השפעת מלחמת העצמאות על התפתחויות במצרים

מלחמת העצמאות חוללה שינויים בקרב מדינות ערב. בתחילה השתררו תדהמה בלבול רגשות תבוסתנות ורפיון רוח. מיד הוחל בחיפוש אחרי אשמים וכל גורם וחוג מן הנוגעים בניהול המלחמה הזדרז לנקות את עצמו מאחריות ולהשים את יריביו בבגידה. כך נתערער האמון ההדדי בין קבוצות שונות וגבר הפירוד בתוך מדינות ערב וביניהן. התעורר נחשול שנאה וזעם כלפי המנהיגים והאחראים לניהול מדינות ערב והם הוקעו כפושטי רגל ובוגדים.

בשנת 1953 כתב אשר גורן סקירה על התמורות בארצות ערב בעקבות תבוסתן בארץ ישראל.[1] להלן הדברים שכתב בנוגע למצרים. דברים אלו שהיו נכונים לזמנם מדגימים השלכות אלה ומראים כיצד יכול אירוע טראומטי ברמה לאומית להביא לשינויים רדיקליים בשלטון ובחברה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מהותו של המשטר החדש במצרים

ב-23 ביולי 1952 השתלטו כשלושת אלפים חיילים ומאתיים קצינים על מטה הצבא הראשי בקסרקטין עבאסיה. ראש המטה הכללי גנרל מוחמד פריד נאסר בצוותא עם הקצינים שהיו אתו. במקביל השתלטו יחידות צבא על מספר מוסדות וביניהם: מטה חיל הספר, כל נמלי התעופה ותחנת השידור המרכזית בקהיר.  ההודעה הראשונה לציבור על תפיסת השלטון נמסרה ברדיו בשעה שבע בבוקר על ידי אנואר אל-סאדאת. הוטל פיקוח בטחוני על הבירה ונאסרו כל הפגנות שהן.

ראש הממשלה הילאלי התפטר והקצינים החופשיים, שהובילו את ההפיכה, ביקשו את עלי מאהר להקים ממשלה המורכבת מעובדי ציבור. שלושה ימים לאחר מכן, ב-26 ביולי, נצטווה פארוק להתפטר ולצאת את הארץ לצמיתות. בנו הינוקא, יורש העצר אחמד פואד, הוכרז מלך ונתמנתה מועצת עוצרים. בשעה שש באותו ערב הפליג פארוק בספינה לאיטליה.

הפיכה בצבא מצרים, מעריב, 23-7-1952
מעריב 23.7.1952

מספר חודשים לאחר מכן כתב יעקב בהם סקירה מטעם מחלקת החקר של משרד החוץ (ספטמבר 1952) תחת הכותרת "לבטי המשטר החדש במצרים". במסגרת סקירה זו הופיעה הערכה על אופיו של המשטר החדש המופיעה כלשונה בהמשך המאמר.

לבטי המשטר החדש במצרים, ספטמבר 1952
ארכיון המדינה, חצ-2409/2

המשטר החדש במצרים רחוק עדיין מיציבות. שאיפת הצבא לתיקונים חברתיים נתקלת בהתנגדות נמרצת מצד השכבה החולשת על ענייני הכלכלה והחברה עשרות בשנים. גם לאחר קבלת ההחלטה על הרפורמה האגרארית לא חוסלו קני ההתנגדות למשטר החדש. כן לא הצליח המשטר החדש עד כה להתבסס בציבור האזרחי.

אף על פי שהמשטר החדש לא הגיע עדיין לכלל יציבות ניתן להצביע על תופעות אחדות המאפיינות  את ההתפתחות החדשה בארץ הנילוס: זו הפעם הראשונה בתולדותיה של מצרים החדשה ששליטיה שמים את הדגש בעיותיה הפנימיות. עד כה דחק הטיפול המרוכז בשאלת הסכסוך האנגלי מצרי את שא הבעיות החברתיות החמורות לקרן זווית. אפילו אם נניח שאין בתיקונים החברתיים המוצעים על ידי הצבא משום פתרון יסודי של בעיותיה החברתיות של מצרים, הרי מהווה עצם הכיוון החדש – ההבלטה של הבחינה החברתית – מפנה חשוב ומכריע בחיי הציבור המצרי. מפנה זה שחרר כוחות חברתיים חדשים בארץ הנילוס. בפעם הראשונה נוכחו בני מצרים לדעת כי אפשר ללחום בגילויי הריקבון והשחיתות במולדתם ואף לנצח. לקח זה מן ההכרח שייתן את אותותיו בחינוך הדור המצרי החדש.

המכשול הגדול לסיכויי התבוססותו של המשטר החדש ולהצלחת מגמותיו החברתיות מהווה המציאות החברתית במצרים שקפאה על שמריה עשרות בשנים. המצב בתוך המפלגות המצריות הוא רק ביטוי של אותה המציאות. אין כיום במצרים שכבה חברתית המסוגלת לקדם  את ההתפתחות החברתית שהחלה בעקבות ההפיכה הצבאית רבת ההינף. מעמד הפועלים המצרי טרם התגבש והתלכד במידה מספקת כדי לשמש משען להתפתחות זו. גם המעמד התעשייתי ששימש משען חשוב למהפכות הבורגניות באירופה ובארצות הברית – אינו מוכש לפי שעה למלא תפקיד זה במצרים, בייחוד משתי סיבות:

  • הרוב המכריע של ההון התעשייתי הוא בידי זרים. גם חלק ניכר של בעלי התעשייה המצריים הם בני מיעוטים.
  • מעמד בעלי התעשייה במצרים אינו מגובש ומוגדר כלל. לרוב אין להפריד בין מעמד בעלי האחוזות והמעמד התעשייתי. חלק ניכר מאוד של בעלי התעשייה הם גם בעלי אחוזות. חלק ניכר של התעשייה המצרית מבוסס על ייצור חקלאי כגון תעשיות הטקסטיל והסוכר. נוכח עלייתו האיטית של הארגון המקצועי במצרים והתפשטות רעיונות שמאליים הרי קיים בה אינטרס פוליטי משותף בין בעלי האחוזות ובעלי התעשייה.

התפתחות חברתית זו של ארץ הנילוס מהווה את הקושי העיקרי להתבוססותו של המשטר החדש. רק במידה שההתפתחות – החברתית והפוליטית – תביא לידי התגבשות כוחות חדשים תובטח הצלחת משימותיו החברתיות של המשטר החדש. במקרה שהתפתחות זו תתעכב, עשוי  המשטר החדש להיהפך לדיקטטורה צבאית רגילה שתנהל את ענייני המדינה תוך שיגרה ומטרתה השגת יתרונות למקורבי השלטון.

עדיין איש אינו יכול לדעת את תוצאות המאבק על עיצוב דמות החברה במצרים. הצבא המצרי חולל הפיכה שפגעה במישרין במסגרת החברתית הקיימת במצרים. אולם רק בתנאי, שהפיכה זו תביא לידי שידור מערכות יסודי בציבור האזרחי ולהתגבשות חדשה ביחסי הכוחות החברתיים במצרים, יצליחו השליטים החדשים לבצע את שאיפותיהם.

תוניסיה ותחילת אירועי האביב הערבי

בתחילת שנות אלפיים למדתי היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. לימודי אלו חשפו אותי לנושא שעסקתי בו קודם לכן בצורה פורמאלית ושקעתי לתוך עולם של ידע הנוגע למזרח התיכון על כל היבטיו. השנים חלפו ותחומי העניין שלי השתנו ברובם אולם בכל המשכתי לקורא ולהתעניין בנושאים שלמדתי וחשבתי שהנה אני מבין את העולם שנמצא סביבי. והנה בשלהי 2010 החלו אירועי האביב הערבי והראו לי שבעצם אינני יודע דבר.

במאמר זה אתאר בקצרה את מה שאירע בתוניסיה באותה תקופה. לאחר מכן אתייחס לפרשנות שנכתבה בתחילת האירועים בתוניסיה ולאחר מכן אאמת אותה בפרשנות מאוחרת יותר של אותו חוקר. להמשיך לקרוא

עתיד המדינה במזרח התיכון

האביב הערבי ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) הביא אנשים רבים להאמין שהנה מתמוטט הסדר הקיים בעולם הערבי ומגיע קיצה של המדינה הערבית במזרח התיכון. אך כעבור זמן לא רב התברר כי חרף ההצלחה בהפלת השליטים במצרים ובתוניסיה, חלק גדול מן הסדר הפוליטי הישן שרד וחלק מההתקוממויות עממיות נכשלו לחלוטין. להמשיך לקרוא

תובנות בנוגע לבחירות בארצות הברית

תוצאות בחירות מפתיעות תמיד מחזירות אותי לספרי ההיסטוריה. במאמר זה ברצוני לחזור לבחירות לנשיאות ארצות הבית של 1992. בחירות אלה ציינו את חזרתם של הדמוקרטים לנשיאות בפעם הראשונה מאז 1980. אך כפי שנראה לא היה זה המאפיין היחיד.

לפי אייל נווה, בספרו המאה האמריקנית, התופעה הפוליטית המעניינת ביותר של הבחירות לנשיאות ב-1992 היא שלצד המועמד הדמוקרטי ביל קלינטון והמועמד הרפובליקני ג'ורג' בוש החליט להתמודד על משרת הנשיאות מיליארדר בשם רוס פארו כמי שמייצג חלופה לפוליטיקאים. הוא נימק את החלטתו ברצונו להכות בשחיתות  ובחוסר האמינות של המנהיגים האחרים ולהציל את המערכת הדמוקרטית חוקתית מהפוליטיקאים האחרים ולהציל את המערכת הדמוקרטית מהפוליטיקאים ומהמפלגות. למרבה הפלא אנשים החלו לתמוך בו והוא החל לצבור אהדה ועוצמה שהפתיעה אפילו אותו. הציבור כל כך תיעב את הפוליטיקאים, עד שהיה מוכן לתמוך במיליונר מפוקפק לחלוטין, בעל כושר ביטוי בינוני וללא כל מצע מוגדר. ככל שהבחירות הלכו והתקרבו ניבאו לו הסקרים עלייה גדולה, עד כדי כך שהוא נבהל שמא התמודדותו תמנע הכרעה בין המועמדים שאיש מהם לא יזכה ברוב של 50% מקולות האלקטורים, ואז גורל הנשיאות יוכרע שוב על ידי פוליטיקאים בקונגרס. ייתכן שרוס פארו פרש משום שבעצם לא רצה לחשוף את עצמו ובעיקר את הרקורד העסקי שלו לעיני הציבור. כשהחליט לוותר על מועמדותו היו שעולמם נחרב משום שהחלופה לפוליטיקאים "המקצועיים" נעלמה גם היא עמו.

והנה הגיעו הבחירות של 2016 ושוב הופיע מועמד שנוי במחלוקת שמקוריוז הפך להיות מועמד ריאלי לנשיאות ואפילו ניצח בבחירות למרות כל התחזיות. גם במקרה זה מדובר במיליארדר שמשך אחריו את כל מי שמאס בממסד הפוליטי ובפוליטיקאים "המקצועיים". ההבדל הוא שהפעם השתלב מועמד זה במפלגה הרפובליקנית על שלל המועמדים שלה לנשיאות אשר פרשו אחד אחרי השני עד אשר נשאר רק מועמד אחד – דונלד טראמפ. מולו התמודדה מטעם הדמוקרטים הילרי קלינטון שייצגה את הממסד הפוליטי ונחשבה פוליטיקאית "מקצועית" ובסופו של דבר למרות תחזיות של מרבית המומחים ולמרות הסקרים ניצח טראמפ בבחירות ונבחר לנשיאות.

הח'ליפות באסלאם

דובר 'המדינה האסלאמית', אבו מוחמד אל־עדנאני, הכריז בחגיגיות ב־ 29 ביוני 2014 על חידוש הח'ליפות ועל מינויו של אבו בכר אל־בגדאדי לח'ליף. ההכרזה עוררה התלהבות בקרב רבבות מוסלמים ממדינות ערב והמערב, אשר החלו לנהור בעקבותיה אל שדות הקרב והעשייה הפוליטית־חברתית בסוריה ובעיראק ולהקדיש — במקרים רבים אף להקריב — את חייהם למען ביסוס הח'ליפות והרחבתה. תשעה עשורים לאחר שאתאתורכ ביטל את הח'ליפות בטענה שהיא מערכת אנכרוניסטית הממיטה אסונות ופגעים על המוסלמים בכלל ועל טורקיה בפרט, הוכח שלא נס ליחה. הח'ליפות — שהייתה בעיני כוחות לאומניים שפעלו במזרח התיכון בראשית המאה העשרים סמל לפיגור ולחוסר אונים של האסלאם לעומת המערב — הפכה לבשורת העתיד, בעוד מדינות הלאום הערביות — שסימלו בעבור אותם כוחות חילוניים את העתיד והיו אמורות להגשים חזון של עצמאות ומודרניזם — מצאו עצמן בעמדת מגננה.[1] להמשיך לקרוא