עסקת הנשק הצ'כית-מצרית

ב-27 בספטמבר הדהים נאצר את העולם המערבי ואת העולם הערבי בהודעה על חתימת הסכם לרכש מקיף של נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה. עסקה זאת נחשבה כנקודת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון הן בנוגע למעורבות הסובייטית במזרח התיכון והן בנוגע לסכסוך הישראלי ערבי. במאמר זה אתאר את הרקע לעסקה ואת ההשלכות שהיו לה במרחב המזרח תיכוני.

לפי וטיקיוטיס, היו מספר גורמים שהשפיעו על מדיניות המשטר במצרים בשנות החמישים. בספטמבר 1953, שהמשא ומתן על הפינוי הבריטי היה בשלבי סיומו, כבש הצבא הישראלי את אל-עוג'ה (ניצנה), עמדה אסטרטגית באזור המפורז שבין מצרים וישראל. גם השתלשלות העניינים במשך שנת 1955 היתה מבשרת רעות. שעה שבריטניה תרה אחרי סידורים אסטרטגיים וביטחוניים חליפיים במזרח התיכון ועמדה בינואר-פברואר 1955 בשלבי הפתיחה שח המשא-ומתן על ברית בגדד, ביצעו הישראלים פשיטה מוצלחת על רצועת עזה ב-28 בפברואר. מבצע זה היה בחלקו פעולת תגמול על פשיטות מוגברות אל שטח ישראל שארגנו המצרים מתוך רצועת עזה. כמו כן, פשיטות ישראליות אחרות אירעו בחודשי מאי ואוגוסט.[1]

נאצר ועמיתיו פירשו את ברית בגדד כניסיון בריטי לנתק את מצרים ממדינות ערב האחרות ולבודדה במזרח התיכון בכלל. נוכח התקפות הצבא הישראלי בעזה ובסיני חשו את עצמם חלשים וחשופים לפלישה צבאית מישראל. הם באו לכלל דעה, ששומה עליהם לחתור לתמיכה מדינית בינלאומית מן המערב, ובמקרה של יצליחו להשיגה, עליהם להסתייע בקבוצה המתבלטת ועולה של מדינות אסיאניות, כגון הודו ואינדונזיה. כמו כן מצאו צורך דחוף לרכוש נשק לחיזוקו של הצבא המצרי. תחילה ביקשו את הנשק מן המערב, בלא הצלחה.[2]

החיפוש אחר מקורות חדשים של תמיכה מדינית ודיפלומטית נשתקף בהשתתפותו של נאצר בועידת בנדונג (מ-18 עד 24 באפריל 1955), ובהצטרפותה של מצרים להחלטותיה של אותה ועידה נגד האימפריאליזם והבריתות הצבאיות. נאצר הצליח להביא את משתתפי ועידת בנדונג לאישור החלטה המכריזה על זכויות הערבית בארץ-ישראל ועל תמיכה בעמדת תימן נגד שטחי החסות שבדרום חצי האי ערב. השתתפותה של מצרים בוועידה זו היתה פתיחה למדיניות אנטי-מערבית מואצת מצידה במזרח התיכון, והוועידה עצמה שימשה לנאצר במה להוקעת ישראל. יתר על כן, ההשתתפות בוועידה הביאה את נאצר לכינון יחסים אישיים עם נהרו ההודי, טיטו היוגוסלבי, וצ'ו אן-לאי הסיני.[3]

נוכח איום צבאי מישראל ואתגר מדיני מעיראק, פנה המשטר הצבאי, ביתר נכונות לאחר ניסיונו של נאצר בבנדונג, אל הגוש הסובייטי בבקשת עזרה. ב-27 בספטמבר הדהים נאצר את העולם המערבי ואת העולם הערבי בהודעה על חתימת הסכם לרכש מקיף של נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה. צעד זה שבא זמן כה קצר לאחר ההשתתפות בוועידת בנדונג, נתפרש כתפנית ברורה במדיניות החוץ של מצרים. נאצר וכמה מסנגוריו במערב הסבירו את עסקת הנשק הזאת כתוצאה מסירובן של מעצמות המערב, ובפרט בריטניה וארצות הברית, לצייד את מצרים בנשק הדרוש לה. נאצר אף ייחס את מדיניותו החדשה לאיום הצבאי שנשקף לו מישראל. ובהכרזה בעלת משמעות אמר כי "מדיניותה של מצרים מתבססת על עצמאות מוחלטת, וחופש הסחר עם כל מדינה שהיא בעולם. נזקקנו להסכם חדש עם צ'כוסלובקיה רק לאחר שארצות הברית חזרה בה מהבטחתה לספק לנו נשק ולאחר התקפות ישראליות חוזרות ונשנות על עזה. יתר על כן, זהו הסכם מסחרי טהור ואין לו כול משמעות מדינית".[4]

למרות טענתו זו של נאצר, טוען אלי פודה, כי היתה לה משמעות מדינית מרחיקת לכת. השפעה חשובה במיוחד היתה לה במישור הבין-ערבי: היא אפשרה למצרים לחזק את מעמדה המדיני והיוותה נקודת מוצא נוחה לחידוש המאבק נגד ברית ההגנה המערבית (קרי: ברית בגדד), שהלכה והרחיבה את מעגל חברותיה המוסלמיות.[5]

דעת הקהל הערבית ראתה בעסקת הנשק סימן להשתחררות מאפוטרופסות מערבית וביטוי למדיניות חוץ עצמאית מצרית. כל ממשלות ערב בירכו את נאצר בעקבות העסקה וגל ההתלהבות לא פסח אף על עיראק, בעלת בריתה הנאמנה של המערב, שנאלצה לתמוך בפומבי בצעדה של מצרים, אותו הגדירה עניין פנימי בלבד. עסקה זו וועידת בנדונג שקדמה לה היו שני אירועים, שהפכו את נאצר למנהיגת של הערבים ולדוברה של הלאומיות. יתרה מזו, שני האירועים הללו נעשו לסמלים בולטים במאבקו של העם הערבי נגד האימפריאליזם, שזוהה עם ישראל, ברית בגדד, ומעצמות המערב – בריטניה, צרפת וארצות הברית.[6]

עם זאת, למרות שנחשבה לנקודת מפנה במעורבות הסובייטית במזרח התיכון, לא סימנה העסקה הצ'כית את סיומם של המגעים בין מצרים והמערב. "אם עבד אל-נאצר יכול לשמור על עצמאותו ויוקרתו באמצעות הסדר עם המערב", נכתב בהערכה מודיעינית, "הוא יעדיף זאת על פני קשר הדוק עם ברית המועצות". אמנם ביחד עם המאבק נגד ברית בגדד וועידת בנדונג, היתה העסקה סימן להתחזקותה של המגמה הניטראלית במדיניות החוץ המצרית, אלא שנאצר טרם גמר אומר להפנות עורף למערב. כמו כן, חידדה העסקה את היריבות בין מצרים ועיראק והכשירה את הקרקע לקראת המאבקים הקרובים סביב סוריה, ירדן ולבנון. הפרי המידי שקצרה מצרים בעקבות חתימת עסקת הנשק היה חתימת הסכמים צבאיים בילטראליים עם סוריה וערב הסעודית.[7]

גם בנוגע לעיתוי העסקה, הראה רמי גינת, שהשפעתה של פעולת עזה על רכישת הנשק היתה שולית ובודאי לא היה יסוד להצגתה כגורם המניע. לפי התיאור והניתוח שלו היתה העסקה הצ'כית שילוב של שתי עסקאות: אחת, הקטנה מן השתיים, שסוכמה עם ממשלת צ'כוסלובקיה ברבע הראשון של 1955; ואחת, הגדולה והמפורסמת יותר, שסוכמה עם הממשלה הסובייטית בסוף יולי 1955, ונחתמה ב-20 בספטמבר. לטענתו, הסובייטים היו מעורבים בכל שלבי המשא ומתן, מאז גיבוש המהלכים הראשונים בשלהי 1953. קידום הכינון של ברית בגדד נתן משנה תוקף לקשר בין נאצר ומוסקבה. המגעים נמשכו במהלך 1954 והגיעו לשיאם בתחילת 1955.[8]

סימוכין להערכה שפעולת עזה לא היתה המניע והגורם לשינוי בעמדת מצרים כלפי ברית המועצות מצויים בעובדה שנאצר לא התייחס הכלל לפעולת עזה בהודעתו הראשונה על העסקה. כדבריו אז, הוא פנה לברית המועצות מפני שמעצמות המערב סירבו לספק למצרים נשק, חרף בקשותיו. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שפעולת עזה גרמה לנציגי מצרים במשא ומתן על עסקאות הנשק האמורות לדרוש נשק רב יותר ובעוצמה גדולה יותר, ביחס לדרישות ההתחלתיות. כן ייתכן שהפעולה שכנעה את הסובייטים כי יש טעם והיגיון בבקשה המצרית והגבירה את נכונותם להיענות לה. [9]

למרות זאת, כפי שציין דוד טל, קשה להגזים ברושם שעוררה העסקה הצ'כית בישראל. כאן לא יכלו לפרש את המהלך המצרי אלא כראיה חותכת לכוונתו של נאצר לאסור מלחמה על ישראל. "אני בטוח ש[ממשלת צ'כוסלובקיה] יודעת היטב למה מיועדים המוני הטנקים, המטוסים, התותחים, הצוללות ושאר כלי הנשק שהם שולחים עכשיו לכת הצבאית הרודה במצרים … היא יודע כי שליטי מצרים קונים נשק זה במטרה אחת ויחיד: לעקור מדינת ישראל ועמה", אמר דוד בן-גוריון כשהציג את ממשלתו החדשה בפני הכנסת השלישית. ההישגים המדיניים שנרשמו לזכות נאצר בעקבות העסקה רק הוסיפו על דאגתה של ההנהגה הישראלית: מצרים הפכה עתה לגורם בעל עוצמה צבאית בולטת במזרח התיכון, ונאצר ביסס באופן מכריע את סמכותו ויוקרתו, ומתוך כך גם את מנהיגותו בעולם הערבי.[10]

באוקטובר 1955, בעקבות עסקת הנשק, נחתמה ברית צבאית בין סוריה ומצרים. מבחינתה של סוריה, משמעות הברית היתה הכרעה על קבלת הקו הנאצריסטי במחלוקת סביב שאלת הצטרפות לברית בגדד; מבחינתה של ישראל, היה זה הידוק המצור עליה. דבריו של נאצר בטקס אשרור הברית עוד הוסיפו על הדאגה. "הסכם זה", אמר נאצר, "הוא ראשית ואבן פינה לעתיד חדש. ההיסטוריה מלמדת כי בהתאחד סוריה ומצרים, מגינות הן על העולם המזרחי מכל הסכנות העלולות לאיים עליו … היום מגוננות סוריה ומצרים על העולם הערבי מפני הציונות". ואם לא די בכל אלה, הנה כריתת הברית הדו-צדדית בין מצרים וסעודיה באותם ימים והצלחתו של נאצר למנוע את הצטרפותה של ירדן לברית בגדד, עניין שעמד על הפרק בסתיו-חורף 1956-1955, הוסיפו אף הם לתחושה שנאצר מצליח ללכד סביבו את העולם הערבי, ולממש את הסיוט שבן-גוריון חשש מפניו במשך שנים רבות.[11]

בסיכומו של דבר, ניתן לראות בעסקה זו אבן דרך חשובה בהידרדרות שהובילה למלחמת סיני. היה זה שלב נוסף במרוץ החימוש במזרח התיכון ובמיוחד בין ישראל למצרים. כמו כן, כפי שראינו הוסיפה עסקה זו ליוקרתו של נאצר והגבירה את בטחונו העצמי. השלב הבא היה לאחר שנה כאשר ב–26 ביולי 1956 הכריזה מצרים על הלאמת התעלה ואסרה על אניות ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו הממלכה המאוחדת וצרפת את מבצע מוסקטר לכיבוש אזור התעלה בתיאום עם ישראל. על פי התכנון המוקדם בין הממלכה המאוחדת וצרפת, כבשה ישראל את חצי האי סיני ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, פלשו כוחות צרפתיים ובריטיים למצרים על-פי ההסכם, וכבשו חלקים ממנה, כאשר מטרתם הייתה להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. וכל השאר כבר רשום בהיסטוריה.


[1] פ.ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי ועד סאדאת, ירושלים: 1983, עמ' 378.

[2] שם, שם.

[3] שם, עמ' 379-378.

[4] שם, עמ' 379. למעשה התברר מאוחר יותר שהעסקה נחתמה למעשה בחודש מאי קודם לכן. עובדה זו ועוד ידיעות ממן העניין ביחס לפרשה כולה גילה מוחמד חסנין היכל באל-אהראם, 14 באפריל 1967. לתיאור מלא של הגרסה המצרית למהלך המאורעות ראה את דבריו של מיור צלאח סאלם כפי שמובאים בספרו של פטריק סיל, סוריה – מאבק אל הצמרת, תל-אביב: 1968, עמ' 265-264. ראה גם את ספרו של מחמד חסנין הייכל, הספינקס והקומיסר, תל-אביב: 1981, עמ' 63-57.

[5] אלי פודה, החתירה להגמוניה בעולם הערבי, תל-אביב: 1996,  עמ' 134.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 135.

[8] Rami Ginat, The Soviet Union and Egypt 1947-1955, London: 1993, pp. 207-219; על המגעים המוקדמים לרכישת נשק מן הגוש המזרחי, שהחלו בשלהי 1953, ראה שם, עמ' 176-171. עדות נוספת לתחילת המגעים ב-1953 ניתן למצוא בידיעה מהארץ, 19.8.1953, לפיה הניו-יורק טיימס מסר, כי ברית המועצות וצ'כיה הסכימו באורך בלתי רשמי לספק נשק למצרים.

[9] ראה דוח שגריר ארצות הברית במצרים, הנרי ביירוד מיולי 1955 אצל גינת, עמ' 211-210. ביירוד דיווח כי בעקבות פעולת עזה יצאה משלחת מצרית למזרח אירופה לחפש נשק.

[10] דוד טל, תפיסת הביטחון השוטף של ישראל: מקורותיה והתפתחותה 1956-1949, שדה בוקר: 1998,  עמ' 210.

[11] שם, שם.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “עסקת הנשק הצ'כית-מצרית

  1. orihippo יוני 25, 2016 / 3:46 am

    מעניין מאד, לא ידעתי את כל זה. מדוע אם כן מצריים בסופו של דבר גמרה בזרועות רוסיה? טעות של המערב?

    • ronyuval1 יוני 25, 2016 / 9:08 pm

      שאלה טובה שאין לה תשובה אחת. תשובה מעניינת מספק ברנרד לואיס בספרו, המזרח התיכון והמערב. לפי לואיס, תושבי המזרח התיכון ראו בארצות הברית כיורשת של האימפריות המעביות – אנגליה וצרפת. לטענתו הצליחו הרוסים למשוך אותם בכך שהציגו את עצמם כמשהו שונה במהותו מהמערב. לפי תדמית זו רוסיה איננה חלק מהמערב; אדרבה, היא מנוגדת לו, באידאולוגיה, בכלכלה, בפוליטיקה, באורח החיים ובמדיניותה הבינלאומית. כמו שפנו בעבר לגרמניה הנאצית, כך הם פנו עתה לברית המועצות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s