אל תירא עבדי יעקב

"עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת המנוחה והנחלה". דברים אלה לא נאמרו על רקע המערכה הנוכחית בעזה. הם נאמרו לפני יותר מחמישים שנה, על רקע מלחמת ההתשה, על ידי שר הביטחון משה דיין בהרצאה בפני בוגרי מחזור בית הספר הבין-זרועי לפיקוד ומטה של צה"ל.

משה דיין וצעדים חד-צדדיים

כבר כתבתי בעבר שחיטוט בארכיונים, אפילו באוספי עיתונות, מעלה לפעמים קוריוזים היסטוריים שמזכירים נשכחות ומציעים נקודת מבט, אישית כמובן, על אירועים שקרו בעבר. ברצוני הפעם לחזור עשרים שנה אחורה לתקופה של ממשלת ברק ולהביא נקודת מבט מעניינת על אחד האנשים המעניינים, לדעתי, בפוליטיקה הישראלית ובהיסטוריה של מדינת ישראל. כאשר הכוונה היא הפעם למשה דיין.

חיים הרצוג וסיפור רכישת מערת המכפלה

היום לפני 23 שנה נפטר חיים הרצוג מי שהיה שגריר ישראל באו"ם בין בשנים 1975 – 1978. להלן פרשיה מעניינת שקשורה בתקופה זו ונוגעת למערת המכפלה ולקשר של היהודים לחברון.

הצעת השלום של חוסני זעים

במהלך המשא ומתן של שביתת הנשק באביב 1949 בין ישראל לסוריה, הציע חוסני זעים, מי שהיה שליטה הצבאי של סוריה באותה תקופה, שסוריה תחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. לפי הצעתו, הסכם זה יכלול גבולות פתוחים וחילופי שגרירים מיידיים, וכן שיתוף פעולה כלכלי וצבאי. הוא אף הציע ליישב 250,000 עד 300,000 פליטים פלסטינים באזור הג'זירה בסוריה כחלק מהסכם השלום, אך עמד על כך שישראל תוותר ויתורים טריטוריאליים ושהוא ודוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ייפגשו על מנת לדון על הסכם השלום. אלא שבן-גוריון סירב להיפגש עם זעים כל עוד לא התחייבה סוריה לפנות את השטחים שכבשה במלחמת 1948 ולשוב לגבול הבינלאומי.

תקופת הרגיעה ביחסי ישראל סוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, למן החתימה על הסכם שביתת הנשק (יולי 1949) ועד למאבק סביב עבודות ייבוש החולה (מרס-מאי 1951), היו יחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל תקינים. באזור המפורז התקיים אמנם מאבק, אולם הוא לא לווה בהתערבות צבאית, ושני הצדדים נמנעו מתקריות אש ונהגו באיפוק ובזהירות יחסית. לדעתו, תרמו לכך המשברים הפנימיים שהתחוללו בשתי המדינות. יד הפרגמטיות היתה על העליונה, ושני הצדדים נמנעו, ככל האפשר, מעצירת החרפה. ניגודי האינטרסים שהיו קיימים, בעיקר באשר לאזור המפורז, לא גרמו להתמוטטות הדיונים. הריסון העצמי ומידת האיפוק שעל שני הצדדים נהגו בתקופת השנה וחצי הראשונות לפעילות הוועדה המעורבת, מנעו מאבק אלים כאמצעי לפתרון הבעיות שהיו שנויות במחלוקת.

שיקוליה של סוריה לכניסה למשא ומתן

סוריה היתה המדינה האחרונה אשר החלה במשא-ומתן על שביתת הנשק עם ישראל. הניסיון נבע מכמה גורמים. היטיב לבטא זאת מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, ולטר איתן, שעמד בראש משלחת ישראל למשא ומתן עם מצרים: "סוריה לא ששה כלל למשא ומתן, הן משום הקנאות הטבועה בה, והן משום שחששה כי כל הסכם שיושג, יחייב אותה לסגת משטחים ישראליים שאותם כבשה ובהם עדיין החזיקה".

העימות סביב ייבוש החולה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, העימות בין סוריה לישראל שהתרחש בחודשי מרס-מאי 1951 פרץ לאחר רגיעה של שנה וחצי ביחסים בין המדינות. במהלך התקופה הראשונה היה ניסיון של שני הצדדים להציג עמדות מתונות ורצון כן לפתור בעיות ולהימנע מעימות. ישראל השלימה עם ערפול ואף עם השעיית שאלת הריבונות באזור המפורז; עם העובדה כי ליושב הראש יש סמכות פיקוח כללית באזור; עם תלונות של סוריה בעניינים אזרחיים באזור המפורז שהוגשו לדיון בוועדת שביתת הנשק, על אף שלפי תפיסתה, לא היו לסוריה כל זכויות בשטח. סוריה מצידה, הסתפקה במעמד שהשיגה בוועדה בנוגע לאזור המפורז, ובמניעת השפעתה של ישראל על האוכלוסייה הערבית באזור. במהלך תקופה זו גבר המתח ביו מצרים וירדן לבין ישראל, בעוד שהגבול הסורי נותר שקט.

הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי-ערבי הוא אחת הבעיות הבינלאומיות המורכבות והסבוכות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. לפי איתמר רבינוביץ', בספרו האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 2012-1949, הצעד הראשון להבנת הסבך הזה הוא ההכרה כי אין מדובר בסכסוך ישראלי-ערבי יחיד, אלא בקבוצת עימותים נפרדים הקשורים זה בזה:

ניסיונות מדינת ישראל להשגת הסדרי שלום עם מדינות ערב

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ביקשה ישראל להיעזר בארצות הברית ובבריטניה במאמציה להגיע לשלום עם מדינות ערב. פניותיה אליהן בהקשר זה התבססו על העובדה שהייתה להן השפעה על מדינות ערב, ועל ההנחה, שהיה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, כדי למנוע תסיסה, העלולה להביא לכניסת ברית המועצות  אליו.

תקרית האון (7 באפריל 1967)

שלוש חלקות מצפון-מזרח לקיבוץ האון באזור המפורז הדרומי לא נחשבו לחלקות בעיתיות במסגרת המאבק על זכויות העיבוד באזורים המפורזים; אולם במהלך הדיונים עם משקיפי האו"ם במגמה להגיע לסימון גבולות עיבוד שיהיו מוסכמים גם על הסורים, החלו הסורים להחריף את מצב הביטחון השוטף אף באזור זה. לא אחת היה צורך להפסיק את העבודה בחלקות אלה מחמת תקריות ירי.