עמידה איתנה או נכונות לוויתורים? הדילמה של קבלת החלטות תחת לחץ חיצוני

לפני מספר שנים כתבתי שני מאמרים הממחישים שתי גישות שונות של מנהיגי ישראל כלפי לחצים חיצוניים בסוגיות ביטחוניות. בעוד שהמאמר הראשון הדגיש את העמידה הנחושה של מנחם בגין מול איומי הסנטור ביידן, המאמר השני הצביע על המציאות המרה שאילצה את דוד בן-גוריון להיכנע ללחץ הבינלאומי.

להמשיך לקרוא

השוואה בין בנימין נתניהו לבין דוד בן-גוריון – עיון מחדש

לפני כשלושה שבועות השווה יחיעם וייץ במאמר בעיתון הארץ בין דוד בן-גוריון לבין בנימין נתניהו וטען ששניהם לא ידעו לפרוש בכבוד. רוב התגובות למאמר טענו שאין מה להשוות בין שניהם ושההשוואה מקוממת. הרחיק לעשות יואב לביא וכתב היום מאמר תגובה בוא הוא טען שההשוואה של בן-גוריון לנתניהו בשאיפה "לחזור לשלטון בכל מחיר" היא קביעה נבזית המתפוררת מול האמת.

להמשיך לקרוא

השיקולים לנסיגה מרצועת עזה וסיני לאחר מבצע קדש

ב-5 בנובמבר 1956 הסתיימה מלחמת סיני, לאחר שצה"ל כבש את רצועת עזה וחלק ניכר מחצי האי סיני. שלושה ימים לאחר מכן נאלץ ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, להודיע, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. לשטחים שפונו נכנס כוח החירום של האו"ם, ובגבול ישראל-מצרים השתרר שקט למשך עשר שנים.

להמשיך לקרוא

השוואה בין בנימין נתניהו לבין דוד בן-גוריון

בשנים האחרונות מרבים להשוות בין בנימין נתניהו לבין דוד בן-גוריון ובמיוחד לאור האורך של תקופת שלטונם. יחיעם וויץ מציע נקודה מעניינת נוספת להשוואה בין שניהם.[1] לפי דבריו, מפלגתו של בן־גוריון, מפא"י, שיחקה תפקיד מכריע בתהליך פרישתו המאולצת של בן־גוריון. כדי להדיח את לבון בן־גוריון הציג אולטימטום לחברי מפלגתו, "או אני או הוא", וכך למעשה לא הותיר בידיהם ברירה אלא להצביע בעד ההדחה. צעד זה הביא לכאוס ולקרע מדמם בין שני מחנות: של בן־גוריון ושל לבון.

להמשיך לקרוא

מבצע ארצי ל"ניקיון והיגיינה"

השבוע לפני 70 שנים נערך ברחבי הארץ "מבצע תברואה", שאותו ארגן משרד הבריאות. במסגרת המבצע, שכלל את כל היישובים, נערכו אירועים רבים כדי להנחיל לציבור את תודעת השמירה על הניקיון ועל ההיגיינה – תחומים שבאותם ימים לא עמדו תמיד בראש סדר העדיפויות של הציבור.

להמשיך לקרוא

ארץ ישראל בעבר ובהווה

ב-1918 פרסמו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי ספר על ארץ-ישראל. טענתו המרכזית של הספר הייתה שרוב הפלחים היושבים בארץ-ישראל אינם ערבים, אלא צאצאי היהודים שהתגוררו בארץ ישראל לפני הכיבוש הערבי. הערבים האמיתיים הם רק שבטי הבדואים.

להמשיך לקרוא

פרשת מכתב דוד בן-גוריון לאסתר רזיאל-נאור

ב-19 למרץ 2019 פורסם ב-YNET שבמרץ 1958 ביקש ראש הממשלה הראשון מח"כ אסתר רזיאל-נאור למחוק מהפרוטוקול דברים שאמרה בכנסת על "הפצצה האטומית".[1] במאמר זה אתאר מה עמד ברקע למכתב זה. כל זה כמובן על סמך מקורות שהיו זמינים ברשת האינטרנט ופתוחים לציבור. להמשיך לקרוא

צבא העם כמיתוס

לפי עופר שלח, בספרו המגש ונכסף: מדוע דרושה מהפכה בצה"ל, צבא העם לא היה מעולם יותר ממיתוס. שיעור המשתמטים במלחמת העצמאות, שבה נאבקה המדינה העוללה על חייה, מוערך בשליש מחייבי הגיוס. בזמן שחיילי הפלמ"ח וגבעתי נלחמו מדי לילה, בני גילם ישבו בבתי קפה בתל-אביב. אבל עדיין הצליח יישוב של שש מאות אלף איש להוציא מתוכן צבא של יותר ממאה אלף חיילים, ושישה מכל מאה מהם נהרגו. יותר מהכול, האתוס של צבא העם היה קיים באותן שנים מכוננות. מי שעמד עליו וטיפח אותו היה לא אחר מאשר האב המייסד.

להמשיך לקרוא

בן גוריון על התנהלות ריאל פוליטית

בן לעם עצמאי ושווה זכויות במשפחת העמים אינו נתון לתפיסת הגטו שהעולם נחלק לשניים: יהודים ו"גויים", ומי שאינו נוהג בנו לפי הצדק המוחלט הוא אנטישמי, כלומר, שונא ישראל. אני מאמין שהעם היהודי יכול וחייב להיות לעם סגולה ולאור לגויים, ואני מניח שכל עם רשאי לחשוב כך על עצמו. ברור שאין שני עמים דומים זה לזה, כשם שאין שני בני אדם דומים זה לזה. אין עם מזדהה עם עם אחר. גם שקיימים בין שניהם יחסי ידידות. לכל עם יש שיקולים משלו, צרכים משלו וגישה משלו. הם יכולים להיות מוטעים אבל הם שלו, והוא פועל לפיהם; ולא תמיד מעשיו מוצאים חן בעיני זולתו. […] אם אני אומר שאומה זו או אחרת עושה דברים שהם מזיקים לנו, או נמנעת לעשות דברים שהם מועילים לנו – איני סבור שהיא עושה זאת משנאת ישראל, אלא באשר יש לה – או נדמה שיש לה – צרכים ושיקולים שונים מאלה שלנו. ומשום כך אני גם סבור שאין אנו חייבים לעשות מה שדורשת מאיתנו ממשלה אחרת, אפילו הידידותית והאדירה בעולם, אם הדרישה לפי הכרתנו פוגעת בעניין חיוני או גורלי לעם ישראל.

אבי שילון, בן-גוריון אפילוג, עמ' 34.