המפנה בתפיסת הביטחון

לפי עמירם אורן, במאמר "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953" – פורסם בכתב העת עיונים בתקומת ישראל, כרך 12 (2002), בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות עמדה ביסוד ארגון צה"ל תפיסה מגננתית-התקפית. תפיסה זו גובשה במהלך 1949, בימי הרמטכ"ל הראשון רב-אלוף יעקב דורי, ועל בסיסה נבנה ואורגן צה"ל מחדש (בשים דגש על הקמת מערך המילואים) מראשית 1950 – עם תחילת כהונתו של רב אלוף יגאל ידין כרמטכ"ל – ועד סוף מרס 1951.

תפיסה זו נשענה על העובדה ששטח המדינה קטן וחסר עומק אסטרטגי וגבולותיה ארוכים ומפותלים, ועל ההנחה שמדינות העימות עשויות לתקוף אותה במפתיע. לפיכך גרסה תפיסה זו כי בשלב ראשון נדרשת פעילות הגנה המבוססת על הכוחות הסדירים, וכי באותה עת יש לגייס במהירות את מערך המילואים, שיסייע בקרבות הבלימה ויתחיל בתקיפה לשם העתקת המערכה לשטחי המדינות התוקפות. בהתאם לכך נקבע כי ייעודו של הכוח הסדיר הוא לאפשר לצבא לעבוד מתקופת רגיעה לתקופת מלחמה, שבה יתבסס בעיקר כוחו של צה"ל על צבא המילואים. הצבא הסדיר נועד לשמש בית ספר להכשרת הלוחמים וגורם שמטרתו לארגן את כלל הכוחות.

במחצית הראשונה של שנות החמישים הגיעו בצה"ל לידי הכרה כי הגישה המגננתית-התקפית, שעל פיה נבנה צה"ל מאז 1950, בטעות יסודה, וכי יש להמירה בגישה הפוכה: התקפית-הגנתית. נקודת המוצא לגישה זו הייתה שמדינת ישראל אינה יכולה לחכות עד שמדינות ערב יתקפו אותה בפועל, בשל שתי סיבות עיקריות: היעדר עומק אסטרטגי, והסכנה הפוטנציאלית שצבאות ערב יצליחו לפלוש לארץ, לבתרה מכל עבריה – במרכז, בשרון ובפרוזדור ירושלים, ולנתק את אילת בדרום ואת עמק החולה בצפון.

המסקנה הייתה שיש צורך לשנות את הרכבו של צה"ל ואת מבנהו כך שיכלול ארבעה מרכיבים: 1. מודיעין אסטרטגי ארך טווח, שיאתר בעוד מועד את כוונותיהם של צבאות ערב ואת תנועותיהם; 2. חיל אוויר גדול וחזק, שיוכל להכות בחילות האוויר של צבאות ערב ולמנוע מהם לפעול, ושיוכל להכות גם בכוחות היבשה שלהם; 3. כוחות שריון גדולים יותר לביצוע מתקפה יבשתית; 4. כוח צנחנים לביצוע פעולות מיוחדות.

מודעות פרסומת

קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית

מיכה בר מציג בספרו  קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית חמש קטגוריות למיונם של קווים אדומים:

  1. קווים אדומים שמטרתם למנוע שינוי במאזן הכוחות – הטיית מאזן הכוחות נגד מדינת הסטטוס קוו תוגדר כקו אדום, או אף כעילת מלחמה, כאשר מדינה מצויה בסכסוך וחוששת מהתעצמות פוטנציאלית של היריב, שייתכן כי תניע אותו להאמין כי יוכל לנצח במלחמה אם יקדים ויפתח בה. מכאן, שמדינת הסטטוס קוו תשאף להבהיר ליריב כי לא תסבול שינוי במאזן העוצמה, אם על ידי התעצמותו, או על ידי כריתת בריתות עוינות. ישנם מספר משתנים ששינוי בהם עלול להיות עילה למלחמה: בריתות, מערכות נשק חדשות בזירה וגדל הכוחות וכמות הנשק.
  2. אזורי חיץ ותחומי השפעה – קווים אלה יכולים לשאת אופי פורמאלי בהסכמים שונים בעקבות משא ומתן. הקווים יכולים להיות גם לא פורמאליים, תוצר של מיקוח אילם והסכמה מכללא. פעולות שונות, כמו הכנסת כוחות או נשק, ייתפסו כחציית קו אדום.
  3. נתיבי מים ונתיבי אוויר – נתיבי מים חופשיים היו מאז ומתמיד אינטרס חיוני של מדינות שראו בהם צינורות חמצן שיש להטיח את הגנתן.
  4. פעולות טרור, חבלה וחתרנות בחסות מדינה – פעולות הטרור פוגעות בביטחונם של אזרחי המדינה והיא מוצאת עצמה נאלצת למצוא דרכים להרתיע את מבצעיהן או לפחות להרתיע מדינות אחרות מלתת חסות לקבוצות גרילה וטרור. הצגת פעולות טרור כקו אדום מעוררת כמה בעיות. ראשית, את מבצעי פעולות לא ניתן תמיד לזהות וקשה לאתר אותם כדי להענישם. שנית, לוחמי הגרילה והטרור יושבים על פי רוב בקרב אוכלוסייה אזרחית. שלישית, לעתים לא ניתן לקשור את מבצעי פעולות הטרור למדינה מסוימת.
  5. קטגוריה כללית הכוללת אינטרסים כלכליים חיוניים, כיבוד הסכמים וכדומה – מדינות שונות עשויות לעמוד בנסיבות מיוחדות שיכתיבו הגדרת קווים אדומים על פי צורכיהן הייחודיים. בין הנסיבות יכולות להיות אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים, הפרת הסכמים  ופגיעה במקורות מים.

הגישה האופנסיבית-דפנסיבית

לפי ישראל בר בספרו, בטחון ישראל: היום אתמול מחר, אומצה  במלחמת העצמאות, דוקטרינה צבאית אופנסיבית-דפנסיבית. בשלב ראשון נבלמה התקפת האויב על ידי התנגדות עזה, שהתרכזה סביב נקודות המפתח של הארץ. לאחר מכן, כאשר פג כוח המחץ של התוקפן וכוחותיו תשו, החל השלב השני. בשלב זה נערכת התקפת נגד כדי להדוף את האויב אחור סופית, ולכבוש ככל האפשר כיבוש של קבע את קרשי הקפיצה העיקריים שלו.

דוקטרינה זו אומצה בשל התנאים האובייקטיביים באותה עת. ראשית, חיל העם היה זקוק לשהות כדי לגייס את כוחו ולפתח את אפשרויותיו הגלומות במלואן. שנית, הגיאוגרפיה והטופוגרפיה, וכן הארגון ותכונות הלחימה של צבא עממי זה – מן הצד האחר –  אפשרו ניהול מלחמה דפנסיבית ממושכת עד שהושגה נקודת המפנה ונשתנו יחסי הכוחות. שלישית, מעולם לא הייתה למתקיפים עדיפות כמותית ויתרון מבחינת ציוד, יכולת טקטית או פיקודית, הדרושה לשם השגת הכרעה מהירה

מצב זה המשיך גם בשש השנים שלאחר מלחמת השחרור. אמנם הצבאות הערביים אורגנו מחדש, הכפילו ושילשו את כוחם, הגבירו בייחוד את חילות התעופה שלהם, את חטיבות הטנקים והחטיבות הממונעות. אך אודות למאמצי ישראל הוסיף להתקיים יחס כוחות אשר היה מבטיח את הצלחת צה"ל על פי התורה שלפיה פעל במבחן הראשון. אולם, כאשר הפך המזרח התיכון לאחת הזירות העיקריות במלחמה הקרה, התהווה מצב חדש לגמרי. באותו רגע הלכה והתהוותה סכנה של ערעור מאזן הכוחות בין ישראל לשכנותיה. מאחר ומדינת ישראל החליטה לפתור בעיה זו באמצעים צבאיים התעוררו פקפוקים אם אמנם עשויה התפישה הדפנסיבית-אופנסיבית לתת תשובה קולעת לסכנות העתיד. כך נולדה התפישה של מלחמת מנע.

ערכה של ההתיישבות בהגנה

בספרו, מסך של חול, טוען יגאל אלון כי מצבה הכלכלי של המדינה אינו מתיר לה לקיים צבא גדול. צבא הקבע המצומצם חייב לכלול בתוכו את הקאדרים הנחוצים לשם אימוניהם וארגונם של מגויסי שירות החובה ולקיומו של אגרוף מחץ מרוכז ובלתי מרותק, ככל האפשר, לתפקידי ביטחון שגרתיים, למקרה הצורך בפעולה דחופה, בכל מקום שתידרש. לכן, שילובה של ההתיישבות האזרחית בתכנית ההגנה, ובייחוד של ישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות, החוסכות כוח אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשית התקפת פתע מצד האויב, אלה גם לנסות לבלום אותה, או לפחות להשהות את התקדמות האויב עד שכוחות הצבא ישלטו במצב.

הוא ממשיך וטוען, שרשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף להיעדר העומק הגיאוגרפי במדינת ישראל. מלבד זאת, אם תהיה ההגנה המרחבית חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, היא עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי הגנה, בעלת כושר בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות.

נוסף על כך, ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על התיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים ולפגוע בכך ביכולתו האופנסיבית. יתר על כן, מאמץ ישראלי עיקרי בזירה אחת יחייב דילול כוחות בזירה אחרת ובארץ ישראל המוקפת כולה כוחות עוינים אין זה דבר פשוט, לפעול בכל גבולותיה בעת ובעונה אחת, אם במאמץ עיקרי, יזום או נגדי, ואם בפעולת הסחה, ואם בשני אלה ביחד.

גם הנסיבות המדיניות עלולות לעתים לא להתיר לישראל לנקוט בידה אסטרטגיה של התקפת נגד מקדימה וכך תיאלץ להשהות את התקפתה. במקרה כזה על ישראל להיות מסוגלת לספיגת מהלומות כבדות, בלי שהתנגדותה תישבר עד בוא עת האופנסיבה הנגדית. עד אז עיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב או להאטתה תהיה תלויה במידת חסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות נגד מקדימות.

מלחמת מנע

לפי יהושפט הרכבי, בספרו מלחמה ואסטרטגיה, מלחמת מנע (preventive war) היא מלחמה היזומה כדי למנוע שינוי במצב האסטרטגי והמדיני, על סמך הערכה, שהאויב מתעצם בכוונה לפתוח במלחמה כשיסיים את הכנותיו, או שיחסי הכוחות או הנסיבות המדיניות עלולים להשתנות לרעה, ולכן מוטב להקדים רפואה למכה ולהכות את היריב, או ליצור עובדות, בטרם יהיה מאוחר מדי. המלחמה המונעת היא פעולה תוקפנית, אבל במגמה הגנתית המשמשת לה הצדקה. היא מכוונת להשיג הכרעה בעוד מועד, כשהכרעה כזאת עודנה אפשרית, שמא תחלוף ההזדמנות. אמנם יתכן שלאויב אין היום כוונות עוינות, אולם השתנות הנסיבות האסטרטגיות לטובתו עלולות להולידן. לכן, טענו הטוענים, מוטב לא להמתין, אלא לקדם את פני הרעה ולסכל מראש אפשרות כזאת. זוהי אפוא מדיניות הגנתית, המכוונת לשמור על הסטטוס קוו מפני מי שעלול לנסות לערער אותו. פעולה כזאת יכולה להיות בעלת מימדים מצומצמים ממלחמה ממש, ואזי היא בבחינת פעולה מונעת.

הוא מבחין בין "מלחמת מנע" ל"התקפה מקדימה" (pre-emptive attack). ההתקפה המקדימה, בשונה ממלחמת מנע, אינה מכוונת נגד התוקפנות הצפויה באיזשהו מועד בעתיד, אלא נגד עצם ההיערכות של האויב למתקפה, ערב מתקפתו. זוהי תפיסת היוזמה ברגע באחרון נגד כוחות שכבר נעים להתקפה במגמה להפתיע, ואזי אפשר לראותה כהתקפת הפתעה, כמעט "כהתקפה מקבילה", או כפעולת יירוט.

לטענתו, הגורמים המבחינים בין מלחמת מנע להתקפה מקדימה הם:

א.     בזמן – הפעולה העוינת במלחמת המנע צפויה בעתיד, ואילו בהתקפה המקדימה היא מיידית.

ב.     בוודאות – במלחמת מנע פעולת האויב העוינת היא בבחינת השערה וחשד, ואילו במתקפה המקדימה פעולתו העוינת היא עובדה.

ג.      בהחלטה – בהתקפה המקדימה החלטת האויב לפעול כבר נפלה, ואילו במלחמה המונעת הוא החליט להתעצם צבאית, ואולי הוא אף מתכנן מתקפה, אולם עוד נדרשת החלטה סופית לתקוף, ומשום כך ייתכן כי עוד ישנה את דעתו, גם אם כיום עמדתו זדונית ומאיימת.

הקבוע והמשתנה בחשיבה האסטרטגית הישראלית

לפי דן הורוביץ, במחקרו על התפיסה הישראלית של ביטחון לאומי, משקפת תפיסה זו שתי הנחות יסוד הקשורות זו בזו. ההנחה הראשונה היא כי אין לה לישראל ברירה אלא להתייחס אל הקונפליקט הישראלי ערבי בבחינת נתון ללא קשר למידת הסבירות של הסיכוי לפתרונו בעתיד הנראה לעין. ההנחה השנייה היא כי בנסיבות אלו חייבת ישראל להקנות עדיפות לשיקולים הנובעים משולי הביטחון הצרים שלה כתוצאה מהעדר עומק גיאוגרפי ונחיתות כמותית דמוגרפית.

המסקנה האסטרטגית מהנחות אלה באה לידי ביטוי בנטייה לאמץ אסטרטגיה מדינית ביטחונית המבוססת על הימנעות מנטילת סיכונים ועל הזדקקות לניתוח המקרה הגרוע ביותר בבחינת קו מנחה בעיצוב מדיניות חוץ ההופכת בנסיבות אלו לכפופה לשיקולי מדיניות ביטחון. גישה זו בוטאה על ידי אישים ישראליים שונים כאשר המכנה המשותף להצגת טענותיהם התבטא בדרך כלל בהשקפה פסימית על ההתנהגות של שחקנים אחרים בזירה הבינלאומית ובספקנות לגבי התוקף של הסדרים בינלאומיים ממוסדים למחצה המכוונים ליצירת מעין כללי משחק ביחסים בינלאומיים שיהוו תחליף לנורמות המשפטיות השוררות בתוך המסגרות הלאומיות.

לאור זאת התפתחה תפיסה של ביטחון לאומי בעלת מספר מאפיינים מרכזיים: ראשית, זו תפיסה בעלת אוריינטציה אסטרטגית במובן זה שהיא מכוונת להגשמת מטרות לאומיות בסביבה בינלאומית, הנתפסת כמאופיינת על ידי מאבק בין אינטרסים נוגדים של שחקנים בדמות מדינות לאום. שנית, היא מניחה של קיים גבול ברור בין מצבי מלחמה ומצבי שלום. בכך היא מאפשרת הזדקקות לשימוש מבוקר ומוגבל בכוח צבאי מצד אחד ולאימוץ אסטרטגיות המבוססות על שימוש בלתי ישיר באלימות באמצעות איומים והרתעה מצד שני.

שלישית, תפיסה זו נוטה לניתוח המקרה הגרוע ביותר ולפיכך לחתירה להשגת שולי הביטחון הרחבים ביותר האפשריים. רביעית, גישה זו היא בעלת אוריינטציה של מדיניות עצמה (Power Politics) באשר היא איננה גורסת קבלה מטעמים משפטיים או מוסריים של כללי ההתנהגות המוכתבים על ידי הניסיונות למסד את היחסים הבינלאומיים.

התגובה הישראלית לאיום הערבי

לפי אבנר יניב, בספרו פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, התפתחה לנוכחת האיום שמציב העולם הערבי תפיסת הביטחון המדגישה שישה עיקרים: 1) כורח הגיוס המרבי של כל המשאבים; 2) האינטרס העליון שיש לישראל בסדר אזורי אשר עולה בקנה אחד עם צרכיה; 3) חשיבותם של בעלי ברית מבין המעצמות הגדולות; 4) התועלת הצפונה לישראל מהשתלבות מלאה, מפוכחת ורבת תעוזה במשחק האומות בזירה המזרח תיכונית ובסביבתה הקרובה; 5) הלגיטימיות של השימוש בכוח; 6) חשיבותו העליונה של כוח צבאי כמכשיר של הרתעה.

תפיסת הסכסוך הישראלי ערבי כהתמודדות בלתי מאוזנת בין "דוד" הישראלי ו"גולית" הערבי הביאה מאליה למסקנה, שבלא גיוס מוחלט של כל המשאבים ובלא התלכדות חברתית מלאה עלולה ישראל להפסיד את המערכה. כתוצאה מכך הוגדר תחום הביטחון תמיד במושגים של מאבק טוטלי, כפי שנלחמו בריטניה וברית המועצות בגרמנים במלחמת העולם השנייה. ישראל נתונה בסכסוך בלתי סימטרי, שבו מבחינתן של מרבית יריביה ההתמודדות מוגבלת, אך מבחינתה היא, התמודדות היא טוטלית. הערבים אינם צריכים לגייס את כל משאביהם כדי להשיג הכרעה, ואילו ישראל אינה יכולה להיות בטוחה בכושרה לסיים התמודדות צבאית בהצלחה אפילו תגייס עד קצה גבול יכולתה.

את התחושה הזו תירגם צה"ל למבנה מוסדי מורכב של משק לשעת חרום, כלומר ריכוז אופטימאלי ומאורגן מראש של כל המשאבים הקיימים במשק לשעה שתפרוץ מלחמה. ואמנם כל אימת שפרצו פעולות איבה ניתן היה לראות בבירור כיצד עקרון הגיוס המוחלט בא לידי ביטוי. יתר על כן, בהשוואה לכל חברת פרזות מערבית דומה שנטל המיסוי הכבד בישראל, חובת השירות המילואים והיקפו הרחב, ובוודאי הרטוריקה הרשמית של הנהגת המדינה, יוצרים מצב תמידי של גיוס חלקי, עד כי לעיני המתבונן בקורותיה של ישראל מאז הייתה למדינה מיטשטשים הגבולות בין מיליטריזציה של החברה הישראלית ובין אזרוח של מערכת הביטחון.

השאיפה הכוללת של מדינת ישראל הייתה מאז ומתמיד לשמור על הסדר האזורי כמו שהוא. יהיו אשר יהיו חלומותיה הטריטוריאליים של התנועה הציונית, מה שקבע את עמדותיה היה בדרך כלל ראייה מפוכחת של אילוצי המציאות; וזו הביאה את התנועה להתפשר בהדרגה עם הרעיון שמדינת ישראל צריכה להסתפק בשטח קטן בהרבה מגבולות החלום. את עמדתו של הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית אפיינה תמיד דבקות בסטאטוס-קוו בשני מובנים עקרוניים. ראשית, מעולם לא החליטה ממשלה בישראל ליזום מלחמה בכדי להרחיב את גבולה של המדינה. שנית, כל ממשלות ישראל עד עצם היום הזה חתרו לשימורו של הסטאטוס-קוו במזרח התיכון ופעלו נמרצות – באמצעות "קווים אדומים" מרומזים ואפילו עילות מפורשות למלחמה – לשבש כל ניסיון לשנות את הסטאטוס-קוו האזורי בדרך של "הזזת" גבולותיהן של מדינות קיימות או הקמתן של מדינות חדשות יש מאין.

קבלת הסטאטוס-קוו האזורי אין פירושו מדיניות סבילה שכל כולה המתנה ליוזמותיהם של אחרים. כל עוד לא השתלבה ישראל במרחב היה לה אינטרס לפעול כמיטב יכולתה לעידוד מחלוקות בין ערביות ולכריתת בריתות רשמיות וחשאיות עם גורמים שונים בתוך העולם הערבי ובשכנות. לכל אורך השנים ראתה ישראל בתקיעתם של טריזים בין גורמים שונים בעולם הערבי, הן על ידי שימוש בכוח והן על ידי מהלכים דיפלומטיים, מטרה מרכזית של מדיניות הביטחון.

לצד הגיוס המלא של כל המשאבים הזמינים במדינת ישראל עצמה כתשובה חלקית לנחיתותה הכמותית של ישראל, הדגישה תפיסת הביטחון תמיד גם את חשיבותה של ברית עם מעצמה גדולה. ברית זו תיצור חשש מתמיד וקבוע אצל הערבים מפני התנגשות עם מעצמה עולמית כתוצאה ממסע צבאי ערבי נגד ישראל. התקשרות ישראלית עם מעצמה גדולה מניחה לכאורה משקולת כבדה מאוד על הכף הישראלית של מאזני הכוחות שבין ישראל לערב. עם זאת הוצבו סייגים חמורים למידת התלות שמדינת ישראל יכולה להרשות לעמה. ראשית, יש לסמוך רק על עצמנו ולכן רק אנו לבדנו אחראים להגנתנו. שנית, ישראל תימנע ככל יכולתה מעימות חזיתי עם מעצמה או אפילו מ"סימון" מפורש של מעצמה התומכת באויביה, כאויב לה עצמה.

בשנתיים הראשונות לעצמאות ישראל הושג כל האמור לעיל מברית המועצות, להוציא סיוע כלכלי. אחר כך עברו כארבע שנים מורטות עצבים של הידפקות מאכזבת על דלתותיהן של כל המעצמות, עד שהתגבש "הקשר הצרפתי". שוב לא הושג סיוע כלכלי, אך באו על סיפוקם מרבית הצרכים האחרים. עם סיום מלחמת אלג'יריה החלה ברית בלתי כתובה זו להישחק, וערב מלחמת ששת הימים היא התמוטטה ברעש גדול ובהרבה מפח נפש. לא עברה שנה והחל להתברר לכל מי שהיה לו ספק בכך, כי ההסתמכות על צרפת פינתה את מקומה לתלות גדולה בהרבה בארצות הברית, שכללה גם סיוע כלכלי במימדים עצומים. מאז התקבלה ההישענות התלותית על ארצות הברית כיסוד מוסד במדיניות הביטחון.

הואיל וישראל רואה עצמה קורבן של תוקפנות מתמשכת, נתפסת מדיניות הביטחון שלה כעניין מובהק של הגנה עצמית אפילו כאשר נוקט צה"ל מדיניות התקפית. תורת הביטחון הבלתי כתובה קיבלה בלט פקפוק את הכורח שבשימוש יזום ומבוקר באמצעים צבאיים, כגון מלחמה מונעת, מכה מקדימה, פעולות עונשין ותגמול, והעסיקה את עצמה בדרך כלל בהיבטים הביצועיים ולא בהיבטים המוסריים או המשפטיים של הבעיה. העיקרון המנחה היה מאז ומעולם תפעולי, תועלתני וכוחני: הפגנת העוצמה המרתיעה ביותר במחיר הכלכלי ביותר ובמינימום השימוש בכוח. מכאן וישראל אינה ששה ליזום מהלכים צבאיים מקיפים ואינה ששה להישען על אסטרטגיה של מלחמת מנע, אך היא לא תסתפק באסטרטגיה הגנתית צרופה אלא תשקול ברצינות רבה אפשרות של מכה משבשת.

הפועל היוצא מההנחה המובלעת בתפיסת הביטחון, כי הערבים אינם בלתי-רציונאליים, כי יש להם תחשיב מדיני אסטרטגי שאינו נטול היגיון, וכי בכוחה של ישראל לגרום להפחתה הדרגתית של דבקותם בהמשך הסכסוך, הוא המסקנה, שהמפתח לשלום מצוי בהתרעה: ככל שמצליחה ישראל יותר להרשים את אויביה ולשכנעם כי לא תצמח להם תועלת ממהלך צבאי נגדה, כך משתפרת יכולת ההרתעה שלה; וככל שמשתפרת יכולת ההרתעה של ישראל, כן יגדל הסיכוי ליישוב הסכסוך. אין המדובר במבחן חד פעמי ומכריע נוסח עימות בין שני אקדוחנים במערבון אמריקני, אלא תהליך פוליטי ואסטרטגי דינאמי, המשכי, ארוך טווח ומצטבר, שבו בטווח הקצר גם הצלחות וגם הכישלונות הם יחסיים.