עוד על האיום האיראני

להלן פוסט נוסף הנוגע להתמודדות עם האיום האיראני. פוסט זה בא על רקע החזרה המסתמנת להסכם הגרעין עם איראן והדיבורים על אופציה צבאית, להלן דברים שכתב איתן גלבוע בספר זמן איראן לפני כ-14 שנה העוסקים בעמידתה של ארצות הברית מול האתגר האיראני:

סוגיית השואה הארמנית

בעקבות נאומו של ביידן התגובה התורכית לכך שהזכיר את המונח ג'נוסייד בהקשר הארמני, ברצוני למסמך מעניין שמצאתי בעבר בארכיון המדינה. מסמך זה מתייחס לתגובה התורכית להחלטה האירופית להכיר בשואה הארמנית.

הקיטוב בפוליטיקה האמריקנית

על רקע מערכת הבחירות בארצות הברית, שהסתיימה זה מכבר, מרבים לספר לנו על הקיטוב שחל בחברה האמריקנית ומראים לנו מפות בהן צבועות המדיניות באדום ובכחול בהתאם לדפוסי ההצבעה השונים. קיטוב זה אינו דבר חדש אך נראה שהוא מתגבר יותר ויותר מאז שנות התשעים.

ברצוני להביא כאן התייחסות מעניינת לקיטוב שחל בארצות הברית מתוך שספר של תומס ל. פרידמן ומייקל מנדלבאות, לגלות מחדש את אמריקה, שיצא לאור ב-2011, חמש שנים לפני שנבחר לנשיאות דונלד טראמפ.

משבר פרחיל

היום לפני 18 שנה חל משבר בין מרוקו לספרד סביב אי קטן בשם פרחיל. מדובר לכאורה באירוע חסר משמעות אך לפי פריד זקריה יש  בו סימן לשיא כוחה של ארצות הברית לפני שהחלה לשקוע במאה העשרים ואחת במקביל לעלייתן של מעצמות אחרות.

ראה רשימה בנושא משבר פרחיל.

סייד קוטב והגזענות באמריקה

האירועים האחרונים בארצות הברית מחזירים אותי אחורה בזמן לתקופות אחרות. הרי הגזענות ליוותה את אמריקה (ולצערי את העולם כולו) מאז ומתמיד. ברצוני להביא כאן קטע מספר המתייחס לגזענות בארצות הברית בשלהי שנות הארבעים מבעד לעיניו של מי שהיה אחד המבקרים של התרבות המערבית. מדובר בסייד קוטב שידוע בעיקר בתור אחד מאבות האסלאם הרדיקאלי של היום. מדובר בקטע מתוך הספר של לורנס רייט, המגדלים הגבוהים, שעוסק באירועים והתהליכים שהביעו לפיגוע של ה-11 בספטמבר 2001.

לכל אחד יש תחליף – האומנם

אחת הקלישאות הידועות היא שעוד לא נולד אחד שאין לא תחליף. כמו כן, אנשים אוהבים לומר שבית הקברות מלא באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אמנם יש אמת בדבר וכל אחד צריך לדעת שתמיד יהיה אפשר להחליפו אך ברצוני להביא מקרה בו לא היה למישהו תחליף. מדובר אמנם בקוריוז אבל בכל זאת בחרתי להביא פה קטע שנמצא בספרו של ג'קי חוגי, אלף לילה. קום.

תדרוך משרד החוץ 18 באפריל 1994

ב-18 באפריל 1994 הפיץ המרכז לתכנון מדיני במשרד החוץ תדרוך מדיני שבועי בנוגע לתהליך השלום. היה זה על רקע הפיגוע בחדרה, המתיחות בדרום לבנון והמפגש בעומאן. להלן עיקרי הדברים[1]:

מלחמת הנפט בסוריה

באפריל 1949 שלח אגף החקר מכתב ובה ניתוח היחסים בין שתי המעצמות המערביות (קרי: ארצות הברית ובריטניה) סביב סוגיית הנפט. במסמך נותחו המגמות השונות במאבק בין המעצמות ופורטו הכוחות שנטלו חלק במאבק והשיטות השונות בהן הם נקטו. בסוף המכתב נכתבו המסקנות הבאות:

תגובת ישראל לאיחוד ההאשמי

איחוד מצרים וסוריה במסגרת הקהילייה הערבית המאוחדת (הקע"ם) ב-1 בפברואר 1958 עורר בלונדון חשש כבד לגורל המשטרים בפרו-מערביים בעמאן ובבגדאד ולגורל הצינורות שהזרימו נפט לאירופה מעיראק ומערב הסעודית דרך הטריטוריה הסורית. דיפלומטים בריטים ציינו בדאגה רבה שהמצב שנוצר חולש נאצר על כל מעברי הדלק החיוניים לכלכלת בריטניה. בעידוד הבריטים והאמריקנים ובמשקל נגד לאיחוד הנאצריסטי, הוקם שבועיים לאחר כינון הקע"ם גם האיחוד ההאשמי. זה היה ניסיון צולע להתמודד עם התלהבות ההמונים הערבים לרעיון האיחוד הפאן-ערבי. אלא שרעיון האחדות הערבית היה כבר קשור בשלב ההוא בקשר שאין להתיר עם אישיותו ודמותו המלהיטה של נאצר. אין פלא אפוא  שהקמת 'הפדרציה הערבית' , שהוכרז עליו בבגדד ובעמאן ב-14 בפברואר 1958, עוררה התלהבות מוגבלת בקרב ההמונים והם ראו בה תרגיל הישרדות של המשפחה האשמית ותומכיה. על מנת לחזק את כושר ההתגוננות של האיחוד ההאשמי נגד אפשרות של מתקפה מדמשק, מיהרו הבריטים והאמריקנים לשגר חימוש נוסף. ארצות הברית סיפקה לעיראק טייסת של מטוסי קרב חדשים ובריטניה הועידה לירדן שישה מטוסים מהדגם המתקדם של מטוס ההאנטר. נוסף על כך חזר ועלה הרעיון  לחזק את עמידתה של ירדן מול דמשק באמצעות חיל משלוח עיראקי.[1]

ישראל, ארצות הברית והגרעין

לפי מרדכי בר-און במאמרו על בטחון ישראל בעשור השני שהופיע בקובץ העשור השני בהוצאת יד יצחק בן-צבי. בסוף שנות החמישים החלה ישראל להקים, בעזרת הצרפתים, את הכור הגרעיני הגדול בדימונה. הדבר נעשה בחשאי אך בסוף שנת 1960 זיהה מטוס סיור אמריקני מדגם U-2 את המתקן, והאמריקנים לא קנו את הסיפור הישראלי כאילו מדובר במקום מפעל לטקסטיל. כאשר התברר ששוב אי-אפשר להכחיש את דבר הקמתו של הכור, טענה ישראל שהוא מיועד לשרת "צרכי תעשיה, חקלאות, רפואה ומדע ויכשיר אנשי מדע וטכניקה ישראלים לבנות בעתיד תחנת כוח אטומית, כפי שאנו מניחים – בעוד עשר, חמש-עשרה שנה".