האירועים במצרים והדחתו של חוסני מובראכ

בימים אלה ממש עברו שבע שנים לתחילתם של אירועים שכונו בפי כול "האביב הערבי". שלוש שנים לאחר פרוץ אירועים אלה יצא לאור קובץ מאמרים מטעם מרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן ובו נעשה ניסיון לנתח אירועים אלה ולענות על השאלה האם מדובר אמנם באביב ערבי ולנסות להבין את ההשלכות שיש לאירועים שטלטלו את המזרח התיכון באותן השנים. במאמר זה אביא את תיאור מהלך האירועים שהתרחשו במצרים כפי שהובאו בספר המדובר. לאחר מכן אביא שתי פרשנויות שפורסמו בצמוד לאירועים אלה ואתן לכם הקוראים לשפוט האם יש ערך לפרשנויות ולניתוחים שנעשו בסמוך להתרחשות האירועים המדוברים.

תוניסיה ותחילת אירועי האביב הערבי

בתחילת שנות אלפיים למדתי היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. לימודי אלו חשפו אותי לנושא שעסקתי בו קודם לכן בצורה לא פורמלית ושקעתי לתוך עולם של ידע הנוגע למזרח התיכון על כל היבטיו. השנים חלפו ותחומי העניין שלי השתנו ברובם אולם בכל זאת המשכתי לקרוא ולהתעניין בנושאים שלמדתי וחשבתי שהנה אני מבין את העולם שנמצא סביבי. והנה בשלהי 2010 החלו אירועי האביב הערבי והראו לי שבעצם אינני יודע דבר.

במאמר זה אתאר בקצרה את מה שאירע בתוניסיה באותה תקופה. לאחר מכן אתייחס לפרשנות שנכתבה בתחילת האירועים בתוניסיה ולאחר מכן אאמת אותה בפרשנות מאוחרת יותר של אותו חוקר.

האביב הערבי כתפנית במזרח התיכון

מי שעוקב אחר האתר שלי כנראה הבין מה דעתי לגבי תחזיות על העתיד. לפעמים מצאים קטע בספר שממצא את מה שאתה רוצה להגיד.

עתיד המדינה במזרח התיכון

האביב הערבי ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) הביא אנשים רבים להאמין שהנה מתמוטט הסדר הקיים בעולם הערבי ומגיע קיצה של המדינה הערבית במזרח התיכון. אך כעבור זמן לא רב התברר כי חרף ההצלחה בהפלת השליטים במצרים ובתוניסיה, חלק גדול מן הסדר הפוליטי הישן שרד וחלק מההתקוממויות עממיות נכשלו לחלוטין.

הצבא כעמוד השדרה של המשטר במצרים

ב-1993 כתב עמי איילון מאמר על מצרים בקובץ שיצא מטעם המכון הוושינגטוני למדיניות מזרח תיכונית (Washington Institute for Near East Policy) במאמר זה הוא התייחס בין השאר לצבא המצרים כאחד ממוקדי התמיכה של השלטון במצרים.[1]