עתיד המדינה במזרח התיכון

האביב הערבי ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) הביא אנשים רבים להאמין שהנה מתמוטט הסדר הקיים בעולם הערבי ומגיע קיצה של המדינה הערבית במזרח התיכון. אך כעבור זמן לא רב התברר כי חרף ההצלחה בהפלת השליטים במצרים ובתוניסיה, חלק גדול מן הסדר הפוליטי הישן שרד וחלק מההתקוממויות עממיות נכשלו לחלוטין.

כדי לנסות להבין תופעה זו יש לדעתי לחזור לעבר. לפי המקובל במחקר עצם הרעיון של מדינת לאום טריטוריאלית הינו חדש וזר למזרח התיכון. החיים הפוליטיים באזור זה נשלטו על ידי קבוצות ייחוס ברמה המקומית: השבט, המשפחה המורחבת, הקבוצה האתנית וגם נאמנויות דתיות וישויות אזוריות. הרחק במרכז, בעיר בירה מרוחקת, היה מושב האימפריה, שהייתה לעתים זרה מבחינה לשונית ותרבותית, אך הצליחה לשלוט באמצעות תרכובת של כוח, מיומנות, מניפולציה, וללא התנגדות משמעותית.[1]

מלחמת העולם הראשונה וההסדרים שאחריה היו מבחינה מדינית קו פרשת המים המרכזי בתולדות העת החדשה במזרח התיכון. מלחמה זו חוללה תמורות מרחיקות לכת, שבעיצובן שיחקו מעצמות אירופה את התפקידים הראשיים. התמורות כללו את כיבושו הישיר של מירב האזור בידי מעצמות המערב; את המשך שליטתו בו  לאחר המלחמה; וכן, ובעיקר: את עיצובה מחדש של המפה המדינית של המזרח התיכון – מפה הקיימת במהותה עד עצם היום הזה.[2]

במהלך עשר השנים שבאו לאחר מכן, כלומר במהלך שנות העשרים התפתחו, מספר תהליכים יסודיים במזרח התיכון. ה"התמערבות" הלכה והתחזקה, ויצירת "המזרח התיכון" ברוח המערב ובהשפעתו נדמתה נמשכת בתנופה. תורכיה הונהגה מערבה בקשיחות וביעילות בידי מצטפא כמאל, ניתקת ככל הניתן מהאסלאם ומהאזור. במצרים נתנה את הטון המנהיגות הלאומית, שראתה בפרלמנטריזם את הדרך לעתיד מצרי עצמאי וייחודי. בארצות "הסהר הפורה" התקבלו בפועל הגבולות המדיניים, שעיצב המערב. המאבק לעצמאות התנהל בארצות אלה, בדרך כלל, סביב הרצון לקבל וליישם חוקות ומוסדות מבית מדרשו של המערב. גם בארץ ישראל טרם קיבלו החיים הפוליטיים ממדים של אלימות. העשור כולו עמד, באופן כללי, בסימן התשלובת של יראה והערצה לשליטים הבריטיים והצרפתיים, ומעין השלמה עם המסגרות ועם התכנים, שנוכחותם של הללו הכתיבה.[3]

בשנות השלושים חלו תמורות מהותיות בנידון. כוחן ויוקרתן של המעצמות הפרלמנטריות השליטות ירד בהדרגה, ומאידך גיסא הביאו תמורות כלכליות וחברתיות שונות להתחזקות הלכי רוח אנטי-מערביים לוחמניים ברחבי האזור. אלימות החלה לאפיין את המאבקים לעצמאות ואת התחרויות מבית על המנהיגות הפוליטית. בריטניה השכילה להגיע לחוזים עם עראק (1930) ועם מצרים (1936) – אך אלה רק ביססו את עובדת הכיבוש, ולא עמעמו כלל את ההתנגדות לו. בארץ-ישראל פרץ המרד הערבי (1936–1939), שהקרין על האזור כולו. צרפת לא אישרה (1936) שיטת חוזה עם סוריה. בעראק התרחשה (1936) הפיכת הקצינים הראשונה. אידיאולוגיות והלכי רוח אנטי-פרלמנטריים פשו ברקע, ובמצרים –  כמו בארצות נוספות –  חברו לתמונה זאת הן סימנים סמי-פשיסטיים והן תחייה אסלאמית.[4]

מלחמת העולם השנייה הביאה לתבוסתה של צרפת ולעצמאותן בפועל של סוריה ולבנון (1945–1946). במארס 1945 קמה בקהיר "הליגה הערבית", כמסגרת הנותנת ביטוי מה לתחושה הערבית הכוללת, אך המקדשת למעשה את זכות קיומן הנפרד והריבוני של המדינות השונות. גם בריטניה יצאה ממלחמת העולם השנייה בשן ובעין, ובהדרגה נאלצה לעזוב סופית את מאחזיה בארץ-ישראל (1948), במצרים (1956), בעבר הירדן (1956/7) ובעראק (1958). אל המחצית השנייה של המאה העשרים יצאו אפוא מדינות ערב באזור כשהן עצמאיות וריבוניות. קיומן כמדינות נפרדות מהווה עד היום את עיקר מפתו הפוליטית של "המזרח התיכון".[5]

מפה זו התקבעה עד כדי כך שאפילו הניסיונות לאחד מדינות אלה תחת הדגל של הפן-ערביות או דגל האסלאם לא יצאו אל הפועל. ניתן לומר שכשם שניסו להספיד את מדינת הלאום במערב, שעדיין שרירה וקיימת (אפילו נראה שהאיחוד האירופי אינו מצליח לשמור על שלמותו) כך גם הניסיונות לעשות זאת לגבי העולם הערבי לא נראה לי שיתממשו בעתיד הקרוב.

ניתן לראות שאפילו המדינה האסלאמית אינה מצליחה להתפשט מעבר לגבולותיה הנוכחיים אלא רק יוצרת שלוחות במדינות מסוימות הנחשבות נכשלות (Failed States). הדבר היחיד שיכול לדעתי לקרות הוא שמדינות מסוימות יתפרקו לתת מדינות אך גם אלה יהיו מדינות ולא תיווצר איזה מסגרת על  שתקיף את כל המזרח התיכון.

[1] גבריאל בן-דור, "דילמות קיומיות של המדינה הערבית העכשווית ", בתוך: דוד מנשרי (עורך), דת ומדינה במזרח התיכון, תל-אביב, 2006, עמ' 59.

[2] חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה: חטיבה ה, עמ' 5.

[3] חגי  ארליך, עמ' 183.

[4] חגי ארליך, שם.

[5] חגי ארליך, עמ' 183–184.

מודעות פרסומת

One thought on “עתיד המדינה במזרח התיכון

  1. קמיליה פברואר 1, 2017 / 6:31 pm

    הכתבה מעוררת מחשבה.
    למעשה לא ברורה לי כלל האלטרנטיבה להתארגנות במסגרת של מדינות.

    נדמה לי שרק בתקופה בה רוב בני האדם היו ציידים – לקטים, לא היו גבולות תחומים היטב בין השבטים.
    אבל, כשאנשים הופכים ליושבי קבע, מתחילים לעבד חלקות אדמה, לתחום חלקות למרעה חיות המשק שלהם, להקים אסמים ומחסנים וכדומה – הצורך שלהם למנוע פלישות זרים לאדמותיהם הולך וגובר. מכאן החשיבות האדירה של הגבולות.
    המדינות של ימינו יכולות להכיל שבט ענק אחד עם מאוד מעט מיעוטים (כמו סין) או מספר שבטים די עוינים זה לזה (כמו רוב מדינות המזרח התיכון) או פליטים ומהגרים מהמוני שבטים שאף אחד מהם לא יכול להיות רוב (כמו ארה'ב וקנדה), אך לכולן צורך לקבוע קווי גבול מאוד ברורים עם שכנותיהן וסכסוכי גבול הם סכסוכים מאוד אלימים.
    כשחושבים על הסולידריות בתוך המדינות – מגלים שהשבטיות לא פסה מהעולם. מחקרים מצאו שאנחנו מרגישים יותר סולידריות עם בני ה"שבט שלנו" מאשר עם בני שבטים אחרים. יש מתאם שלילי בין הטרוגניות / רב תרבותיות לבין מידת סולידריות ונכונות להגיש עזרה או נכונות לשלם מיסים גבוהים בכדי שבני שבט אחר יקבלו מהמדינה יותר שירותים.
    גם בתחילת המאה ה 21 השיבטיות היא כוח חי ופעיל. בד'כ אפילו מדינה היא גוף גדול מדי.

    מכאן, הרעיון של מדינת על אחת, או מספר מאוד קטן של מדינות על שהן למעשה יבשות, נתפס כמשהו שמקדים את זמנו לכל הפחות בכמה מאות שנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s