הצבא כעמוד השדרה של המשטר במצרים

ב-1993 כתב עמי איילון מאמר על מצרים בקובץ שיצא מטעם המכון הוושינגטוני למדיניות מזרח תיכונית (Washington Institute for Near East Policy) במאמר זה הוא התייחס בין השאר לצבא המצרים כאחד ממוקדי התמיכה של השלטון במצרים.[1] לטענתו, שימש הצבא משענתו העיקרית של המשטר. המשטר לא היה יכול להתקיים ללא גיבוי הצבא וחוסר שביעות רצון בשורות הצבא יסכן בוודאי את יציבותו. הזירה הפוליטית אמנם התרחבה בשנים האחרונות וכוללת כוחות פעילים נוספים, אך תפקיד עמוד השדרה של המשטר נשאר בידי כוחות הצבא שהוא מוסד בן כ-450,000 איש, מאורגנים היטב. הדבר נכון גם כיום כאשר הצבא אינו מפגין נוכחות רבה, הן מבחינת מספר קציני הצבא הממלאים תפקידי שרים והן באווירה היום-יומית ברחוב. תלותה של הממשלה בכוחות המזוינים ונאמנותם הבלתי מסויגת לרשויות האזרחיות, הוכחו בבירור בזמן מרד כוחות הביטחון ב-1986. אז יצא הצבא לשכך את המהומות, החזיר את הסדר על כנו וחזר לבסיסיו.[2]

היחסים בין הצבא לממשלה הם תופעה סימביוטית: ממש כשם שהממשלה זקוקה לכוחות המזוינים, כך יש לצבא עניין מהותי בהישרדותה של הממשלה. כל נשיאי מצרים, החל מנגיב ועד מובראכ, היו אנשי צבא, והצבא רואה בממשלה את זרועו האזרחית, שתפקידה לנהל את ענייני המדינה. בתמורה למחויבותו לתמוך בממשלה, הצבא מצפה כי המשטר יבטיח את מעמדו המיוחד בחלוקת המשאבים הלאומיים ויבטיח את המשך הזכויות האלה. הממשלה רואה בכך עסקה סבירה: הקצינים והחיילים ומשפחותיהם נהנים מתנאים חומריים עדיפים יחסית לאזרחים. חלק ניכר מהתקציב הלאומי מוצא למודרניזציה של הצבא ולרכש נשק יקר ומתוחכם, וזאת כדי להעניק לכוחות את הסיפוק המקצועי. כדי לשמור על מורל גבוה בשורות הצבא, הממשלה אינה מחמיצה שום הזדמנות לשבחם ולבטא את תודת האומה לשומרי ביטחון האומה ויציבותה. אפילו בתקופות של קשיים לאומיים, הצבא תמיד הקדים בצעד אחד את האזרחים מבחינה חומרית. עד כה הצליחה הממשלה לשמור על שביעות רצונם של החיילים, ולפיכך גם על נאמנותם.[3]

אין משתמע מכך שהמשטר מגן, הרמטית, על הצבא מפני כשיים כלכליים, שהם נחלת רוב המצרים, ועלולים להיות מקור לחוסר שביעות רצון וספקנות. אנשי הצבא ובני משפחותיהם, אפילו עם זכויות היתר שלהם, עדיין חשופים לקשיים כלכליים, ולפיכך גם למסרים של המתיימרים להציע "דרך חלופית", בעיקר המוסלמים הפונדמנטליסטים. כאשר התנאים הכלכליים בארץ הם קשים, ספק אם מאמצי הממשלה לבודד את הצבא בערים נפרדות ונוחות ולעקוב אחר החריגים שביניהם, יכולים למנוע לגמרי חלחול רגשות שליליים אך בין שורות הצבא. במרד חיילי שירות החובה ב-1986, אשר לפחות בחלקו היה תוצאה של קשיים חברתיים-כלכליים, ניתן לראות המחשה של הקושי לבודד אחד מעמודי התווך של המשטר ממקור הבעיות.[4]

בעיה אחרת, פרדוקסלית אמנם אך אמיתית, היא שמירת שביעות רצון הצבא בתנאי העדר פעילות מלחמתית לתקופות ארוכות. למעט התנגשות גבול מקרים עם לוב ב-1977, עברו כמעט עשרים שנה, מאז אוקטובר 1973 ועד מלחמת המפרץ ב-1991, שבהן לא השתתף הצבא בשום פעילות. גם במלחמת המפרץ השתתפו רק כ-36,000 איש, פחות מ-10% של הצבא. תוך רגישות לתסכול האפשרי מהאימונים האינסופיים נגד יעדים בלתי מוגדרים היטב, ניסתה הממשלה לערב את הצבא בפרויקטים אזרחיים, בתקווה שהם יולידו סיפוק וגאווה, כגון הקמת גשרים והפעלת מאפיות. ברמה קונבנציונאלית יותר, הצבא משתתף בתמרונים ותרגילים רחבי היקף. הדבר יוצר תחושה של צורך להתכונן לקראת התמודדות קרובה, מלחמה עם ישראל או עם מדינה אחרת באזור, דבר אשר המלחמה נגד עיראק הוכיחה בעליל. בהמשך למדיניות זו, שני הקצינים הבכירים שפיקדו על המאמץ המצרי במלחמת המפרץ, טנטאווי וגנרל צלאח חלבי, קודמו לתפקידי שר ההגנה והרמטכ"ל בהתאמה, כדי להודות לצבא על ביצוע מוצלח של מדיניות הממשלה. מדיניות זו הוכיחה עצמה, לפי שעה, כאפקטיבית.[5]

הצבא יישאר נאמן לממשלה כל עוד זו תגן על האינטרסים שלו. אם הממשלה לא תצליח לעשות כן, כוחו של הצבא עלול, בתיאוריה, להפוך מנכס לאיום.[6] ואכן, היה זה הצבא שכפה בסופו של דבר על מובראכ לוותר על השלטון והצבא הוא זה שהפיל בסופו של דבר את מורסי מתפקידו כנשיא המכהן. השאלה היא האם נוכח עליית כוחו של ההמון במצרים בפרט ובעולם הערבי ככלל ימשיך הצבא לשמור על כוחו ויהווה את עמוד השדרה של המשטר שיקום במצרים.


[1] המאמר תורגם לעברית והופיע בחוברת בהוצאת ענף תוד"א במודיעין מפקדת חילות השדה. ראה: עמי איילון, "הסדר פוליטי במצרים: המשכיות ואתגרים", בתוך: מצרים: לקט מאמרים, נובמבר 1994 (להלן, עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים).

[2] עמי איילון,  הסדר פוליטי במצרים, עמ' 167.

[3] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 168-167.

[4] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 168.

[5] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 169.

[6] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 169.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s