ירי.

תקרית ספינת המשמר בכנרת (15 עד 25 באוגוסט 1966)

ספינת המשמר של חיל הים מטיפוס נמ"כ (נושאת מכוניות), שהבטיחה את ריבונותה של מדינת ישראל על הכנרת בכלל, ואת זכויות השיט והדיג בפרט, היתה מטרה נוחה למוצבים הסוריים החולשים על נתיבי סיוריה. ב-15 באוגוסט 1966, בעת סיור אבטחה שגרתי, עלתה ספינת המשמר של חיל הים על שרטון בחוף המזרחי של הכינרת בגלל ערפל. ספינת משמר וסירת אמבולנס יצאו לחלצה. המוצבים הסוריים באש מקלעים ותול"ר על הספינה התקועה ושלושה חיילים מצוות הספינה נפצעו. לאחר זמן מה נפסקה האש והפצועים פונו בסירת אמבולנס. בתגובה לתקרית הגישה ישראל תלונה למשקיפי האו"ם על פתיחת האש הסורית.