אי-שקט וחוסר יציבות בעולם הערבי

ב-3 לדצמבר 1962 הופצה סקירה שחיבר אשר גורן מטעם מחלקת החקר של משרד החוץ שעסקה בסכסוכים הבין-ערביים כמקור לאי-שקט במזרח התיכון. בסוף הסקירה העלה המחבר את השאלה מהו השורש העיקרי לאי-שקט וחוסר יציבות בעולם הערבי.

הערכת דמותו של נאצר

לאורך כל תקופות ההיסטוריה ניסו מומחי מודיעין ומומחים אחרים להבין את העולם בו אנו חיים ולנסות לחזות את מה שיקרה. מה שההיסטוריה לימדה אותנו לגבי זה הוא שיש להיזהר בהסברים שלהם ופי כמה וכמה לקחת את תחזיותיהם והערכותיהם לגבי העתיד בערבון מוגבל. כבר התייחסתי בעבר לכישלון המודיעין במלחמת יום הכיפורים אך הפעם אני רוצה להתייחס לדוגמה לניתוח והערכה שאינם מהווים כישלון מובהק.

יחסי ארצות הברית ישראל ב-1960

כבימים ימימה הגורם המסבך והמקשה ביחסי ארצות הברית ישראל הוא יחס ארצות הברית עם העולם הערבי וגישתם לפיה תמיכה מלאה בישראל הנה בעוכרי יחסם עם העולם הערבי. במסגרת מאבקם נגד מעמד ברית המועצות במזרח הערבי הננו עדים דווקא כעת לניסיון לקרב את נאסר למערב ולהתקרב אליו ומבצע זה נותן אותותיו ביחסי ארצות הברית למשאלותינו וצרכינו אנו.

עסקת הנשק הצ'כית-מצרית

ב-27 בספטמבר הדהים נאצר את העולם המערבי ואת העולם הערבי בהודעה על חתימת הסכם לרכש מקיף של נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה. עסקה זאת נחשבה כנקודת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון הן בנוגע למעורבות הסובייטית במזרח התיכון והן בנוגע לסכסוך הישראלי ערבי. במאמר זה אתאר את הרקע לעסקה ואת ההשלכות שהיו לה במרחב המזרח תיכוני.

שקיעתה של הפאן-ערביות

בינואר 1970 פרסם מרכז ההסברה חוברת על נאצר ושקיעת הנאצריזם. במסגרת זה הובאו דבריו של העיתונאי הלבנוני מישל אבו-ג'ודה. בדבריו הוא הגיב על כשלון ועידות הפסגה הערביות – המוסד אשר יסד נאצר לאחר שבראשית שנות השישים נכשלו מאמציו לכונן איחודים יוניטריים או פדרטיביים בעולם הערבי. תוך כדי הוא הפנה את הסרקזם שלו נגד הטרמינולוגיה הנאצריסטית בנושא האיחוד הערבי. להלן תוכן דבריו:

הגורמים שהביאו לפירוקה של הקהילה הערבית המאוחדת

הקמת קע"ם (1958) נראתה על פניו כהישג של החברה הסורית שדגלה בפאן-ערביות והראתה חולשה בזהות לאומית סורית. שלטון של שליט חזק נראה כפיתרון לבעיות של חוסר שקט מדיני, צבאי ורווחה כלכלית בסוריה. בפעולת האיחוד של שתי המדינות למדינה אחת, טמונים היו הזרעים לחוסר היכולת של האיחוד להתקיים. היה חוסר בבהירות אידיאולוגית לגבי מבנה האיחוד, כל אחת מהמדינות תפסה אחרת את רעיון הפאן-ערביות. המצרים ראו במצרים מדינה העומדת במרכז העולם הערבי והמנהיגה של התנועה הפאן-ערבית. הסורים לעומתם ביססו את השקפתם על שוויון בין החברים השונים באיחוד. עבד אל-נאצר אמנם הכיר את הכתבים הסורים לגבי הפאן-ערביות אבל הושפע יותר מהוגים מצריים, דבר שהשתקף במיוחד בספרו הפילוסופיה של המהפכה. מחוזק על ידי ההבדלים בגודל, עושר, כוח צבאי ודמוגראפיים, העליונות המצרית על סוריה נראתה כמובנת מאליה. מפלגת הבעת', שהיתה הגורם המרכזי מאחורי האיחוד, גיבשה רק עקרונות כלליים ודיברה על היקף המדינה הערבית העתידית. רק לאחר פירוקו של האיחוד, כאשר חקרו את הגורמים לאיחוד, דנו אנשי הבעת' והוגים אחרים בצורות של איחוד ערבי.

הקמתה של הקהילה הערבית המאוחדת

האידיאולוגיה הפאן-ערבית שחקה תפקיד חשוב בתהליך שהוביל להקמתה של קע"ם, אולם האידיאולוגיה לא הייתה סיבה מספקת להקמתו של האיחוד. המנהיגות הסורית השתמשה בפאן-ערביות על מנת לבסס את הלגיטימיות לשלטונה עקב הקושי הפוליטי, החברתי והכלכלי. נאצר לעומת זאת השתמש בפאן-ערביות בנאומיו להאדרת מעמדו בעולם הערבי ובעקבות זאת נעשה מחויב לאידיאולוגיה. נראה שהפן האידיאולוגי שימש כסות למניעים פוליטיים וכלכליים של שתי המדינות. המנהיגות הסורית קיוותה שבעקבות האיחוד עם מצרים, סוריה תרוויח זהות ערבית מכובדת יותר ושלטון יציב יותר.