תקופת הרגיעה ביחסי ישראל סוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, למן החתימה על הסכם שביתת הנשק (יולי 1949) ועד למאבק סביב עבודות ייבוש החולה (מרס-מאי 1951), היו יחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל תקינים. באזור המפורז התקיים אמנם מאבק, אולם הוא לא לווה בהתערבות צבאית, ושני הצדדים נמנעו מתקריות אש ונהגו באיפוק ובזהירות יחסית. לדעתו, תרמו לכך המשברים הפנימיים שהתחוללו בשתי המדינות. יד הפרגמטיות היתה על העליונה, ושני הצדדים נמנעו, ככל האפשר, מעצירת החרפה. ניגודי האינטרסים שהיו קיימים, בעיקר באשר לאזור המפורז, לא גרמו להתמוטטות הדיונים. הריסון העצמי ומידת האיפוק שעל שני הצדדים נהגו בתקופת השנה וחצי הראשונות לפעילות הוועדה המעורבת, מנעו מאבק אלים כאמצעי לפתרון הבעיות שהיו שנויות במחלוקת.

הוא ממחיש זאת באמצעות סקירת ניסיונן של המדינות להתגבר על הבעיות שהיו שהויות במחלוקת תוך כד הימנעות מהחרפת היחסים. פעילותה של ישראל הייתה מכוונת ליצירת עובדות, בעיקר באזור המפורז, והיא עשתה זאת בארבעה מישורים: רכישת קרקעות; פיתוח יישובים יהודיים באזור המפורז ועיבוד אדמותיהם, והקמת יישובים חדשים; הפעלת משטרה ישראלית; מימוש ריבונות ישראלית על ים כנרת על ידי דיג.

רכישת קרקעות. ישראל השתדלה לקנות כל קרקע שניתנת לרכישה. תחילה פנתה לבהאיים, שהיו הבעלים של אדמות הכפר הערבי סמרה, אשר שכן על חופה הדרומי-מזרחי של הכנרת. המאמץ הוכתר בהצלחה, ועל אדמות אלה הוקם קיבוץ האון (1949). לעומת זאת, הניסיונות לשכנע ערבים בעלי קרקעות באזור המפורז למכור את אדמותיהם, עלו בתוהו, גם בשל לחץ סורי.

קיומם של יישובים יהודיים באזור המפורז ועיבוד אדמותיהם, והקמת יישובים חדשים. חלק מן היישובים הללו היו קיימים עוד לפני מלחמת העצמאות, אך רובם היו חדשים ותושביהם עלו על הקרקע באישור של יושב ראש הוועדה המעורבת. לישראל היה ברור כי המפתח לשליטה באזור המפורז הוא בקיומם של אזורי השפעה, וכי אלה נקבעו לרוב על ידי גבולות עיבוד הקרקע. אולם בשלב זה, היא קיבלה את הגישה כי המפתח לזכויות עיבוד הקרקע באזור המפורז, הן על ידי ישראלים והן על ידי ערבים הוא בבעלות על הקרקע. משום כך, נעשה מאמץ מצד ישראל לעבד כל חלקה בבעלות יהודית ובדרך זו ליצור בשטח עובדות של שליטה ישראלית.

במקביל, לא מנעה ישראל בדרך כלל את הערבים תושבי האזור המפורז מלעבד את קרקעותיהם. אולם, כבר אז היו חריגים להתנהגותה. מובלעת של אדמות כפר נוקייב שהיתה מוקפת באדמות עין גב והאדמות שממזרח וממערב ליישוב תל-קציר. המאבק על הרחבת שטחי העיבוד בידי ישראל באזור המפורז כולו, וצמצום השטחים המעובדים בידי ערבים, לא היה עדיין כה חריף בתקופה המדוברת. אך הוא הואץ והפך אלים החל מאמצע שנות השישים.

הפעלת משטרה ישראלית. המשטרה באזור המפורז, כפי שנקבע בהסכם, הורכבה משוטרים ערבים וישראלים. בכל כפר ערבי באזור שירתו שוטרים ערבי אחדים, ואילו המשטרה הישראלית פעלה כמשטרה אזורית ומשני בסיסים: בגזרה המרכזית – ממשמר הירדן, ובדרומית – מזרחה לעין גב, לרגלי הסוסיתא. שיתוף הפעולה בין המשטרה הישראלית למשטרה הערבית היה קיים בגשר בנות יעקב בלבד. משמר מעורב של שוטרים ישראלים וערבים, בצידו המערבי של הגשר, פיקח על מעברם של אזרחים ערבים, תושבי האזור המפורז. פרט לכך פעלו שתי המשטרות באורח נפרד לחלוטין. המשטרה הישראלית היתה יעילה יותר ופעלה גם מחוץ היישובים היהודיים, בכדי לקבוע נוכחות ישראלית שם וכדי לשמש סמכות משטרתית גם לערבים, אם יצוצו בעיות בין יהודים לערבים.

מימוש ריבונות ישראלית על הכנרת. מימוש הרבנות על ידי דיג גם בקרבת החוץ הצפוני-מזרחי, ומניעת דיג סורי.

לעומתם הסורים פעלו בשני מישורים כדי להקנות לעצמם שליטה, לפחות על חלק ממהלך העניינים באזור המפורז: יצירת שליטה על כמה אזורים הקרובים לגבולם, ולחץ על תושבים ערבים להימנע מקשרים עם ישראל.

יצירת שליטה סורית על אזורים אחדים, הנמצאים בתחום האזור המפורז, והצמודים לגבול הסורי. היו אלה חמישה אזורים, בחלקם מיושבים, ובחלקם ריקים מתושבים:

  1. הסורים ניצלו את מיקומה הטופוגרפי של אל-חמה ואת עובדת הימצאותה בקצהו של מסדרון צר ביותר, המוביל מזרחה, ונשלט כולו משטח סורי.
  2. כפר נוקייב ששכן צפונית לעין גב, בתוך האזור המפורז, בקרבת הגבול עם סוריה, היה נתון לשליטה סורית. עקב השליטה הסורית על כפר זה, התנגדו תושבי עין-גב למעברם של הכפריים באדמות קיבוצם, כדי לעבד מאה ושלושים דונמים שהיו שייכים להם.
  3. האזור בחוף המזרחי של הכינרת, מצפון לנוקייב ועד לשפך הירדן לכנרת, לא היה שטח מפורז, אלא ישראלי לכל דבר. למרות זאת, מנעו הסורים דייגים ישראלים מלעלות על החוף המזרחי, ורצועה זרה זו הפכה להיות למעשה בשליטה סורית.
  4. רצועה ברוחב של כ-100 מטרים לאורך הירדן ממזרחו, שנכללה באזור המפורז.
  5. הגזרה הצפונית באזור המפורז. באזור זה פעלו הסורים במגמה שהקרקעות יעובדו בידי ערבים סורים, ומנעו זאת מן הישראלים, מבלי לפתוח באש.

הוא מסכם ואומר כי המאבק על האזור המפורז בתקופת הרגיעה ביחסים היה אזרחי בעיקרו וזהיר באופיו. כלומר, המאבק נעשה באמצעות התושבים בשטח ולא על ידי התנגשויות צבאיות. בשלב זה, שני הצדדים ראו בבעלות על הקרקע באזור את המפתח לעיבודה. אולם, השיקול הביטחוני החל גם הוא להוות מרכיב חשוב. כל עוד לא התרחשו תקריות ולא הושמעו איומים להפעיל כוחות צבא, היה משקלו של המרכיב הביטחוני מועט, אך הוא הלך וגבר כאש הפך המאבק לאלים. וכך נוצרה במשך חלוקה דה-פקטו של האזור המפורז.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s