לפני שלוש שנים היו מחאות רבות נגד ממשלת נתניהו על רקע מגפת הקורונה והמדיניות שנקטה הממשלה. גם אז דיברו על קץ הדמוקרטיה. שום דבר לא השתנה.
מחאה
שאלת העיתוי מאחורי אירועים היסטוריים
ב-2019 פרצו הפגנות ברחבי עיראק ובלבנון שהעלו שאלות בדבר אביב ערבי שני, כתשע שנים לאחר שגבר תוניסאי צעיר הצית את עצמו ועורר התקוממות התפשטה באזור כולו. אי השקט התרחש זמן קצר לאחר גל מחאות במצרים ובירדן, התגייסות המונית למחאה בסודן השנה ומחאה פעילה באלג'יריה מאז חודש פברואר. הפגנות המוניות פרצו גם באיראן, כך שהגל לא היה מוגבל למזרח התיכון הערבי. על רקע אירועים אלה פורסם מאמר מאת: שרה פוייר וכרמית ולנסי שבין היתר התייחס לשאלת העיתוי מאחור אירועי המחאה.
להמשיך לקרואהגבלת הפגנות בשעת חירום
ביולי, שהתגברו ההפגנות בבלפור, הגיעו דיווחים על שריונית שעומדת ליד בית ראש הממשלה. העליתי אז את השאלה האם נתניהו מפחד מההפגנות (ראה כאן).
כיום, לאחר שהגביל את ההפגנות על רקע מצב החרום במדינה, והדיווחים על ההתעסקות הגוברת של המשטרה עם המפגינים (בניגוד לדוגמה עם בתי הכנסת והסוכות). עולה שאלה זאת ביתר שאת.
זה לא נראה טוב שמדינה מגבילה את המוחים נגדה. גם נתניהו עצמו בגל הראשון ציין שהוא לא יכול להתעסק עם הפגנות בגלל שזה לא נראה טוב (ראה כאן).
העיקר שנהיה בריאים.
זעם ציבורי כגורם שינוי
כפי שהראיתי בעבר, מלחמת העצמאות חוללה שינויים בקרב מדינות ערב. בתחילה השתררו תדהמה בלבול רגשות תבוסתנות ורפיון רוח. מיד הוחל בחיפוש אחרי אשמים וכל גורם וחוג מן הנוגעים בניהול המלחמה הזדרז לנקות את עצמו מאחריות ולהשים את יריביו בבגידה. כך נתערער האמון ההדדי בין קבוצות שונות וגבר הפירוד בתוך מדינות ערב וביניהן. התעורר נחשול שנאה וזעם כלפי המנהיגים והאחראים לניהול מדינות ערב והם הוקעו כפושטי רגל ובוגדים.
להמשיך לקרואפעילות שטח ככלי בידיה של קבוצת אינטרס
לאור ריבוי ההפגנות במדינה בתקופה האחרונה ברצוני להסתכל עליהן מנקודה קצת אחרת. טענתי היא שבמקרים רבים הפגנה היא בחלק מפעילות השטח שנוקט גוף מסוים, אמורפי ככל שיהיה, על מנת לקדם את האג'נדה בה הוא תומך. כחלק מפעילות זו הוא שולח עצומות, מפגין ומארגן משמרות מחאה.
להמשיך לקרואקריאה של זהבה גלאון להשתתף בהפגנות
ב-27 לאוגוסט 2020 התפרסם באתר עיתון הארץ מאמר מאת זהבה גלאון בשם "אין מי שיסלק את השלטון המושחת בשבילנו". להלן קטע מדבריה כפי שהופץ על ידי מרץ בפייסבוק:
להמשיך לקרואדברי שבח וייס על המחאה הציבורית נגד הכנסת
לפי אתר וואלה, אחת מתנועות המחאה שזכתה להצלחה היא התנועה שהניע אליעד שרגא בשנת 1990. כמו אשכנזי ב-1974, גם שרגא נתן ביטוי לתחושת המיאוס שגילה הציבור כלפי מנהיגיו. הוא החל את מחאתו אחרי "התרגיל המסריח" שיזם שמעון פרס. זה התחיל בהפגנת יחיד שמהר מאד סחפה רבים.[1]
להמשיך לקרואיצירתיות במחאה נגד המהלכים הקואליציוניים ב-1990
תמיד הייתה מחאה יצירתית בארץ. להלן תמונה בעיתון במחאה נגד המהלכים הקואליציוניים ב-1990.
מדינת ישראל בין מלחמת יום הכיפורים להיום
המחאה הציבורית הגועשת בתקופה האחרונה התעוררה בגלל מה שנתפס כניהול כושל של הממשלה בנוגע להתמודדות עם מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות והחברתיות. יש החוזרים החורה בזמן ומשווים בין המחאה העכשווית למחאה שהתעוררה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ברצוני כאן, להביא קטעים מהפרק השני של הספר מלחמת יום הדין שכתב חיים הרצוג על המלחמה. אינני אומר שאפשר להשוות אחד לאחד את שתי התקופות. אך חלק מהציטוטים והתייחסויות המובאים בספרו אכן מעוררים מחשבה.
להמשיך לקרואבמקרה התוניסאי ההפגנות הביאו לשינוי
על רקע ההפגנות והמחאה הציבורית המבעבעת עולה תמיד השאלה האם מחאה ציבורית רחבת היקף יכולה להביא לשינוי הסדר הקיים. לפני כתשע שנים פרצו מהומות ברחבי העולם הערבי כנגד השלטון ורבים ראו את תחילתו של אביב ערבי כדוגמת האביב האירופי שהיה במאה התשע עשרה. בדיעבד התברר שברוב המקרים מדובר לא באביב ולא נעליים. וברוב המקומות אולי הודח השליט אך הסדר הקיים נשאר על כנו.
להמשיך לקרוא
עולם הידע של יובל 