הקבוצות האסלאמיות ברצועת עזה

כבר ציינתי בעבר, שעלייתן של התנועות האסלאמיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. ברצוני, לחזור הפעם לסוף שנות השמונים ולהראות כיצד התייחסו לגורם זה בעבר, זאת תוך כדי התמקדות בהופעתן של תנועות אלה ברצועת עזה. דברים אלה לקוחים מסקירה שנכתבה בשנת 1987 קצת לפני פריצתה של האינתיפאדה והופעתה על הבמה של תנועת החמאס.

עשרים שנה לאירועי האחת-עשרה בספטמבר

העולם המערבי הזדעזע ב-11 לספטמבר 2001, עת התרסקו המטוסים על בנייני התאומים והפנטגון. התקשורת העולמית וכן הקהילה המדעית לא חדלו לעסוק בתופעה של הטרור האסלאמי בכלל ובאוסמה בן-לאדן בפרט. כולם החלו לעסוק בנושא ולחקור אותו מכל ההיבטים האפשריים. אבל תופעה זו אינה חדשה. התנועות האסלאמיות היו קיימות במזרח התיכון עוד מראשית המאה העשרים. וכבר בתחילת דרכם נקטו לעתים באלימות לשם השגת המטרה שלהם. אותם ארגונים הפועלים תחת המטרייה של ארגון אל-קעידה לא צמחו בחלל ריק ובבואנו לנתח אותם יש לבדוק גם את אלה שקדמו להם.

על התנועות האסלאמיות ראה תנועות אסלאמיות במזרח התיכון

ראה גם דברים שכתבתי בעבר על: פונדמנטליזם, האחים המוסלמים ועל היחסים בין אסלאם ופוליטיקה.

אמצעים כלכליים להתמודדות עם הפונדמנטליזם

בהמשך לפוסט הקודם. בהמשך לסקירתו כתב אלי שקד שנכונה הטענה, שחלק ממנהיגי הפונדמנטליזם אינם משתייכים לשכבות החלשות כלכלית. אולם, בולטת העובדה, שמנהיגים אלה מנצלים את המצב הכלכלי למטרותיהם הפוליטיות. המצוקה הכלכלית משמשת כר נרחב ונוח לפעילותם בקרב הציבור ולהטייתו לצידם נגד המשטרים הקיימים.

גורמים מסייעים להתגברות הפונדמנטליזם

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות המזרח התיכון. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות – איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה  במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.

ג'מאל אל-דין אל-אפגאני (1897-1838)

ג'מאל אל-דין אל-אפגאני נולד ולמד באירן ולאחר מכן בהודו הבריטית. הוא היה מורה ופעיל פוליטי ששוטט בעולם האסלאמי ממצרים להודו וקרא למוסלמים לצאת מהאדישות ולדרוש מחדש את זהותם האסלאמית. הוא הטיף למסר שהיווה אתגר הן לשלטונות המערביים והן לאלו המוסלמים, מסר שכלל את "הסכנה של מעורבות אירופאית, הצורך באחדות לאומית על מנת להתנגד לה, הצורך באחידותם של המוסלמים, והצורך בחוקה על מנת להגביל את כוחו של השליט."

אפגאני האשים במחלתו של העולם המוסלמי את התפשטות המערב, השליטים האוטוקרטים, והממסד הדתי. הוא הטיף מסר של תחייה ושינוי. הוא האמין שאסלאם כמו הנצרות לפניו זקוק למרתין לותר ולרפורמציה. האסלאם הינה דת של תמורה ושינוי, של היגיון ומדע, דת בעלת מוסר עבודה חזק. האסלאם מהווה קשר חברתי שמאחד ומדריך קהילה שניצחה בעבר. אחדות מוסלמית הכרחית לעצמאות פוליטית ותרבותית.

לטענתו, המערב הינו חלק מהבעיה וגם חלק מהפיתרון. מצד אחד, אירופה דיכאה ואיימה על זהותה ועל האוטונומיה  של הקהילה. מצד שני, על הקהילה המוסלמית ללמוד מהמערב, ולזהות ולרתום לעצה את מקורות עוצמתו, מכאן ובנוסף למדע וטכנולוגיה, קיבל אפגאני רעיונות פוליטיים כגון שלטון חוקתי, והשתתפות פוליטית דרך מועצות נבחרות. תחייתו של האסלאם והסולידאריות המוסלמית היו המפתח להשגת המטרה האולטימטיבית, שהיא עצמאות מהמערב ותחייתו המחודשת של האסלאם.

 

השוואה בין שני ארגוני טרור

ניתן לחלק את ארגוני הטרור האסלאמיים במצרים לשני זרמים עיקריים – הזרם הג'יהאדי וזרם האשמה בכפירה. בזרם הג'יהאדי נכללים בין השאר קבוצות אל-ג'יהאד וקבוצת אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה. בזרם ההאשמה בכפירה בולטת הקבוצה אל-תכפיר ואל-הג'רה. אם נשווה בין שני הארגונים, אל-ג'יהאד ואל-תכפיר ואל-הג'רה, נראה כי קיים שוני בצורת הארגון, גיוס החברים ובתפיסה האידיאולוגית.

תנועות אסלאמיות במזרח התיכון

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות האזור בשלושים השנים האחרונות. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות ? איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה  במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.[1]