תפיסת הביטחון של ישראל

ב-1999 פרסם מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית הערכה מקיפה של פניהם המשתנים של אתגרי הביטחון של ישראל, ושל התגובות השונות שהכינה ממשלת ישראל כדי לענות עליהם.[1] זאת מתוך הבנה שלאמריקנים יש הרבה מה ללמוד מניסיונה של ישראל וכן מתוך אמונה שהכרה טובה יותר של הדילמות הביטחוניות הניצבות בפני ישראל תוכל לסייע לארצות הברית לקדם את עניין השלום.

בפרק השני של הסקירה מתארים המחברים את התכונות העיקריות של הממסד הביטחוני הישראלי וביניהן את דוקטרינת הביטחון הלאומי של ישראל, שגובשה עוד בראשית ימיה של המדינה, הממשיכה להשפיע עמוקות על החשיבה הצבאית בישראל עד ימינו אנו.

לטענתם, בבסיס תפיסת הביטחון של עומדת העובדה שלישראל אין עומק אסטרטגי. רוחב המדינה בגבולות שלפני 1967, היה 14 ק"מ בלבד, במותניה הצרים, והיא הייתה פגיעה מאוד לניסיונות לוותר אותה לשניים. זאת ועוד, החופים והגבולות הארוכים של המדינה הקשו על אבטחתם. ומאחר ששני שלישים מאוכלוסיית המדינה התגוררה לאורך רצועת החוף הצרה בין תל אביב לחיפה, פשיטות מעבר הגבול או פלישה, עלולות היו להעמיד את רוב האוכלוסייה האזרחית בסכנה מיידית. לאור זאת החליטו מגבשי תורת הביטחון של ישראל לוותר על גישה הגנתית ולהעביר את המלחמה לשטח האויב וליצור בכך עומק אסטרטגי מלאכותי.

לכן, כבר מתחילת קיומה שאפה ישראל לנצח במלחמותיה במהירות. מנהיגי ישראל ציפו אפוא שראשי המעצמות הגדולות יפעילו לחץ דיפלומטי, או יאיימו בהתערבות צבאית כדי להפסיק את המלחמה, לפני שישראל תוכל להשיג את מטרותיה. חשש זה חיזק עוד יותר את נטייתה המוקדמת של ישראל לאסטרטגיה של מלחמה קצרה. נטייה זו התחזקה גם בגלל רגישות לאבדות בחברה ולכן מתקפה קטנה ומוחצת תהיה כרוכה באבדות מעטות יותר. הכרעה מהירה בשדה הקרב תאפשר לישראל לא לפגוש חילות משלוח ערביים או להתמודד עם התערבות סובייטית לטובת אויביה. זאת ועוד, מאחר שלישראל אין בסיס צבאי תעשייתי גדול ומקיף, היא נאלצת לנהל את מלחמותיה על יסוד מלאי התחמושת והאספקה הקיים, היא תאלץ להיעזר בעזרה חיצונית שתקטין את חופש הפעולה שלה.

לאור זאת, זמן קצר אחרי מלחמת העצמאות הקימה ישראל צבא שהיה בנוי מגרעין סדיר של חיילי חובה ואנשי קבע, ומצבא מילואים גדול הרבה יותר, מאומן היטב, מנוסה וזמין בהתרעה קצרה. הישענותה של ישראל על כוחות מילואים מעלה את חשיבות ההתרעה המוקדמת, כדי לאפשר את גיוס הכוחות לפני פרוץ המלחמה. זהו מצב מעיק, שהציב בפני מנהיגיה של ישראל דילמה קשה מנשוא, יותר מפעם אחת: לגייס את המילואים ולהיות בטוחים, אבל להטיל מעמסה על המשק ועל האזרחים חיילי המילואים, או להמשיך בפריסה רגילה ולהסתכן בהתקפת פתע. שתי הדרכים ננקטו  בתקופות שונות. התפיסה של אומה במדי התרחבה אפילו עד כדי מינוי אנשי מילואי לתפקידי פיקוד בכירי בזמן מלחמה – עובדה בעלת חשיבות ניכרת מנקודת הראות של יחסי הצבא והאזרחי ושל הפיקוד הבכיר. שיטת המילואים שימשה, מסורתית, לא רק כאמצעי של ביטחו לאומי, אלא גם כור היתוך ותִרבות של ציבור העולים הגדול בישראל.

הם מציינים שהתפקיד הבסיסי של הזרועות השונות של צה"ל וההיררכיה שלה לא השתנו במידה מהותית מאז שלהי שנות החמישים. מאחר שהאיום העיקרי על קיומה של ישראל נשק מצד כוחות היבשה של האויב, נתפסו כוחות היבשה של צה"ל כמפתח לניצחון בשדה הקרב ולהישרדותה של המדינה. אחרי 1956 נדדה עמדת הבכורה בכוחות היבשה אל גיסות השריון, ובמידה פחותה יותר ליחידות מיוחדות שונות ולחטיבות הצנחנים והחי"ר הסדירות. בה בעת התרגל צה"ל לסמוך על שליטה במרחב האווירי, כדי לחפות על גיוס המילואים ולאפשר את המהלכים ההתקפיים המתבקשים מסגנונו המבצעי. משום כך, חיל אוויר חזק, שינטרל תחילה את חילות האוויר ואת מערכי הנ"מ של האויב, ואחר כך יבצע אמנעה של כוחות האויב ביבשה וישמיד , היה מאז ומתמיד תכונה חיונית של צה"ל.

מלבד זאת, אבות הדוקטרינה של הביטחון הלאומי בישראל ידעו והבינו מהו הפער העצום בין ישראל לשכנותיה במושגים של גודל, אוכלוסייה, השפעה פוליטית ומשאבים כלכליים. מסיבה זו ביקשו להשיג יתרון על אויביהם הפוטנציאליים על ידי חתירה לעליונות באיכות, אשר תימדד במונחים של מוטיבציה, יזמה, יעילות טקטית, כישורי אלתור וטכנולוגיה גבוהים יותר. במושגים חומריים, דגש זה על גורם האיכות מצא את ביטויו ביתרון טכנולוגי שישראל ממשיכה להחזיק בו במושגים של ציוד, של רמות כוננות גבוהות יותר למטוסי הקרב שלה ושל החזרה מהירה לכשירות של ציוד שניזוק בקרב. היתרון האיכותי בלט גם ביכולת לרכז כוח עדיף בנקודת ההכרעה, למרות הנחיתות המספרית, והיכולת לנהל מלחמות הכרעה מהירות המחייבות כוח הלם ניכר.

ישראל גם נהגה להגדיר מזמן לזמן "קווים אדומים" שחצייתם עלולה להוביל למלחמה. ההוגים הצבאיים בישראל סברו שרק תגובה מיידית וקשה, גם על איומים קטנים, תמנע טעות בחישוב אצל הערבים בקשר ליכולתה הצבאית של ישראל או בקשר לנחישות החלטתה הפוליטית. ישראל קיוותה כי תגובות נמרצות וסוחפות על התגרויות קלות יסכלו התפרצות של עימותים גדולים יותר. ישראל השתדלה גם לחזק את כושר ההרתעה שלה, ולא פחות חשוב מכך גם את המורל מבית, על ידי הקרנת תדמית שאי אפשר לנצחה. כמו כן, ישראל שאפה מאז ומעולם להשיג ניצחון מכריע באמצעות השמדת כוחות האויב והשתלטות על שטחיו. לבסוף, הדאגות בקשר לאסימטריה במשאבים בין ישראל לערבים הניעו את ישראל לפתח נשק גרעיני, כגורם מרתיע שאין בלתו, אבל היא נמנעה לשלבו בדוקטרינת המלחמה שלה להרתעת התקפה קונוונציונאלית או להדיפתה, וזו נשענת אך ורק על נשק קונוונציונלי.

הפגיעות וחוסר האונים של העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות ורדיפות, והאופי מכוון הפעילות של הציונות המדינית המודרנית, הטביעו בישראל ובתושביה אתוס מושרש היטב של הסתמכות עצמית. המרכיב היסודי באתוס זה הוא האמונה שעתידה של ישראל ייקבע רק על ידי הישראלים עצמם, ושמדובר בביטחונם, אל להם לסמוך על אחרים. לגישה זו היו השלכות מרחיקות לכת על התצורה ההגנתית של ישראל ולהתעקשות שרק הישראלים לבדם יגנו על ארצם, גם שהם מבקשים תמיכה של מעצמה גדולה. גישה זו הייתה גם המניע המרכזי של תכנית הנשק הגרעיני של ישראל.

אבל למרות העמידה על הסתמכות עצמית, שאפה ישראל תמיד למצוא לעצמה מעצמה גדולה שתהיה פטרונית שלה, כחלק ממאמציה לקזז את העצמה הצבאית של הערבים ואת התמיכה הפוליטית והצבאית של הסובייטי באויביה. אחרי הכרזת העצמאות, קיוותה ישראל להתקבל כחברה בחבר העמים הבריטי. בתחילת שנות החמישים ניסתה ישראל לרכוש את ארצות הברית, ואחר כך את בריטניה ואת צרפת, כבעלות ברית. מאמצים אלה הובילו לסיכום מוצלח של ברית עם צרפת, מ-1967-1956 על בסיס ההתנגדות המשותפת של שתי המדינות ללאומנות הערבית הקיצונית. במרוצת תקופה זו נעשתה צרפת המקור העיקרי של נשק לישראל, וסיפקה לה סיוע חיוני ביותר לתכנית הגרעינית שלה. אחרי מלחמת ששת הימים הטילה צרפת אמברגו על יצוא נשק לישראל, תוך מהפך דרמטי במדיניותה, והעניקה בכך דחיפה להתרקמות היחסים בין ישראל לארצות הברית. היחסים בין השתיים התחזקו לאחר שארצות הברית נעשתה המקור העיקרי לנשק שסופק לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. תמיכתה של ארצות הברית בישראל הפכה לאחת המרכיבים המרכזיים במשוואת הביטחון הלאומי הישראלית, ויסוד חיוני בכושר ההרתעה שלה.


[1] סקירה זו תורגמה על ידי מכון בס"א. ראה: אליוט א' כהן מיכאל ג' אייזנסטאדט ואנדרו ג' בסביץ', סכינים, טנקים וטילים: המהפכה הביטחונית הישראלית, רמת גן פברואר 1999.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s