האסלאם בברית המועצות

כבר התייחסתי בעבר לעלייתן של התנועות האסלאמיסטיות במזרח התיכון. ברצוני הפעם להתייחס לתופעת התנועות האסלאמיות, וזאת תוך הפניית המבט לאזור אחר ולאו דווקא למזרח התיכון. לשם כך אשתמש בסקירה שהפיץ המוסד ב-26 בספטמבר 1979. מדובר בסקירה שעניינה האסלאם בברית המועצות. להלן עיקרי הדברים כפי שהופיעו בתחילת הסקירה[1]:

הקבוצות האסלאמיות ברצועת עזה

כבר ציינתי בעבר, שעלייתן של התנועות האסלאמיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. ברצוני, לחזור הפעם לסוף שנות השמונים ולהראות כיצד התייחסו לגורם זה בעבר, זאת תוך כדי התמקדות בהופעתן של תנועות אלה ברצועת עזה. דברים אלה לקוחים מסקירה שנכתבה בשנת 1987 קצת לפני פריצתה של האינתיפאדה והופעתה על הבמה של תנועת החמאס.

פונדמנטליזם ודמוקרטיה – המקרה של האחים המוסלמים בסוריה

הסוגיה של אסלאם ודמוקרטיה עוררה וממשיכה לעורר דיון רב בקרב משקיפים ואנשי אקדמיה, לגבי הקשר בין כניסת האחים המוסלמים למערכת הפוליטית הממוסדת לבין הפיכתם לדמוקרטיים ופרגמטיים יותר. ברצוני להביא כאן קטעים ממאמר שפורסם ב-2012 במסגרת קובץ מאמרים העוסק בתנועת האחים המוסלמים מהיבטים שונים.

עשרים שנה לאירועי האחת-עשרה בספטמבר

העולם המערבי הזדעזע ב-11 לספטמבר 2001, עת התרסקו המטוסים על בנייני התאומים והפנטגון. התקשורת העולמית וכן הקהילה המדעית לא חדלו לעסוק בתופעה של הטרור האסלאמי בכלל ובאוסמה בן-לאדן בפרט. כולם החלו לעסוק בנושא ולחקור אותו מכל ההיבטים האפשריים. אבל תופעה זו אינה חדשה. התנועות האסלאמיות היו קיימות במזרח התיכון עוד מראשית המאה העשרים. וכבר בתחילת דרכם נקטו לעתים באלימות לשם השגת המטרה שלהם. אותם ארגונים הפועלים תחת המטרייה של ארגון אל-קעידה לא צמחו בחלל ריק ובבואנו לנתח אותם יש לבדוק גם את אלה שקדמו להם.

על התנועות האסלאמיות ראה תנועות אסלאמיות במזרח התיכון

ראה גם דברים שכתבתי בעבר על: פונדמנטליזם, האחים המוסלמים ועל היחסים בין אסלאם ופוליטיקה.

אמצעים כלכליים להתמודדות עם הפונדמנטליזם

בהמשך לפוסט הקודם. בהמשך לסקירתו כתב אלי שקד שנכונה הטענה, שחלק ממנהיגי הפונדמנטליזם אינם משתייכים לשכבות החלשות כלכלית. אולם, בולטת העובדה, שמנהיגים אלה מנצלים את המצב הכלכלי למטרותיהם הפוליטיות. המצוקה הכלכלית משמשת כר נרחב ונוח לפעילותם בקרב הציבור ולהטייתו לצידם נגד המשטרים הקיימים.

גורמים מסייעים להתגברות הפונדמנטליזם

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות – איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה  במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.

ההתמודדות עם האיום האיראני

ב-11 באפריל 1994 יצא מטעם החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ סקירה על הפונדמנטליזם ודרכי ההתמודדות עמו (א-7706/19). מעניינת במסמך זה ההתייחסות להתמודדות עם האיום האיראני שמלווה אותנו שנים רבות. להלן עיקרי הדברים:

האסלאם כאידיאולוגיה פוליטית

לפי מאליס רות'וון, בספר המבוא שכתב על האסלאם במסגרת סידרת המבואות של הוצאת אוספורד, המילה "פונדמנטליסט" בשפה המקובלת כיום מתארת מוסלמי השואף להקים מחדש את המדינה האסלאמית, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותו. בהתאם להשקפה זו, משימתה של המדינה האסלאמית היא להשליט את מרות ההלכה המוסלמית – השריעה. המילה "פונדמנטליסט" היא בעייתית בגלל מקורותיה הנוצריים. במקורו היה הפונדמנטליזם תנועה שכמה נגד התיאולוגיה הליברלית או המודרניסטית שהופצה בבתי מדרש פרוטסטנטיים באמריקה. התנועה יצאה בעיקר נגד התפישות שערערו עם קבלתם כפשוטם של אירועים על-טבעיים כגון ששת ימי בריאות העולם, לידתו של ישו מהבתולה, תחייתו הפיזית וחזרתו הממשמשת ובאה. כל הכותבים והאידיאולוגים המוסלמים הנתפסים כפונדמנטליסטים אימצו פירושים מודרניסטיים ואלגוריים כלשהם של הקוראן, בעוד כל המוסלמים המאמינים, לא רק אלה המתוארים כפונדמנטליסטים, רואים בקוראן את דבר האלוהים הנצחי והבלתי אמצעי.

אסלאם ומערב בין עימות להשלמה

ב-2002 פרסם מרכז משה דיין קובץ מאמרים שדן בסוגיית היחסים שבין אסלאם ומערב במזרח התיכון לאור אירועי ה-11 בספטמבר 2001. את הקובץ פתח מאמרו של ברנרד לואיס שתיאר את שורשיה ההיסטוריים של תפישת האסלאם את המערב. האסלאם חילק את העולם בין דאר אל-אסלאם, בו היה שלטון מוסלמי וחל המשפט המוסלמי, לבין דאר אל-חרב, שאר העולם שנשלט על ידי כופרים. התפישה הדיכוטומית הזאת ליוותה את מגעיו של העולם המוסלמי עם המערב לאורך ההיסטוריה ושיקפה לא רק מאבק על השליטה בעולם אלא על העליונות הרוחנית, התרבותית-דתית בו. העת החדשה נשאה בחובה תהליכי מודרניזציה והתמערבות, שטשטשו את הדיכוטומיה הזאת, אך הם גם הצמיחו תנועות פונדמנטליסטיות שהתנגדו להם ופתחו במאבק נגד מתמערבים מבית, שייבאו את דרכיהם של הכופרים וכפו אותן על המוסלמים, ונגד המערב ממנו יובאו דרכים אלה.

חסן אל-בנא

אקטיביסט מוסלמי, נולד ב-1906 באלכסנדריה והמייסד של תנועת האחים המוסלמים, הוא הצטרף לאגודה מיסטית בגיל 13. בשנת 1922, כאשר מצרים קיבלה עצמאות מוגבלת מאנגליה, הוא נרשם ללימודים בבית-ספר למורים בבתי ספר יסודיים. בספטמבר 1927 הוא נהיה מורה בבית ספר יסודי באסמעאליה, ביתה של חברת תעלת סואץ ועיר בעלת תושבים זרים רבים. הוא דיבר נגד הדרכים הליברליות והזרות ובמארס 1928 הוא ייסד את הסניף הראשון של האחים המוסלמים, שפעלה למען כינונה של מדינה דתית במצרית. עשרים שנה מאוחר יותר הוא פיקח על בערך 2,000 סניפים של האחווה בכל רחבי מצרים ועל הפצתם של פרסומי האגודה בכל רחבי העולם המוסלמי. לאחר מלחמת העולם השנייה ייסדה האגודה מיליציה, שהשתתפה במלחמת ישראל-ערב של 1949-1948, והתנקשה  וביצעה פעולות אלימות נגד ממשלת מצרים. הממשלה הוציאה את האגודה מחוץ לחוק בדצמבר 1948; האגודה התנקשה בשר שאסר על קיומה. חסן אל-בנה נרצח על-ידי המשטרה מספר שבועות לאחר מכן, ב-12 בפברואר 1949.

מקור:

"Banna, Hassan Al- (1906–1949)." Dictionary of the Israeli-Palestinian Conflict. Vol. 1. Detroit: Macmillan Reference USA, 2005. 58-59. 2 vols. Gale Virtual Reference Library. Gale. Natl Mem Inst For Prevention of Terrori. 15 Oct. 2008