תפיסת האיום הערבי על ישראל

בבסיס תורת הביטחון של ישראל עומד האופן בו תופסת ישראל את האיום הערבי העומד מולה. אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, טוען שתפיסת האיום הערבי בהתבטאויותיהם של פרנסי המדינה בכל הזמנים משקפת ניסיון לולייני כלשהו לשמור על איזון סביר בין הבלטת חומרתה של הסכנה לבין הדגשת יכולתה של ישראל לשרוד. מצד אחד מובלטת מאוד שורשיותה של העוינות הערבית למפעל הציוני, ומודגשים פערי העוצמה בין "גולית" הערבי המגושם והעוין, לבין "דוד" היהודי הקטן והמאוים. מצד אחר נזהרים דוברים רשמיים שלא לצייר איום ערבי כה חמור עד שמשתמע ממנו כי ברבות הימים לא תעצור ישראל כוח בפני הערבים ותתמוטט כדרך שנפלו ונחרבו הבית הראשון, הבית השני וממלכת הצלבנים.

המאבק הערבי ישראלי אינו נתפס כעניין של ניגוד אינטרסים מוגבל, ומוגדר ומוחשי כמו סכסוך גבולות או חילוקי דעות בשאלת זכויות דיג ושיט בנתיבי מים, אלא כהתמודדות עמוקה, היסטורית, רב-ממדית, טוטלית, ואולי בלתי פתירה. כל ממשלות ישראל עד הלום הקפידו להטעים את "זכותנו הטבעית וההיסטורית" על הארץ. בעקיפין הטילה עמדה זו את האשם לסכסוך על העולם הערבי, הכופר בזכות טבעית והיסטורית זו. אך בה בשעה הכירו רבים ממנהיגי ישראל והציונות גם בעובדה ההיסטורית, שהמפעל הציוני משחר ימיו היה מאמץ סיזיפי דיפלומטי, פוליטי, כלכלי, אידיאולוגי, ומעל לכול צבאי לכפות את ישראל על המזרח התיכון הערבי המסרב לקבלה.

מקורותיה של ההתנגדות הערבית של מדינת ישראל, אינם רק פוליטיים בלבד אלא גם תרבותיים, דתיים, חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, וקרוב למדי היא תתמיד עוד עשרות שנים ואולי אף מאות שנים.  דבקות הערבים במאבק ניזונה קודם כול מהפער האדיר שבין העוצמות הגולמיות העומדות לרשותם לבין העוצמה הגולמית של ישראל, ורק באופן משני מהמקורות הקודמים.

לצד הדגשת הנחיתות הכמותית המוחלטת של ישראל, מבליטה תפיסת הביטחון גם יסודות מובהקים של חולשה במצבם של הערבים. מקור חולשתם העיקר הוא פלגנותם הכרונית. אילו היו הערבים מסוגלים להתעלות מעל היריבויות השושלתיות, הדתיות, האידיאולוגיות והכלכליות המפלגות אותם ולהתלכד למסגרת מדינית ואסטרטגית אחת, הייתה ישראל מוצאת את עצמה במצב מסוכן מאוד, שבו היה היתרון הכמותי הערבי מקבל משמעות איכותית מפליגה. לאורך השנים התחזקה התחושה שהעולם הערבי מתקשה לתרגם את עדיפותו הגולמית ליתרון מכריע בשדה הקרב.

להערכה המעודדת, כי הערבים מתקשים לתרגם את עוצמתם הגולמית ליתרון בפועל, מצטרפת בתפיסת הביטחון הנחה מובלעת, כי יעדי הערבים בסכסוך אינם נתון מוצק וקבוע אלא משתנה דינאמי. תהיה אשר תהיה ההתייחסות הרגשית של הערבים לישראל, כוונותיהם המדיניות כלפיה אינן קשיחות; הן מותנות בשורה ארוכה של גורמים אשר אף הם נתונים לתנודות ולתמורות: היחסים הבין-ערביים, המצב הבינלאומי הכללי, מרוצי החימוש בין הערבים לישראל, בין ערבים לערבים ובין ערבים ללא ערבים (פרסים, תורכים ואפריקאים), ומעל הכול הערכה הרווחת בעולם הערבי בכל רגע נתון, לגבי הסיכויים לנחול הצלחה או כישלון אם יבחרו לתקוף את ישראל. מכאן וישראל אמנם קטנה ועוצמתה הכוללת בפועל קטנה בהרבה מהעוצמה הערבית בכוח, אך למרות זאת מסוגלת המדינה היהודית להשפיע באמצעות מדיניותה על עמדת הערבים בסכסוך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s