פונדמנטליזם ודמוקרטיה – המקרה של האחים המוסלמים בסוריה

הסוגיה של אסלאם ודמוקרטיה עוררה וממשיכה לעורר דיון רב בקרב משקיפים ואנשי אקדמיה, לגבי הקשר בין כניסת האחים המוסלמים למערכת הפוליטית הממוסדת לבין הפיכתם לדמוקרטיים ופרגמטיים יותר. ברצוני להביא כאן קטעים ממאמר שפורסם ב-2012 במסגרת קובץ מאמרים העוסק בתנועת האחים המוסלמים מהיבטים שונים.

אמצעים כלכליים להתמודדות עם הפונדמנטליזם

בהמשך לפוסט הקודם. בהמשך לסקירתו כתב אלי שקד שנכונה הטענה, שחלק ממנהיגי הפונדמנטליזם אינם משתייכים לשכבות החלשות כלכלית. אולם, בולטת העובדה, שמנהיגים אלה מנצלים את המצב הכלכלי למטרותיהם הפוליטיות. המצוקה הכלכלית משמשת כר נרחב ונוח לפעילותם בקרב הציבור ולהטייתו לצידם נגד המשטרים הקיימים.

גורמים מסייעים להתגברות הפונדמנטליזם

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות – איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה  במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.

דמוקרטיה ואסלאם, אחרי עשרים שנה

הדיון לא השתנה לאורך השנים. האם אסלאם הולך עם דמוקרטיה או שמה לא? כבר אמר מישהו שמאחורי כל טיעון ועמדה בויכוח מסתתרת אג'נדה פוליטית כלשהי והשקפת עולם.

אבל דבר זה נכון גם לגבי היהדות וכל דת אחרת.

להמשך לחץ כאן.

תחזיות והערכות בנוגע לתורכיה

לאורך השנים מפורסמות הערכות שונות בנוגע למזרח התיכון שברוב המקרים מלווות בתחזיות לגבי העתיד. במאמר זה אבחן מספר הערכות ותחזיות הקשורות לתורכיה ופורסמו סביב עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח בראשות ארדואן לשלטון. מטרתי להראות שרובם של הניתוחים מתאימים לזמן פרסומם למרות שלפעמים יש תחזיות שעלולות לדייק במידה מסוימת אבל גם אז יכול להתרחש מאורע אותו אף אחד לא צפה ויכול לשנות את כל מה שחשבנו קודם לכן.

האסלאם הליבראלי

לפי עמנואל סיוון בספרו התנגשות בתוך האסלאם אין להוגים הליבראלים באסלאם מסר אחיד, אך מטרתם הסופית זהה. הם מבקשים לחולל רפורמה מעמיקה באסלאם, במטרה לנער את התרבות הזאת, לחלץ אותה מתוך הניוון שלתוכו שקעה ולהכניס אותה אל העולם המודרני. לטענתם של אינטלקטואלים אלה, הרפורמות יועילו גם כאמצעי הגנה מפני השפעתם ההרסנית של קנאי האסלאם. כדי שתושג מטרה כפולה זאת, חייבים להתקיים שלושה תנאים מוקדמים:

התנועות האסלאמיות ויחסן לדמוקרטיה

עם עלייתן של תנועות אסלאמיות רדיקליות לשלטון באירן ובסודן והסיכוי שהסתמן לעלייתם של משטרים אסלאמיים רדיקליים נוספים בחלק מארצות המזרח התיכון, עלתה השאלה האם תנועות אסלאמיות רדיקליות יכולות לקבל את הנחות היסוד העומדות בבסיס הדמוקרטיה כגון פלורליזם, משטר רב-מפלגתי, שוויון זכויות פוליטי וחופש הבעה ותנועה.

האסלאם כאידיאולוגיה פוליטית

לפי מאליס רות'וון, בספר המבוא שכתב על האסלאם במסגרת סידרת המבואות של הוצאת אוספורד, המילה "פונדמנטליסט" בשפה המקובלת כיום מתארת מוסלמי השואף להקים מחדש את המדינה האסלאמית, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותו. בהתאם להשקפה זו, משימתה של המדינה האסלאמית היא להשליט את מרות ההלכה המוסלמית – השריעה. המילה "פונדמנטליסט" היא בעייתית בגלל מקורותיה הנוצריים. במקורו היה הפונדמנטליזם תנועה שכמה נגד התיאולוגיה הליברלית או המודרניסטית שהופצה בבתי מדרש פרוטסטנטיים באמריקה. התנועה יצאה בעיקר נגד התפישות שערערו עם קבלתם כפשוטם של אירועים על-טבעיים כגון ששת ימי בריאות העולם, לידתו של ישו מהבתולה, תחייתו הפיזית וחזרתו הממשמשת ובאה. כל הכותבים והאידיאולוגים המוסלמים הנתפסים כפונדמנטליסטים אימצו פירושים מודרניסטיים ואלגוריים כלשהם של הקוראן, בעוד כל המוסלמים המאמינים, לא רק אלה המתוארים כפונדמנטליסטים, רואים בקוראן את דבר האלוהים הנצחי והבלתי אמצעי.

ג'מאל אל-דין אל-אפגאני (1897-1838)

ג'מאל אל-דין אל-אפגאני נולד ולמד באירן ולאחר מכן בהודו הבריטית. הוא היה מורה ופעיל פוליטי ששוטט בעולם האסלאמי ממצרים להודו וקרא למוסלמים לצאת מהאדישות ולדרוש מחדש את זהותם האסלאמית. הוא הטיף למסר שהיווה אתגר הן לשלטונות המערביים והן לאלו המוסלמים, מסר שכלל את "הסכנה של מעורבות אירופאית, הצורך באחדות לאומית על מנת להתנגד לה, הצורך באחידותם של המוסלמים, והצורך בחוקה על מנת להגביל את כוחו של השליט."

אפגאני האשים במחלתו של העולם המוסלמי את התפשטות המערב, השליטים האוטוקרטים, והממסד הדתי. הוא הטיף מסר של תחייה ושינוי. הוא האמין שאסלאם כמו הנצרות לפניו זקוק למרתין לותר ולרפורמציה. האסלאם הינה דת של תמורה ושינוי, של היגיון ומדע, דת בעלת מוסר עבודה חזק. האסלאם מהווה קשר חברתי שמאחד ומדריך קהילה שניצחה בעבר. אחדות מוסלמית הכרחית לעצמאות פוליטית ותרבותית.

לטענתו, המערב הינו חלק מהבעיה וגם חלק מהפיתרון. מצד אחד, אירופה דיכאה ואיימה על זהותה ועל האוטונומיה  של הקהילה. מצד שני, על הקהילה המוסלמית ללמוד מהמערב, ולזהות ולרתום לעצה את מקורות עוצמתו, מכאן ובנוסף למדע וטכנולוגיה, קיבל אפגאני רעיונות פוליטיים כגון שלטון חוקתי, והשתתפות פוליטית דרך מועצות נבחרות. תחייתו של האסלאם והסולידאריות המוסלמית היו המפתח להשגת המטרה האולטימטיבית, שהיא עצמאות מהמערב ותחייתו המחודשת של האסלאם.

 

תנועות אסלאמיות במזרח התיכון

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות האזור בשלושים השנים האחרונות. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות ? איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה  במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.[1]