תפיסת הביטחון של ישראל

ב-1999 פרסם מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית הערכה מקיפה של פניהם המשתנים של אתגרי הביטחון של ישראל, ושל התגובות השונות שהכינה ממשלת ישראל כדי לענות עליהם.[1] זאת מתוך הבנה שלאמריקנים יש הרבה מה ללמוד מניסיונה של ישראל וכן מתוך אמונה שהכרה טובה יותר של הדילמות הביטחוניות הניצבות בפני ישראל תוכל לסייע לארצות הברית לקדם את עניין השלום.

המפנה בתפיסת הביטחון

לפי עמירם אורן, במאמר "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953" – פורסם בכתב העת עיונים בתקומת ישראל, כרך 12 (2002), בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות עמדה ביסוד ארגון צה"ל תפיסה מגננתית-התקפית. תפיסה זו גובשה במהלך 1949, בימי הרמטכ"ל הראשון רב-אלוף יעקב דורי, ועל בסיסה נבנה ואורגן צה"ל מחדש (בשים דגש על הקמת מערך המילואים) מראשית 1950 – עם תחילת כהונתו של רב אלוף יגאל ידין כרמטכ"ל – ועד סוף מרס 1951.

קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית

מיכה בר מציג בספרו  קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית חמש קטגוריות למיונם של קווים אדומים:

הגישה האופנסיבית-דפנסיבית

לפי ישראל בר בספרו, בטחון ישראל: היום אתמול מחר, אומצה  במלחמת העצמאות, דוקטרינה צבאית אופנסיבית-דפנסיבית. בשלב ראשון נבלמה התקפת האויב על ידי התנגדות עזה, שהתרכזה סביב נקודות המפתח של הארץ. לאחר מכן, כאשר פג כוח המחץ של התוקפן וכוחותיו תשו, החל השלב השני. בשלב זה נערכת התקפת נגד כדי להדוף את האויב אחור סופית, ולכבוש ככל האפשר כיבוש של קבע את קרשי הקפיצה העיקריים שלו.

השינוי בדוקטרינה הצבאית והדרך למלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטיני. עם השנים נכתבו מחקרים רבים שניסו להסביר הגורמים שהביאו למלחמה. במאמר זה אתמקד בהסברו של עמי גלוסקא כפי שבא לידי ביטוי בספרו אשכול תן פקודה! ואעשה זאת תוך התמקדות באספקטים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל

לפי אריאל לויטה, בספרו הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה, ניתן למצוא את אבני הפינה של הדוקטרינה הצבאית הישראלית בהנחות העל של תורת הביטחון הישראלית שאת ניסוחן המקורי תבע דוד בן-גוריון. ראשונה בהן היא הקביעה לפיה עצם קיומה של מדינת ישראל נתון בסכנה מצד אויבים המקיפים אותה מכל עבר ושואפים לכלותה בכל דרך שהיא, דהיינו איום קיומי. מהגדרה זו של בעיית הביטחון של ישראל נבע ההכרח לחפש פתרונות ואמצעים להבטחת קיומה של המדינה.