הבעייתיות של החומר הארכיוני במחקר ההיסטורי

אחת הסוגיות העולות במחקר ההיסטורי הוא השימוש במקורות שאינם ארכיוניים סטנדרטיים כגון: ראיונות, זיכרונות וכיוצא בזה. לטענתו של יואב גלבר בספרו היסטוריה, זיכרון ותעמולה: "כל היזכרות, בעל-פה או בכתב, מסופרת מנקודת מוצא ומבט של ההווה. העדים והמספרים, וכמוהם כותבי הזיכרונות והאוטוביוגרפיות, נותנים משמעות לעבר שהם חלק ממנו. עצם מתן המשמעות הוא תוצאה של ידיעה בדיעבד ומחייב סלקציה, סידור ופישוט, וכל זאת לשם השגת סיפור קוהרנטי, ואגב כך גם אפולוגטי, מעין מיתוס של הצדקה עצמית שפעמים רבות יש בו ערבוב של עובדות עם פנטסיות. ואכן, מוטיבים מיתולוגיים משותפים חודרים לעדויות של אנשים שונים שאין ביניהם קשר, העוסקות באותה תקופה או באותו נושא, וחוזרים על עצמם. הדבר בולט במיוחד בעדויות שהן סיפורי חיים שלמים. מוטיבים שכאלה. מוטיבים שכאלה הם משוש לבם של חוקרי פולקלור, הרואים בעדיהם מספרי סיפורים, אך תרומתם כמקורות למחקר היסטורי מפוקפקת".[1]

לעומתו טוען אבנר כהן, במאמר שפרסם בכתב העת ישראל: "ההיסטוריון העוסק בהיסטורית הגרעין חייב להיות מודע למגבלות ולחלקיות של המקורות הכתובים. נקודה זו הומחשה לכותב שורות אלה פעם אחר פעם בראיונות שקיים עם אישים שהיו מעורבים בנושא. תומס יוז, מי שהיה ראש מחלקת המחקר והמודיעין במחלקת המדינה האמריקנית בשלהי שנות השישים, חזר על נקודה זו בהרחבה בכל שיחה שניהלתי עמו בנושא זה: דווקא בשל רגישותו הפוליטית העצומה של הנושא כמעט כל החומר הארכיבי המצוי הוא חלקי, מוגבל ולעתים מגמתי. לעתים איש לא העז להעלות על הכתב את הדברים החשובים באמת, כולל המוטיבציות לפעולה. היסטוריון המוותר אפריורי על חומר שמעבר החומר הארכיבי הרשמי, בעצם מוותר על הרצון לנסות להבין את הסיפור הגדול הזה."[2]

לסוגית העיוותים במקורות הארכיוניים הרשמיים נדרש יגאל שפי בספרו התרעה במבחן: פרשת רותם ותפיסת הביטחון של ישראל 1960-1957: "למרות העדפת המסמכים הארכיוניים הכתובים על פני עדויות שבעל-פה, מסתבר, כי גם את אלה יש לנתח בקריאה ביקורתית. אין מדובר רק בתיעוד בדיעבד, המייפה את המציאות […] אלא אפילו במסמכים בני הזמן, שעל פניהם אין כל סיבה לחשוד בדיוקם. כך, למשל, אין סיבה נראית לעין לחשוד כי פרוטוקולים (סטנוגרמות) מלאים מדיונים תוקנו לפני הפצתם. מסתבר, שאפילו ישיבות מטכ"ל אינן חסינות מ"שיפוץ" כזה, ורק העובדה שהגרסה המקורית נשמרה, אפשרה להבחין כי דברי הרמטכ"ל בנושא עקרוני, כמו מדיניות הפעילות בגבולות, למשל, עברו תיקוני תוכן מהותיים, ככל הנראה על ידיו, בטרם הופץ הפרוטוקול על ידי מזכירות הפיקוד העליון כסטנוגרמה מחייבת."[3]

דוגמה נוספת לעיוות המקורות הביא בני מוריס בספרו תיקון טעות. הוא בדק סוגים אחדים של מסמכים של אישים יידועי שם שנכתבו במהלך שנתיים חשובות בהתפתחות התנועה הציונית ועימותה עם העולם הערבי. לטענתו, מסמכים אלה עברו עריכה מצונזרת, או בזמן כתיבתם או בדרכם אל מכבשי הדפוס. לאור זאת טוען מוריס: "היסטוריונים כמוני, שחונכו על ברכי האמונה שהיסטוריוגרפיה טובה חייבת להיות מושתת על תיעוד, חשים אולי אי-שקט מסוים בעקבות תרגיל זה בהשוואת מקורות. אך אינני בא לטעון פה שאמונה זו מוטעית: תעודות חייבות להישאר במרכזה של כל חקירה של העבר הבתר-ארכיאולוגי. אך קטעי המקורות שציטטתי לעיל מצביעים על החובה  לגשת למסמכים בזהירות ובתבונה. כאשר מדובר בנושאים רגישים, סביר להניח שהחוקר עלול למצוא חוסר התאמה בולט בין 'המציאות' ומה שנכתב והתפרסם אודותיה, או במילים אחרות, בין מה שנאמר או התרחש לבין מה שנכתב על כך בזמן אמת או פורסם במסמכים שנים לאחר מכן. פוליטיקאים ופקידים, כפי שהראנו, עיוותו מסמכים גם בזמן כתיבתם וגם לאחר הכתיבה הראשונית, ושיפצו את המסמכים בצורה שתשרת את מטרותיהם האישיות או הלאומיות – ואלה בהחלט אינן מטרותיו של ההיסטוריון האובייקטיבי".[4]


[1] יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עם עובד, 2007, עמ' 272.

[2] אבנר כהן, "על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית", ישראל, 9, 2006, עמ' 250.

[3] יגאל שפי, התרעה במבחן: פרשת רותם ותפיסת הביטחון של ישראל 1960-1957, מערכות, 2008, עמ' 15.

[4] בני מוריס, תיקון טעות, עם-עובד, 2000, עמ' 140.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s