תפיסת הביטחון של ישראל

ב-1999 פרסם מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית הערכה מקיפה של פניהם המשתנים של אתגרי הביטחון של ישראל, ושל התגובות השונות שהכינה ממשלת ישראל כדי לענות עליהם.[1] זאת מתוך הבנה שלאמריקנים יש הרבה מה ללמוד מניסיונה של ישראל וכן מתוך אמונה שהכרה טובה יותר של הדילמות הביטחוניות הניצבות בפני ישראל תוכל לסייע לארצות הברית לקדם את עניין השלום.

הקונספציה של ההגנה המרחבית

דני נוי, במאמרו על ההגנה המרחבית, בוחן את הקונספציה של ההגנה המרחבית על בסיס ההנחות והנתונים שבלב תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. על סמך הנחות אלה הוא מתווה את עיקרי התפיסה של ההגנה המרחבית. רכיב מרכזי הוא שאין שליטה ממשית בשטחי מדינת ישראל ללא אחיזה התיישבותית ולקיומם של יישובים במקומות חיוניים יהיה משקל רב בעיצוב גבולותיה של מדינת ישראל.

המפנה בתפיסת הביטחון

לפי עמירם אורן, במאמר "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953" – פורסם בכתב העת עיונים בתקומת ישראל, כרך 12 (2002), בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות עמדה ביסוד ארגון צה"ל תפיסה מגננתית-התקפית. תפיסה זו גובשה במהלך 1949, בימי הרמטכ"ל הראשון רב-אלוף יעקב דורי, ועל בסיסה נבנה ואורגן צה"ל מחדש (בשים דגש על הקמת מערך המילואים) מראשית 1950 – עם תחילת כהונתו של רב אלוף יגאל ידין כרמטכ"ל – ועד סוף מרס 1951.

קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית

מיכה בר מציג בספרו  קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית חמש קטגוריות למיונם של קווים אדומים:

הקבוע והמשתנה בחשיבה האסטרטגית הישראלית

לפי דן הורוביץ, במחקרו על התפיסה הישראלית של ביטחון לאומי, משקפת תפיסה זו שתי הנחות יסוד הקשורות זו בזו. ההנחה הראשונה היא כי אין לה לישראל ברירה אלא להתייחס אל הקונפליקט הישראלי ערבי בבחינת נתון ללא קשר למידת הסבירות של הסיכוי לפתרונו בעתיד הנראה לעין. ההנחה השנייה היא כי בנסיבות אלו חייבת ישראל להקנות עדיפות לשיקולים הנובעים משולי הביטחון הצרים שלה כתוצאה מהעדר עומק גיאוגרפי ונחיתות כמותית דמוגרפית.

התגובה הישראלית לאיום הערבי

לפי אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, התפתחה לנוכחת האיום שמציב העולם הערבי תפיסת הביטחון המדגישה שישה עיקרים: 1) כורח הגיוס המרבי של כל המשאבים; 2) האינטרס העליון שיש לישראל בסדר אזורי אשר עולה בקנה אחד עם צרכיה; 3) חשיבותם של בעלי ברית מבין המעצמות הגדולות; 4) התועלת הצפונה לישראל מהשתלבות מלאה, מפוכחת ורבת תעוזה במשחק האומות בזירה המזרח תיכונית ובסביבתה הקרובה; 5) הלגיטימיות של השימוש בכוח; 6) חשיבותו העליונה של כוח צבאי כמכשיר של הרתעה.

תפיסת האיום הערבי על ישראל

בבסיס תורת הביטחון של ישראל עומד האופן בו תופסת ישראל את האיום הערבי העומד מולה. אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, טוען שתפיסת האיום הערבי בהתבטאויותיהם של פרנסי המדינה בכל הזמנים משקפת ניסיון לולייני כלשהו לשמור על איזון סביר בין הבלטת חומרתה של הסכנה לבין הדגשת יכולתה של ישראל לשרוד. מצד אחד מובלטת מאוד שורשיותה של העוינות הערבית למפעל הציוני, ומודגשים פערי העוצמה בין "גולית" הערבי המגושם והעוין, לבין "דוד" היהודי הקטן והמאוים. מצד אחר נזהרים דוברים רשמיים שלא לצייר איום ערבי כה חמור עד שמשתמע ממנו כי ברבות הימים לא תעצור ישראל כוח בפני הערבים ותתמוטט כדרך שנפלו ונחרבו הבית הראשון, הבית השני וממלכת הצלבנים.

השינוי בדוקטרינה הצבאית והדרך למלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטיני. עם השנים נכתבו מחקרים רבים שניסו להסביר הגורמים שהביאו למלחמה. במאמר זה אתמקד בהסברו של עמי גלוסקא כפי שבא לידי ביטוי בספרו אשכול תן פקודה! ואעשה זאת תוך התמקדות באספקטים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.