תחזיות והערכות בנוגע לתורכיה

לאורך השנים מפורסמות הערכות שונות בנוגע למזרח התיכון שברוב המקרים מלווות בתחזיות לגבי העתיד. במאמר זה אבחן מספר הערכות ותחזיות הקשורות לתורכיה ופורסמו סביב עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח בראשות ארדואן לשלטון. מטרתי להראות שרובם של הניתוחים מתאימים לזמן פרסומם למרות שלפעמים יש תחזיות שעלולות לדייק במידה מסוימת אבל גם אז יכול להתרחש מאורע אותו אף אחד לא צפה ויכול לשנות את כל מה שחשבנו קודם לכן.

ב-2003 פורסם במכון ראנד (RAND) ספר המנתח את יחסי החוץ של תורכיה בתחילת המאה העשרים. אחד הפרקים עסק ביחסיה של תורכיה עם האיחוד האירופי. לטענתם של המחברים, עתירתה של תורכיה לחברות באיחוד האירופי העלתה גם נושאים תרבותיים. למרות שהאיחוד האירופי התעקש שמועמדותה של תורכיה לחברות תישקל רק לאורם של הקריטריונים של קופנהאגן, מתחת לשטח אירופאים העלו רבים את השאלה האם המסורות האסלאמיות הן הדתיות והן התרבותיות מותאמות לערכים האירופים. כמו שאמר שר החוץ ההולנדי לשעבר בתחילת 1997: "יש בעיה של מדינה מוסלמית גדולה. האם אנו רוצים בה באירופה? זוהי שאלה שאיננה נשאלת."

במהלך העשורים האחרונים (עד כתיבתו של הספר), היתה עלייה ניכרת בתפקיד האסלאם בחיים הפוליטיים חברתיים בתורכיה. דבר זה התבטא במיוחד בתמיכה הרחבה לה זכתה מפלגת הרווחה האסלאמית והיורשת שלה מפלגת הצדק. משקיפים מערביים באותה תקופה הרבו לדבר על תהליך תחיית האסלאם בתורכיה. אולם לטענת של המחברים, היה טעות בגישה זו. אסלאם מעולם לא נעלם לחלוטין מתורכיה. הוא פשוט הורחק ממוסדות המדינה והמשיך להשפיע בחוזקה באזורים הכפריים. התוצאה היתה חלוקה חדה בין התרבות הכמאליסטית החילונית של האליטה של הצבא והבירוקרטיה המרוכזת באנקרה וערים עיקריות אחרות במערב תורכיה לבין התרבות האסלאמית המסורתית שגברה בכפרים ובערים של מזרח אנטוליה.

בשנות החמישים ושנות השישים התחיל האסלאם בהדרגה לעשות קמבק. היה זה בחלקו תוצר של תהליך הדמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים התורכיים, שנתן מרווח מחייה לכול מיני קבוצות פוליטיות, כולל זו של האסלאמיסטים. מבחינה אירונית, בשנות השמונים זה קודם גם כן על ידי הצבא כהגנה מפני חדירתם של רעיונות מרכסיסטיים ושמאליים אחרים והפך את לימודי הדת בבתי הספר לחובה.

שינויים כלכליים וחברתיים נרחבים, במיוחד עיור מואץ, גם כן תרמו להתחזקות מעמדו של האסלאם החיים הפוליטיים וחברתיים בתורכיה. ככל שיותר איכרים תורכיים נהרו לערים, הם הביאו עימם את הערכים הכפריים, כולל מסורות אסלאמיות חזקות. מנותקים מסביבת הישנה ולפעמים נאלצים לגור בערי פחונים בפרברים של הערים הגדולות, הפכו אנשים אלה לבסיס התמיכה הגדול ביותר של המפלגות האסלאמיות.

גורמים אלו הרוויחו גם מכישלון המפלגות הפוליטיות העיקריות בפיתרון הבעיות הכלכליות והחבריות הרבות שעומדות בפני תורכיה. זה האפשר לאסלאמיסטים לצייר את עצמם כמפלגה נקייה, שפעלה בצורה נכונה, בעיקר ברמה המקומית. רבים מתומכי מפלגת הרווחה בבחירות של 1995 התאכזבו מהמפלגות המרכזיות והצביעו למפלגה כמחאה על המצב הקיים.

באותו זמן עברו המפלגות האסלאמיות שינוי חשוב. כל הקבוצות העיקריות נהפכו יותר פרו-אירופאיות. וראו בחברות באיחוד האירופי ערובה לזכויות הפוליטיות והדתיות שלהם. בנוסף לכך, שבירת ההשפעה האסלאמית מאז סילוק ממשלת ארבקן ב-1997 הביאה לשינוי גישה כלפי המודרניות והדמוקרטיה בקרב המפלגות האסלאמיות וגם בקרב מפלגת הצדק שהוצאה מחוץ לחוק.

ואכן עם עלייתה של מפלגת הצדק והפיתוח בנובמבר 2002 לשלטון הועלתה השאלה: האם יכולים האסלאם והדמוקרטיה לדור זה לצד בתורכיה לאורך זמן? לתשובתו של אלון ליאל בספרו דמו-אסלאם: משטר חדש בתורכיה (שיצא מעט לאחר בחירות אלה) אין לאסלאם בתורכיה להכפיף את הדמוקרטיה למרותו. לטענתו, ארדואן וגול ייזהרו הכבודה של הדמוקרטיה לא פחות משייזהרו בכבודו של האסלאם, וכנראה אף יותר.

הוא הוסיף גם שארדואן שואף ליישב את הסתירה המסוימת שיצר אתאתורכ בין הכמאליזם והאסלאם, ולייצר סינטזה כמאליסטית-אסלאמית החשובה לשקט הנפשי של רבים מאזרחי תורכיה. יתר על כן, ה"ארדואניזם" מבקש גם ליישב את הסתירות שנוצרו בין הכמאליזם והדמוקרטיה המערבית, וזאת באמצעות הפסקת מעורבות הצבא בחיים הפוליטיים, והענקת זכויות תרבותיות נוספות למיעוט הכורדי.

הערכה אחרת שפורסמה על ידי יואב קרני במאמר בשם "חורף תורכי" קרני תאר במאמר  את ארדואן כאחד המהפכנים המבריקים והמתוחכמים בהיסטוריה המודרנית. "ארדואן זומם מהפכה", כתב קרני, "הוא אינו מתעניין בהילה רומנטית, או בפאתוס נבוב של דון קיחוטה… הוא מסגל לעצמו טקטיקה מזהירה שנועדה לשכנע את אויביו משכבר הימים שהוא השתנה, (ו)כי הוא לאמיתו של דבר אחד מהם".

לדעתו של קרני, ארדואן יודע שיש לו בתורכיה יריב מסוכן אחד והוא הצבא, אשר בזכותו קיימת החוקה החילונית "שנואת נפשו", וכי הדרך להחלשת הצבא עוברת באירופה. "תחת המטריה האירופית הוא אינו צריך לחשוש שהגנרלים יורידו אותו מהשלטון", סבור קרני. "אירופה היא (בעיני ארדואן) הדרך היחידה לסגת בהדרגה מהחילוניות מבלי להזדקק למהפכה אלימה ולשפיכות דמים… מי שרוצא להיות חלק מאירופה אינו יכול להגביל את זכותן של נשים לעטות רעלה… תחת מטריה אירופית מפלגת שלטון אסלאמית תוכל לפטר את הגנרלים ולארגן מחדש את הצבא, לפזר לכל הרוחות את 'המועצה לביטחון לאומי'… ולהוציא את הדיבוק החילוני של אתאתורכ מגופה של תורכיה".עלייתו של ארדואן לשלטון וכוונותיו הנסתרות, מעמידות לדעת קרני בסימן שאלה חוזר, את ההנחה על הקשר בין דמוקרטיה לליברליזם במזרח התיכון.

ארבע עשרה השנים שעברו מאז עלייתו לשלטון אכן לא הדגימו את מחויבותו של ארדואן לדמוקרטיה. בשורה של צעדים הוא הגביר את שליטתו במרחב הציבורי והפוליטי וביטל חלק מהרפורמות של אתאתורכ. נראה היה שהוא נהפך לשליט כמעט יחיד ובמקומות מסוימים החלו לדבר על כך שהוא מעוניין לחזור לימי הסולטנות העת'מאנית. אך שוב הגיעו הבחירות ב-2015 וכמו בבחירות הקודמות שהיו ב-1995, 1999 ו-2002 התחוללה הפתעה ומפלגתו ששלטה שלטון מוחלט בפרלמנט התורכי תיאלץ לקיים קואליציה ולא סתם אלא אולי עם המפלגה של הכורדים שהגדילה את כוחה. עם זאת ארדואן מתפקד עדיין כנשיא אשר נבחר בבחירות ישירות ורק הימים יגידו מה יקרה בתורכיה ומה יהיו ההשלכות של מאורעות אלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s