תיעוד מגפת הקורונה במרחק של שנתיים

לפני שנתיים התחלתי לתעד את התפרצות מגפת הקורונה ועשיתי זאת במשך כשנה. תוך כדי ליקטתי פיסות מידע שונות ובשלב מסוים אף הקמתי אתר שירכז אותם במקורם אחד. כיום לאחר שלרגע רואים את הסוף ומייד לאחר מכן זה חוזר שוב החלטתי להציף תיעוד זה מחדש. כמובן שהרבה דברים השתנו וחלק מהדברים כנראה לא רלוונטיים אבל אני מקווה שתמצעו בזה עניין.

תיעוד הקורונה

נתחיל בכך שווירוס קורונה אינו שפעת. בתחילה השתמשו בהשוואה ביניהם על מנת להסביר את מהותו של הווירוס החדש. בשני המקרים מדובר במחלה זיהומית התוקפת את דרכי הנשימה ובעלי תסמינים דומים כגון שיעול, חום ולפעמים קוצר נשימה. סיבוך אופייני של שניהם הוא מחלת דלקת ריאות, אשר עלולה להיות קטלנית, בעיקר בילדים קטנים, קשישים ובחולים עם דיכוי של מערכת החיסון.

לפי ויקיפדיה מדובר בנגיף בשם SARS-CoV-2 (ידוע גם בשם הזמני הראשוני: 2019-nCoV) המכונה גם נגיף-קורונה ווהאן. נגיף, הגורם לתחלואה הנשימתית מחלת נגיף קורונה 2019 (COVID-19), התגלה לראשונה בעיר ווהאן במחוז חוביי בסין לאחר שבבדיקת חומצות גרעין בדגימה מחולה עם דלקת ריאות שנחשד שחלה בסארס, נמצא נגיף קורונה בעל רצף גני חדש.

ב-19 בינואר 2020 הוכח כי המחלה מועברת מאדם לאדם לאחר ששני אנשים בפרובינציית גואנגדונג בסין נדבקו מקרובי משפחה.

ב-30 בינואר הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום בינלאומי בעקבות התפרצות הנגיף. על פי הערכות משרד הבריאות, עד 20% מהמאובחנים במחלה מפתחים…

View original post 137 מילים נוספות

סיפוח שטחים – המקרה של לבנון

בעקבות פרסום תכנית השלום של הנשיא טראמפ בינואר 2020 הודיע נתניהו על כוונתו לספח חלקים מיהודה ושומרון, בפרט בבקעת הירדן ובהתנחלויות. ואכן, עם הקמת הממשלה ה-35 סוכם כי החלת הריבונות תתבצע ב-1 ביולי 2020, בכפוף להסכמות. צעד זה עורר התנגדות הן מימין והן משמאל ונכנס להקפאה באוגוסט 2020, בין היתר בעקבות ההסכם לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות.

הבעייתיות של החומר הארכיוני במחקר ההיסטורי

אחת הסוגיות העולות במחקר ההיסטורי הוא השימוש במקורות שאינם ארכיוניים סטנדרטיים כגון: ראיונות, זיכרונות וכיוצא בזה. לטענתו של יואב גלבר בספרו היסטוריה, זיכרון ותעמולה: "כל היזכרות, בעל-פה או בכתב, מסופרת מנקודת מוצא ומבט של ההווה. העדים והמספרים, וכמוהם כותבי הזיכרונות והאוטוביוגרפיות, נותנים משמעות לעבר שהם חלק ממנו. עצם מתן המשמעות הוא תוצאה של ידיעה בדיעבד ומחייב סלקציה, סידור ופישוט, וכל זאת לשם השגת סיפור קוהרנטי, ואגב כך גם אפולוגטי, מעין מיתוס של הצדקה עצמית שפעמים רבות יש בו ערבוב של עובדות עם פנטסיות. ואכן, מוטיבים מיתולוגיים משותפים חודרים לעדויות של אנשים שונים שאין ביניהם קשר, העוסקות באותה תקופה או באותו נושא, וחוזרים על עצמם. הדבר בולט במיוחד בעדויות שהן סיפורי חיים שלמים. מוטיבים שכאלה. מוטיבים שכאלה הם משוש לבם של חוקרי פולקלור, הרואים בעדיהם מספרי סיפורים, אך תרומתם כמקורות למחקר היסטורי מפוקפקת".[1]

הרקע ההיסטורי להגנה מרחבית

לפי הדוגלים בהגנה המרחבית, לא קמה ההגנה המרחבית על-פי תורה כתובה או כתוצאה מחשיבה אנליטית וראיית הנולד. היא צמחה יחד עם יישובה של הארץ וההגנה עליה. היא נתגבשה תוך שינויים מתמידים לנסיבות הקונקרטיות ולהתפתחות שיטות הלחימה ואמצעי הלחימה. ראשיתה בהתארגנות ההגנה ככוח ארצי בשנות העשרים. מרגע זה עברה האחריות לתכנונה הצבאי של ההתיישבות ולהגנתו של היישוב היהודי בארץ לידי ארגון ההגנה. לארגון זה הייתה השפעה רבה על מדיניות ההתיישבות, מדיניות רכישת הקרקעות, מיקום היישובים ותכנונם. היא אימנה את המתיישבים, הכשירה מפקדים, הדריכה בבניית ביצורים ושיטות התגוננות וכוננה את היישובים להיות יישובים אזרחיים ומוצבים צבאיים גם יחד.

מדוע לעסוק בהיסטוריה

מדי פעם עולה השאלה מדוע עוסקים בהיסטוריה. הרי היסטוריה זה משהו שעבר וגם ככה נתון לפרשנות. אז למה לכל הרוחות לעסוק בה? ג'ון ה. ארנולד מעלה בספרו היסטוריה, שיצא לאור במסגרת סדרת המבואות היוקרתית מבית הוצאת אוקספורד, שלוש סיבות לעיסוק בהיסטוריה. הסיבה הראשונה היא שקיימת הנאה בלימוד העבר. לטענתו חלק מאיתנו מפיקים הנאה מהסתכלות בתעודות ישנות, מהתבוננות בתמונות עתיקות ומגילוי חלקי של עולם שאינו לחלוטין עולמנו.

סיבה שנייה היא שלימוד ההיסטוריה כרוך בהכרח בהינתקות מן ההוויה שאנו חיים בה ובחקר עולם חלופי. התנהגותם השונה של אנשי העבר מאפשרת לנו הזדמנות לחשוב כיצד אנחנו מתנהגים, על הסיבות לאורך החשיבה שלנו, מה מובן מאליו בעינינו או על מה אנחנו סומכים ללא עוררין. לימוד ההיסטוריה הוא לימוד עצמנו מפני שההיסטוריה מטילה אותנו לתוך תבנית הממחישה את פיתולינו. ביקור בעבר כמוהו כביקור בארץ זרה: הם נוהגים קצת כמונו וקצת אחרת, אבל מעל הכול הם גורמים לנו להיות ערים יותר למה שאנחנו קוראים לו בית.

הסיבה השלישית היא שבעקבות לימוד ההיסטוריה אפשר להבין במידת מה כיצד נוצרנו כבני-אדם נפרדים, ומכאן גם להיעשות ער לכך שניתן לעשות דברים אחרת. הרי אם היסטוריה היא ויכוח אזי ויכוחים יוצרים אפשרות לשינוי. כאשר מובאות בפנינו טענות דוגמטיות כמו "זוהי דרך הפעולה היחידה" או "כך היו הדברים מאז ומעולם", ההיסטוריה מאפשרת לנו להטיל ספק, להצביע על כך שמאז ומעולם היו דרכי פעולה רבות, דרכי קיום רבות. ההיסטוריה מספקת לנו את הכלים להחזיק בדעות שונות.

ייצוג הסכסוך הישראלי-ערבי בספרי הלימוד בישראל

הסכסוך הישראלי-ערבי עובר כציר לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה (מלחמת תש"ח) ועד ימינו. הסכסוך הערבי-יהודי החל מראשית התיישבותם של היהודים בארץ ישראל. הסכסוך היה אלים כבר מתחילתו והגיע לשיאו במרד הערבי בשנים 1936-1939. מלחמת העצמאות, שפרצה לאחר ההכרעה באו"ם בדבר חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות, גבתה קורבנות רבים משני הצדדים ומאות אלפי פלשתינים הפכו לפליטים בסיומה. הסכסוך הערבי-ישראלי הוא אחת הדוגמאות לסכסוך בלתי נשלט לפחות עד שנת 1974, השנה בה נחתמו הסכמי הפסקת לחימה בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה, הסכמים אלא שאפשרו את פתיחתו של תהליך השלום ושלוש שנים מאוחר יותר לביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בירושלים.[1]