האסלאם בברית המועצות

כבר התייחסתי בעבר לעלייתן של התנועות האסלאמיסטיות במזרח התיכון. ברצוני הפעם להתייחס לתופעת התנועות האסלאמיות, וזאת תוך הפניית המבט לאזור אחר ולאו דווקא למזרח התיכון. לשם כך אשתמש בסקירה שהפיץ המוסד ב-26 בספטמבר 1979. מדובר בסקירה שעניינה האסלאם בברית המועצות. להלן עיקרי הדברים כפי שהופיעו בתחילת הסקירה[1]:

הקבוצות האסלאמיות ברצועת עזה

כבר ציינתי בעבר, שעלייתן של התנועות האסלאמיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. ברצוני, לחזור הפעם לסוף שנות השמונים ולהראות כיצד התייחסו לגורם זה בעבר, זאת תוך כדי התמקדות בהופעתן של תנועות אלה ברצועת עזה. דברים אלה לקוחים מסקירה שנכתבה בשנת 1987 קצת לפני פריצתה של האינתיפאדה והופעתה על הבמה של תנועת החמאס.

אמצעים כלכליים להתמודדות עם הפונדמנטליזם

בהמשך לפוסט הקודם. בהמשך לסקירתו כתב אלי שקד שנכונה הטענה, שחלק ממנהיגי הפונדמנטליזם אינם משתייכים לשכבות החלשות כלכלית. אולם, בולטת העובדה, שמנהיגים אלה מנצלים את המצב הכלכלי למטרותיהם הפוליטיות. המצוקה הכלכלית משמשת כר נרחב ונוח לפעילותם בקרב הציבור ולהטייתו לצידם נגד המשטרים הקיימים.

גורמים מסייעים להתגברות הפונדמנטליזם

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות – איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה  במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.

התנועות האסלאמיות ויחסן לדמוקרטיה

עם עלייתן של תנועות אסלאמיות רדיקליות לשלטון באירן ובסודן והסיכוי שהסתמן לעלייתם של משטרים אסלאמיים רדיקליים נוספים בחלק מארצות המזרח התיכון, עלתה השאלה האם תנועות אסלאמיות רדיקליות יכולות לקבל את הנחות היסוד העומדות בבסיס הדמוקרטיה כגון פלורליזם, משטר רב-מפלגתי, שוויון זכויות פוליטי וחופש הבעה ותנועה.