חזרה לאיום האיראני

בפוסט שפרסמתי לפני כ-4 שנים, דנתי במסמך מעניין שמצאתי בארכיון המדינה, שנכתב לפני 30 שנה. באותו פוסט, הצבעתי על כך שהאתגרים שזוהו במסמך המקורי נותרו רלוונטיים גם בימינו, חרף העובדה שעברו שלושה עשורים.

כדאי לקרוא אותו גם היום. הוא עדיין רלוונטי.

ההתמודדות עם האיום האיראני

פרשת מכתב דוד בן-גוריון לאסתר רזיאל-נאור

ב-19 למרץ 2019 פורסם ב-YNET שבמרץ 1958 ביקש ראש הממשלה הראשון מח"כ אסתר רזיאל-נאור למחוק מהפרוטוקול דברים שאמרה בכנסת על "הפצצה האטומית".[1] במאמר זה אתאר מה עמד ברקע למכתב זה. כל זה כמובן על סמך מקורות שהיו זמינים ברשת האינטרנט ופתוחים לציבור.

הוויכוח על מדיניות הגרעין של ישראל

כבר בשנות החמישים ראה דוד בן-גוריון בפיתוח הגרעיני אמצעי הרתעה רב חשיבות מפני התקפה ערבית קונבנציונלית כוללת. במקביל, נתפס אז כושר ההרתעה בעיני הצמרת הביטחונית בארץ כמעין "תעודת ביטוח" מפני פיתוח אמצעי לחימה לא-קונבנציונליים מצד מדינות ערב. על רקע זה התפתח שיתוף פעולה בין צרפת לישראל, אשר במסגרתו עבדו יחד מדענים משתי המדינות בפיתוח טכנולוגיה גרעינית וטכנולוגיית טילים. ואולם, באותה העת הצורך בגורם מרתיע לא-קונבנציונלי  לא נתפס כמידי, ולכן נועדה תכנית הפיתוח לספק תשתית לפיתוח מבצעי אם יהפוך האיום ממשי בעתיד. נראה שגם העלות הגבוהה של התכנית והתנגדות ארצות הברית תרמו להאטת הפיתוח בכיוון זה.

ישראל, ארצות הברית והגרעין

לפי מרדכי בר-און במאמרו על בטחון ישראל בעשור השני שהופיע בקובץ העשור השני בהוצאת יד יצחק בן-צבי. בסוף שנות החמישים החלה ישראל להקים, בעזרת הצרפתים, את הכור הגרעיני הגדול בדימונה. הדבר נעשה בחשאי אך בסוף שנת 1960 זיהה מטוס סיור אמריקני מדגם U-2 את המתקן, והאמריקנים לא קנו את הסיפור הישראלי כאילו מדובר במקום מפעל לטקסטיל. כאשר התברר ששוב אי-אפשר להכחיש את דבר הקמתו של הכור, טענה ישראל שהוא מיועד לשרת "צרכי תעשיה, חקלאות, רפואה ומדע ויכשיר אנשי מדע וטכניקה ישראלים לבנות בעתיד תחנת כוח אטומית, כפי שאנו מניחים – בעוד עשר, חמש-עשרה שנה".

אמות המידה להגדרת נשק לא קונוונציונאלי להשמדת המונים

לאור הדיון בנושא נשק גרעיני בפרט ונשק לא קונוונציונאלי בכלל, ברצוני להביא כאן את אמות המידה להגדרת נשק זה כפי שמובאים בספרו של ג'ראלד שטיינברג אסטרטגיה של נשק לא-קונוונציונאלי.

תגובות מעצמות המערב לנוכח חשיפת הקמתו של הכור הגרעיני בדימונה בראשית שנות השישים

בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים הולך ומתחוור למעצמות המערב – ובראשן ארצות הברית ובריטניה – כי בשטח הנגב, בקרבת העיר באר שבע, הולך ומוקם בחשאי, בשיתוף פעולה ישראלי-צרפתי, פרויקט רב ממדים, שמתבצעת בו, בין השאר, פעילות ענפה בתחום הגרעיני. אופיה המוגדר של פעילות זו ויעדיה לא היו נהירים, ככל הנראה, לגורמי הערכה מוסמכים במערב, בשלבים הראשונים של קבלת המידע.

העמדה הערבית כלפי פיתוח המחקר הגרעיני בישראל

לפי משה שמש בספרו מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית 1967-1957, הועלתה סוגיית פיתוח המחקר הגרעיני בפורומים בין ערביים במהלך שנות השישים. הוא מציין מספר נקודות המאפיינות את הערכה ואת העמדה בסוגיה זו. נקודה ראשונה היא שישראל מצליחה בתחום הפיתוח הגרעיני, בפרט לאור הפרסומים שלפיהם ישראל מתכוננת להפעיל מעבדה תרמית לייצור חומרים בקיעים, כלומר מתקדמת לקראת ייצור נשק גרעיני.