התגובה הישראלית לאיום הערבי

לפי אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, התפתחה לנוכחת האיום שמציב העולם הערבי תפיסת הביטחון המדגישה שישה עיקרים: 1) כורח הגיוס המרבי של כל המשאבים; 2) האינטרס העליון שיש לישראל בסדר אזורי אשר עולה בקנה אחד עם צרכיה; 3) חשיבותם של בעלי ברית מבין המעצמות הגדולות; 4) התועלת הצפונה לישראל מהשתלבות מלאה, מפוכחת ורבת תעוזה במשחק האומות בזירה המזרח תיכונית ובסביבתה הקרובה; 5) הלגיטימיות של השימוש בכוח; 6) חשיבותו העליונה של כוח צבאי כמכשיר של הרתעה.

תפיסת הסכסוך הישראלי ערבי כהתמודדות בלתי מאוזנת בין "דוד" הישראלי ו"גולית" הערבי הביאה מאליה למסקנה, שבלא גיוס מוחלט של כל המשאבים ובלא התלכדות חברתית מלאה עלולה ישראל להפסיד את המערכה. כתוצאה מכך הוגדר תחום הביטחון תמיד במושגים של מאבק טוטלי, כפי שנלחמו בריטניה וברית המועצות בגרמנים במלחמת העולם השנייה. ישראל נתונה בסכסוך בלתי סימטרי, שבו מבחינתן של מרבית יריביה ההתמודדות מוגבלת, אך מבחינתה היא, התמודדות היא טוטלית. הערבים אינם צריכים לגייס את כל משאביהם כדי להשיג הכרעה, ואילו ישראל אינה יכולה להיות בטוחה בכושרה לסיים התמודדות צבאית בהצלחה אפילו תגייס עד קצה גבול יכולתה.

את התחושה הזו תירגם צה"ל למבנה מוסדי מורכב של משק לשעת חרום, כלומר ריכוז אופטימאלי ומאורגן מראש של כל המשאבים הקיימים במשק לשעה שתפרוץ מלחמה. ואמנם כל אימת שפרצו פעולות איבה ניתן היה לראות בבירור כיצד עקרון הגיוס המוחלט בא לידי ביטוי. יתר על כן, בהשוואה לכל חברת פרזות מערבית דומה שנטל המיסוי הכבד בישראל, חובת השירות המילואים והיקפו הרחב, ובוודאי הרטוריקה הרשמית של הנהגת המדינה, יוצרים מצב תמידי של גיוס חלקי, עד כי לעיני המתבונן בקורותיה של ישראל מאז הייתה למדינה מיטשטשים הגבולות בין מיליטריזציה של החברה הישראלית ובין אזרוח של מערכת הביטחון.

השאיפה הכוללת של מדינת ישראל הייתה מאז ומתמיד לשמור על הסדר האזורי כמו שהוא. יהיו אשר יהיו חלומותיה הטריטוריאליים של התנועה הציונית, מה שקבע את עמדותיה היה בדרך כלל ראייה מפוכחת של אילוצי המציאות; וזו הביאה את התנועה להתפשר בהדרגה עם הרעיון שמדינת ישראל צריכה להסתפק בשטח קטן בהרבה מגבולות החלום. את עמדתו של הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית אפיינה תמיד דבקות בסטאטוס-קוו בשני מובנים עקרוניים. ראשית, מעולם לא החליטה ממשלה בישראל ליזום מלחמה בכדי להרחיב את גבולה של המדינה. שנית, כל ממשלות ישראל עד עצם היום הזה חתרו לשימורו של הסטאטוס-קוו במזרח התיכון ופעלו נמרצות – באמצעות "קווים אדומים" מרומזים ואפילו עילות מפורשות למלחמה – לשבש כל ניסיון לשנות את הסטאטוס-קוו האזורי בדרך של "הזזת" גבולותיהן של מדינות קיימות או הקמתן של מדינות חדשות יש מאין.

קבלת הסטאטוס-קוו האזורי אין פירושו מדיניות סבילה שכל כולה המתנה ליוזמותיהם של אחרים. כל עוד לא השתלבה ישראל במרחב היה לה אינטרס לפעול כמיטב יכולתה לעידוד מחלוקות בין ערביות ולכריתת בריתות רשמיות וחשאיות עם גורמים שונים בתוך העולם הערבי ובשכנות. לכל אורך השנים ראתה ישראל בתקיעתם של טריזים בין גורמים שונים בעולם הערבי, הן על ידי שימוש בכוח והן על ידי מהלכים דיפלומטיים, מטרה מרכזית של מדיניות הביטחון.

לצד הגיוס המלא של כל המשאבים הזמינים במדינת ישראל עצמה כתשובה חלקית לנחיתותה הכמותית של ישראל, הדגישה תפיסת הביטחון תמיד גם את חשיבותה של ברית עם מעצמה גדולה. ברית זו תיצור חשש מתמיד וקבוע אצל הערבים מפני התנגשות עם מעצמה עולמית כתוצאה ממסע צבאי ערבי נגד ישראל. התקשרות ישראלית עם מעצמה גדולה מניחה לכאורה משקולת כבדה מאוד על הכף הישראלית של מאזני הכוחות שבין ישראל לערב. עם זאת הוצבו סייגים חמורים למידת התלות שמדינת ישראל יכולה להרשות לעמה. ראשית, יש לסמוך רק על עצמנו ולכן רק אנו לבדנו אחראים להגנתנו. שנית, ישראל תימנע ככל יכולתה מעימות חזיתי עם מעצמה או אפילו מ"סימון" מפורש של מעצמה התומכת באויביה, כאויב לה עצמה.

בשנתיים הראשונות לעצמאות ישראל הושג כל האמור לעיל מברית המועצות, להוציא סיוע כלכלי. אחר כך עברו כארבע שנים מורטות עצבים של הידפקות מאכזבת על דלתותיהן של כל המעצמות, עד שהתגבש "הקשר הצרפתי". שוב לא הושג סיוע כלכלי, אך באו על סיפוקם מרבית הצרכים האחרים. עם סיום מלחמת אלג'יריה החלה ברית בלתי כתובה זו להישחק, וערב מלחמת ששת הימים היא התמוטטה ברעש גדול ובהרבה מפח נפש. לא עברה שנה והחל להתברר לכל מי שהיה לו ספק בכך, כי ההסתמכות על צרפת פינתה את מקומה לתלות גדולה בהרבה בארצות הברית, שכללה גם סיוע כלכלי במימדים עצומים. מאז התקבלה ההישענות התלותית על ארצות הברית כיסוד מוסד במדיניות הביטחון.

הואיל וישראל רואה עצמה קורבן של תוקפנות מתמשכת, נתפסת מדיניות הביטחון שלה כעניין מובהק של הגנה עצמית אפילו כאשר נוקט צה"ל מדיניות התקפית. תורת הביטחון הבלתי כתובה קיבלה בלט פקפוק את הכורח שבשימוש יזום ומבוקר באמצעים צבאיים, כגון מלחמה מונעת, מכה מקדימה, פעולות עונשין ותגמול, והעסיקה את עצמה בדרך כלל בהיבטים הביצועיים ולא בהיבטים המוסריים או המשפטיים של הבעיה. העיקרון המנחה היה מאז ומעולם תפעולי, תועלתני וכוחני: הפגנת העוצמה המרתיעה ביותר במחיר הכלכלי ביותר ובמינימום השימוש בכוח. מכאן וישראל אינה ששה ליזום מהלכים צבאיים מקיפים ואינה ששה להישען על אסטרטגיה של מלחמת מנע, אך היא לא תסתפק באסטרטגיה הגנתית צרופה אלא תשקול ברצינות רבה אפשרות של מכה משבשת.

הפועל היוצא מההנחה המובלעת בתפיסת הביטחון, כי הערבים אינם בלתי-רציונאליים, כי יש להם תחשיב מדיני אסטרטגי שאינו נטול היגיון, וכי בכוחה של ישראל לגרום להפחתה הדרגתית של דבקותם בהמשך הסכסוך, הוא המסקנה, שהמפתח לשלום מצוי בהתרעה: ככל שמצליחה ישראל יותר להרשים את אויביה ולשכנעם כי לא תצמח להם תועלת ממהלך צבאי נגדה, כך משתפרת יכולת ההרתעה שלה; וככל שמשתפרת יכולת ההרתעה של ישראל, כן יגדל הסיכוי ליישוב הסכסוך. אין המדובר במבחן חד פעמי ומכריע נוסח עימות בין שני אקדוחנים במערבון אמריקני, אלא תהליך פוליטי ואסטרטגי דינאמי, המשכי, ארוך טווח ומצטבר, שבו בטווח הקצר גם הצלחות וגם הכישלונות הם יחסיים.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s