תחזיות והערכות בנוגע לתורכיה

לאורך השנים מפורסמות הערכות שונות בנוגע למזרח התיכון שברוב המקרים מלווות בתחזיות לגבי העתיד. במאמר זה אבחן מספר הערכות ותחזיות הקשורות לתורכיה ופורסמו סביב עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח בראשות ארדואן לשלטון. מטרתי להראות שרובם של הניתוחים מתאימים לזמן פרסומם למרות שלפעמים יש תחזיות שעלולות לדייק במידה מסוימת אבל גם אז יכול להתרחש מאורע אותו אף אחד לא צפה ויכול לשנות את כל מה שחשבנו קודם לכן. להמשיך לקרוא

הרחבת נאט"ו

התוצאה העמוקה ביותר מהאירועים של 1989 היה איחודה מחדש של אירופה בשם השלום והדמוקרטיה. ברגע ששינוי השלטון התרחש במדינות כגון פולין, צ'כוסלובקיה, והונגריה החל דיון לגבי מהות היחסים בין מדינות אלה למוסדות עיקריים ביבשת, בעיקר נאט"ו והאיחוד האירופי. למדינות הנ"ל היה מושג ברור מאוד לגבי מטרותיהן. הן רצו חברות מלאה בנאט"ו בכוונה להרחיב את עקרונות הברית של הגנה משותפת מזרחה, כביטוח כנגד התעוררות מחודשת של הכוח הרוסי. יותר מכך, הם רצו חברות מלאה באיחוד האירופי בכדי להגביר את השגשוג שלהם ובכך לייצב את הדמוקרטיות החדשות שלהן. 

לגבי תורכיה המהירות והכיוון של מאורעות אלה הפיקו הלם ותחושה גוברת של חוסר צדק. בקרב ממשלות אירופה הופיעו התחושות לכך שזה צעד נכון לצרף את מדינות מזרח אירופה לאיחוד האירופי. לפתע מצאה את עצמה תורכיה מול האפשרות הלא נעימה שהמדינות שקודם היו חברות בברית וורשה, שינו את האוריינטציה לכיוון הצטרפות לאיחוד האירופי. יותר מכך, תורכיה עמדה בפני האפשרות שמחויבותה בת העשור לליברליזציה כלכלית, שהעמידה אותה מבחינה כלכלית הרבה מעל מדינות אלה, לא נלקחה בחשבון בקרב האיחוד האירופי. 

נקודת מבטה של תורכיה לגבי הרחבתה של נאט"ו היתה שונה מאשר גישתה לגבי האיחוד האירופי. תורכיה כבר היתה חברה בנאט"ו, וכתוצאה מכך היתה בעמדה פחות תחרותית כלפי מדינות מזרח אירופה. תורכיה היתה במצב בו היא יכולה לנצל את המצב לטובתה היא. קבלתן של מדינות במזרח אירופה יעזור לאפיין את האיומים העתידיים על נאט"ו, אשר לאור הניסיון של מדינות מזרח אירופה, יהיה מכוון לפחד מפני עלייתה מחדש של רוסיה. הרחבת נאט"ו מזרחה יהפוך את רוסיה קרובה יותר למדינה המזרחית ביותר של הברית, עוזרת בכך לשנות את המודעות בתוך הארגון. עלייתו של המנהיג הלאומני, ולדימיר ז'ירינובסקי, אפשר להגביר את האיום מפני עליית הלאומנות הקיצונות בדמוקרטיה הרוסית. בסופו של דבר, הרחבה מזרחה שתכלול מדינות כגון בולגריה ורומניה יחברו את החלק המזרחי של הארגון עם החלק הדרומי מבחינה פיזית, ובכך יבטל את ההרחקה לשוליים של תורכיה, מצב שהתקיים לכל אורך המלחמה הקרה. 

עמדתה של אנקרה היתה שהיא לא נגד ההרחבה בעיקרון, אבל היא חוששת שהרחבה מהריה מידי תחליש את הארגון. תורכיה מקבלת את תוכנית "המדיניות לשלום", אשר אומצה בפסגה בבריסל בינואר 1994, ושמקלת לחיקה את כל מדינות מזרח אירופה. זוהי מסגרת חופשית שבקרבה מדינות אינדיבידואליות יכוננו יחסים פוליטיים עם נאט"ו, שטבעם יהיה תלוי בכל מדינה בנפרד. דרך זו תאפשר את האפשרות של חברות מלאה בעתיד הרחוק כחלק מתהליך הדרגתי. 

תורכיה עמדה מול מצב חדש כאשר המנהל של קלינטון החליט לתת מעמד של חברות מלאה בארגון לחלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר. ביחד עם חברות אחרות בנאט"ו, לא יכלה אנקרה להתנגד למדיניות ארצות הברית. במידה שווה, תורכיה שלא התלהבה מצירופן של חלק מהמדינות לנאט"ו, שיחקה באפשרות להשתמש בזכות הווטו שבידיה בתהליך ההרחבה הצפוי לפי האינטרסים שלה.

  

Philip Robins, Suits and Uniforms, London, 2003, pp. 24-29

הפעולות שעל תורכיה לנקוט על מנת להצטרף לאיחוד האירופי

בפסגה האירופית של שנת 1993, שנערכה בקופנהגן, גובשו שלושה קריטריונים למועמדות להצטרפות לאיחוד. הקריטריון הראשון – קיום מוסדות יציבים המבטיחים דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומתן כבוד והגנה למיעוטים. הקריטריון השני – קיום כלכלת שוק מתפקדת, וכן יכולת להתמודד עם לחצי תחרות וכוחות שוק בתוך האיחוד האירופי. הקריטריון השלישי – יכולת להתחייב לחובות החברות, כולל הצמדות למטרות של איחוד פוליטי, כלכלי ומוניטארי.

הקריטריונים של קופנהגן היקשו על דרכה של תורכיה להיכנס כמועמדת לחברות באיחוד האירופי. הם העלו את הרף לחברות על ידי הוספה של קריטריונים פוליטיים חדשים שלא היו בנדרש קודם לכן. קריטריונים אלה הראו את ההבדלים בין תורכיה למועמדות האחרות והדגישו את הייחוד של תורכיה. למרות שלתורכיה היה יתרון מבחינה הכלכלית על פני מדינות מזרח ומרכז אירופה, מבחינה פוליטית לא עמדה תורכיה יפה בתחרות. במיוחד בתחום של כיבוד זכויות אזרח.

פסגת לוקסמבורג בשנת 1997, שהודיעה שמדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לאיחוד אך לא הכניסה את תורכיה לרשימה, הביאה להתדרדרות היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי. באנקרה ואיסטנבול נשמעו קולות שאמרו שאין לסמוך רק על יחסיה עם אירופה ויש להפנות משאבים לכיוונים נוספים. שינוי בעמדתו של האיחוד האירופי בפסגת הלסינקי, שהתקיימה בדצמבר 1999, הביא לצירופה של תורכיה לרשימת המועמדות על בסיס אותם קריטריונים שהוצבו למועמדות האחרות. לתורכיה הוצעה תוכנית אסטרטגית שתסייע לה בביצוע הרפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים אלה.

בפסגת ניצה, שנערכה בדצמבר 2000, החליטה מועצת אירופה לאשר מסמך הסכם הצטרפות (AP – Accession Partnership) לתורכיה. ההסכם התווה את הצעדים שיש לבצע על מנת לעמוד בקריטריונים של קופנהגן בתחום הפוליטי. ההסכם הדגיש סט של שינויים הכוללים את הרחבת זכויות האזרח והפסקתן של הפרת זכויות האדם. בתחום הכלכלי הדרישות היו בהתאם לתוכניות קרן המטבע הבינלאומית (IMF – International Monetary Fund) וכללו הורדה בשיעור האינפלציה ושינויים מבניים. מסמך זה מהווה חלק חשוב מתהליך הקדם-הצטרפות של תורכיה. ובמילים אחרות, הוא ביסס "מפת דרכים" לקבלתה של תורכיה לאיחוד האירופי. אם וכאשר תורכיה תצטרף תלוי ביכולתה להבין את היעדים שהוצבו בפניה במסמך.

הרפורמות כוונו לשינוי דואלי של המדינה התורכית. בתחום הפוליטי, הרפורמות שהוצעו הציבו אתגר קשה לעקרונות שקשורים לרפובליקניזם וחתרו תחת המדינה התורכית הצנטרליסטית. בתחום הכלכלי, המטרה היתה לשנות את "המדינה הרכה" שאופיינה על ידי פופוליזם, שחיתות וחוסר יציבות פיסקאלי למדינה יעילה.

בתגובה להסכם ההצטרפות, הכינו השלטונות התורכיים את "התוכנית הלאומית התורכית לאימוץ הרפורמות" (NPAA – The Turkish National Program for the Adoption of the Acquis), מסמך שהוגש לנציבות האיחוד במארס 2001. התוכנית ייצגה ניסיון של השלטונות התורכיים להתאים בין הצורך לעמוד בקריטריונים וחוסר הרצון ליישם רפורמות בנושאים הרגישים בטווח הקצר. באוקטובר 2001, העביר הפרלמנט התורכי שורה של רפורמות בנושאי זכויות האזרח. הרפורמות עסקו בהחלשת כוחה של המשטרה, הקלה בחקירות חברי פרלמנט החשודים בשחיתות ופשעים אחרים, סללו את הדרך להסרת האיסור על שידור בשפה הכורדית, ייצוג רב יותר של אזרחים במועצת לביטחון לאומי. בפברואר 2002, העבירו רפורמות שעסקו בחוק העונשין, בחוק הלוחמה בטרור,הקלות על חופש הביטוי, על  עיתונאים ואינטלקטואלים שפרסמו דעות שנחשבו כחותרות תחת אושיות המדינה.

אחת הבעיות המרכזיות העומדות בדרכה של תורכיה לעמוד בקריטריונים של קופנהגן הינה התפקיד אותו משחק הצבא בחיים הפוליטיים בתורכיה. הצבא בתורכיה ראה את עצמו כגוף האחראי לשימור המורשת החילונית של אטאתורכ, וכמגן הדמוקרטיה במדינה. הם ביצעו את תפקידם המקצועי מבלי להתחשב בממשלה מלבד אותם מקרים בהם קציני הצבא היו אלה ששלטו ברפובליקה. הצבא שיחק תפקיד פוליטי מרכזי בשימור החילוניות ואחדות המדינה והלאום. הצבא שלט ב"מועצה לביטחון לאומי" (NSC – National Security council), שהינה לפי סעיף 118 בחוקה התורכית, גוף מייעץ שלהמלצותיו אמורה הממשלה לתת עדיפות עליונה. כוחו של הצבא במועצה התבטא בעובדה שמבחינת הרכבה היה לצבא עדיפות ביחס של 5:4 לרשויות האזרחיות.

בהסכם ההצטרפות דרש האיחוד האירופי להתאים את מעמדו המייעץ של הצבא התורכי למעמד הצבא הנהוג במדינות אירופה. כדי לעמוד בתנאי זה הכניסו התורכים בחבילת הרפורמות החוקיות שלהם שינוי בסעיף 118 לפיו הממשלה התורכית לא תיתן עדיפות מיוחדת לעצתה של ה"מועצה לביטחון לאומי". נוסף לכך שונה היחס המספרי בין האזרחים לקציני צבא ב"מועצה לביטחון לאומי" לטובת האזרחים. האיחוד האירופי ראה בשינויים אלה שינוי קוסמטי בלבד. האיחוד מעדיף שה"מועצה לביטחון לאומי" פשוט תבוטל.

בעיה נוספת שעומדת בפני תורכיה הינו יחסה הבעייתי למיעוטים, קרי למיעוט הכורדי במדינה. הבעיה נובעת מהעובדה שתורכיה מכירה רק במיעוטים דתיים ואיננה מכירה במיעוטים על בסיס אתני. על פי סעיף 26 בחוקה התורכית נאסר השימוש בכל שפה שאיננה תורכית ובסוגריים כורדית וסעיף 28 אסר פרסום ספרים ועיתונים בכל שפה שאיננה תורכית. ברפורמות שנערכו ב-2001 מחקו את הסוגריים מסעיף 26. אולם עדיין קיים היה חוק מספר 2932 שנחקק ב-1983 שהגדיר את השפה הכורדית כבלתי חוקית. רק ברפורמות שנערכו ב-2002 בוטל האיסור על שידור, חינוך ופעילויות אחרות בשפה הכורדית. הרפורמות שעברו ביולי 2002 לא נתנו אותותיהן בשטח, דבר שבא לידי ביטוי בעובדה שכמעט לא נרשמו מוסדות לימוד שביקשו ללמד בשפה הכורדית, וכן בכך שלא בוטל האיסור להעניק שמות כורדיים גם לאחר אישור הרפורמות ביולי 2002.

תורכיה נתבקשה גם להעביר רפורמות בכל מה שנוגע לחירויות הפוליטיות. לכאורה לפי סעיפים שונים בחוקה התורכית מוענק מגוון נרחב של חירויות פוליטיות לאזרחים. אולם, מצד שני מכילה החוקה התורכית הגבלות חמורות על חירויות אלה. הדבר מבטא לדוגמא בהקדמה לחוקה לפיה, "לא תהיה הגנה למחשבות ודעות העומדות בסתירה לאינטרסים הלאומיים התורכים, לעיקרון של שלמות קיומה של תורכיה כמדינה וטריטוריה, הערכים המוראליים וההיסטוריים של תורכיה או של הלאומיות, העקרונות והרפורמות של אטאתורכ". ובצורה ספציפית יותר בסעיפים 13 ו-14 לפיהם החירויות יכולות להיות מוגבלות לפי חוק במקרה שהן יעמדו בסתירה לאינטרסים של הרפובליקה התורכית. יש מספר סעיפים בחוק העונשין, החוק למלחמה בטרור וחוק המפלגות הפוליטיות שקובעים את הסנקציות שינקטו במקרים שנזכרו קודם לכן.

לאור הדרישות שהועלו על ידי האיחוד בוצעו מספר שינויים בחוקה במסגרת חבילת רפורמות של אוקטובר 2001. נעשו שינויים בהקדמה  לפיהם המילים "מחשבות או דעות" הוחלפו במילה "מעשים". בנוסף לכך נעשו שינויים בסעיפים 13, 14 ואחרים. בעקבות שינויים אלה הגיעה חבילת רפורמות נוספת בינואר 2002 והפעם בחוק העונשין והחוק ללוחמה בטרור. חבילת רפורמות נוספת נערכה במארס 2002 בה נעשו שינויים נוספים בחוקה וכן בחוק המפלגות הפוליטיות. באוגוסט 2002 נעשו שינויים נוסף בחוק העונשין ובחוק המפלגות בפוליטיות בכדי לעמוד בדרישות האיחוד האירופי.

לאיחוד האירופי יש בעיה עם עונש המוות. עד אוגוסט 2002 אפשר חוק העונשין התורכי להחיל את עונש המוות במקרים מסוימים של רצח, ובמקרים של פגיעה בשלמות המדינה ובקיומה. אולם יש לציין שעונש המוות יצא לפועל רק עם אישורו של הפרלמנט. בהסכם ההתאגדות דרש האיחוד האירופי מתורכיה שעונש המוות יוצא לפועל רק במקרים של מלחמה וסכנה למלחמה. ואכן באוקטובר 2001 במסגרת חבילת הרפורמות הוכנס שינוי לחוקה לפיו עונש המוות יחול רק במקרה של מלחמה, איום במלחמה וטרור. אולם, הבעיה נוצרה סביב יישום עונש המוות במקרה של פעולות טרור, זאת בעקבות מעצרו של מנהיג "מפלגת פועלים הכורדית" (PKK – Partiya Kararen Kurdistan), עבדוללה אוצ'אלאן (Abdullah Öcalan) ונידון למוות על ידי בית המשפט בתורכיה. האיחוד האירופי לא ראה מקרה זה כדורש עונש מוות.

נוסף על המכשולים הפוליטיים העומדים בפניה של תורכיה להיות מועמדת להיכנס לאיחוד האירופי, אין להתעלם מהמכשולים הכלכליים. תורכיה הינה המדינה השנייה בגודלה באירופה אחרי גרמניה עם אוכלוסייה בסדר גודל של 67.8 מליון. אם קצב גידול האוכלוסין ימשיך לגדול כמו שהוא צומח עכשיו, תהיה תורכיה החל מאמצע המאה העשרים ואחת המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר באירופה.

בתחום הכלכלי הוצגו כבר מספר רפורמות על ידי טורגוט אוזל בשנות השמונים המוקדמות כאשר נטשו את אסטרטגיית הגבלת הייבוא שהיתה אבן פינה במדיניות בתורכית קודם לכן. מאותו רגע הפכה הכלכלה התורכית פתוחה יותר והיה גידול במגזר הפרטי. המבנה של הסחר התורכי עם אירופה השתנה באופן משמעותי. אם בשנות השבעים היתה תורכיה יצואנית של מוצרים חקלאיים ושל חומרי גלם. היום, יותר ממחצית סחר החוץ של תורכיה עם אירופה הינו מוצרי צריכה.

למרות שינויים בסחר החוץ, קיימים מספר קשיים מבניים בכלכלה התורכית המעכבים את שילובה של תורכיה באיחוד האירופי. תוצר נמוך לנפש, כוח עבודה חקלאי גדול – ארבעים אחוז מכוח העבודה נמצא במגזר החקלאי. הבדלים אזוריים גדולים – אזורים של איסטנבול ואנקרה נהנים מרמת חיים גבוהה ושגשוג הקרובים לזו של מערב אירופה בעוד מרכז ומזרח אנטליה הם ברובם אזורים חקלאיים ובעלי רמת חיים נמוכה מאוד. בתורכיה אחוז האינפלציה גבוה הנובע מחולשות מבניות במגזר הפיננסי דבר המקשה על בנקים תורכיים להתחרות עם הבנקים באיחוד האירופי, וגורם לשיעור הנמוך של השקעות זרות המושפע גם מחוסר יציבות כלכלית ופגמים רגולאטורים. נוסף על כל תהליך ההפרטה של מפעלים בבעלות הממשלה מתעכב.

לאור האמור לעיל נראה כי בפני תורכיה עומדות בעיות רציניות של שינויים מבניים לפני שהיא תהיה מוכנה לחברות באיחוד האירופי. הקמתו של איחוד המכסים, שנכנס לפעולה ב-1995, אמור להפחית רבים מהמכשולים הנ"ל. הסכם המכסים מתוכנן לחסל מיסים על ייבוא. למרות שלאחרונה הוא פגע במאזן המסחרי התורכי עם האיחוד האירופי, בטווח הארוך הוא ייצור אקלים כלכלי ליברלי יותר ויעזור לתורכיה להתמזג בשוק הגלובאלי. המשבר הכלכלי של 2000-2002 מדגיש את הצורך להמשיך ברפורמות המבניות. הרפורמות נחוצות במיוחד בתחומי החקלאות, האנרגיה וההפרטה. רפורמות בתחומים אלו יעזרו להחזיר את הביטחון למשקיעים, ויגדיל את הסיכויים של תורכיה להצטרף לאיחוד האירופי בטווח הארוך.

רפורמות אלו התקבלו בברכה על ידי האיחוד האירופי. אולם, דו"ח ההתקדמות שפורסם על ידי האיחוד האירופי באוקטובר 2002 הבהיר שלתורכיה יש דרך ארוכה בכדי לעמוד בקריטריונים של קופנהגן. יש ארבעה תחומים בהם צריכה להיות התקדמות על מנת לספק את דרישות האיחוד האירופי. ראשית, התוכנית הלאומית התעלמה במופגן מבעייתה קפריסין. דבר זה מהווה מכשול וימשיך להוות מכשול לעמידה בקריטריונים של קופנהגן. שנית, בתחום של זכויות המיעוטים נערכו רפורמות רבות אבל אישור השימוש בשפה הכורדית במערכת החינוך עדיין לא מיושם. בעוד האיחוד האירופי שם דגש חשוב על זכויות המיעוטים תורכיה רואה בהרחבה ניכרת של הזכויות כאיום על שלמותה של המדינה. שלישית, האיחוד האירופי רואה בעיני רוחו מערכת בה יקטן תפקידו של הצבא התורכי בפוליטיקה. אולם לחץ רב בנושא זה ירחיק את הצבא מתמיכתו באיחוד. רביעית, למרות המאמצים הרבים לחולל רפורמות בכלכלה התורכית לא הצליחה עדיין הכלכלה התורכית להתגבר על חוסר היציבות לנוכח משברים.

זכויות אדם

בשני העשורים האחרונים היתה תורכיה יעד ביקורת רבה לגבי הפרה נרחבת של זכויות אדם. היות ביקורת זו חוזרת ונשנית עזרה להפוך את תורכיה כמונח נרדף להפרת זכויות אדם. למרות הביקורת כנגד תורכיה היתה נרחבת וחזקה לאורך תקופה ארוכה, זה לא אומר שאופי הביקורת היה זהה. אפשר לחלק את עשרים השנים האחרונות לארבעה שלבים המכילים שתי תקופות המאופיינים בהפרה נרחבת של זכויות אזרח, כאשר אחרי כל אחת שתי תקופות בהן לא היתה נרחבת של הפרת זכויות אדם. 

התקופה הראשונה של הפרות רבות הקבילה לתחילת התקופה של שלטון צבאי בספטמבר 1980 ונמשכה עד לבחירות הכלליות במאי 1983, והחודשים הראשונים של אזרוח החיים הפוליטיים. התקופה השנייה של הפרות אינטנסיביות החלה עם הופעת "המצב העמוק" ככוח רב עוצמה ובלתי מחייב בפוליטיקה התורכית והתחלתן של רציחות מחוץ למערכת המשפטית בקיץ של 1991. שלב זה היה תוצאה של ההתקוממות הכורדית. התקופה המשיכה במהלך פרשת סוסורלוק של נובמבר 1996, שהבחינה של המצב הוגברה ואלה שהיו חלק מ"המצב העמוק" לא יכלו לפעול יותר מבלי לחשוש מעונש. 

כמובן, ניתן לטעון ששני השלבים היו קשורים במצבים לא רגילים בפוליטיקה התורכית. לא התקופה של השלטון הצבאי הישיר וזו של ההתקוממות הכורדית יכולים להיחשב כמצב פוליטי נורמאלי. אבל מה שנראה מאכזב לקהילת זכויות האזרח זה התקופות שבאו לאחריהן, בין 1985 ל-1991 ומאז 1996, אופיינו על ידי בעיות חמורות ונרחבות, בעיות להן ניתן לקרוא השגרתיות של הפרות זכויות האדם. 

ביקורת על תורכיה במהלך תקופת השלטון הצבאי היתה צפויה. היא התרכזה בשלושה תחומים. ראשית, המעורבות הישירה של הצבא והסירוב העקבי של הגנרלים הבכירים לחזור למחנות הצבא אשר האלימות ברחוב הגיעה לקיצה. שנית, הדיכוי של תווך רחב של זכויות וחירויות אזרח, מדיכוי המפלגות הפוליטיות דרך דיכוי האיגודים המסחריים עד לפיקוח ההדוק על האוניברסיטאות. שלישית, השימוש בשיטות מסוימות להחזרת הסדר ולהענשת אויבי המדינה, במיוחד עונש המוות. 

אלה שנאבקו לרפורמות ליברליות בתורכיה במהלך התקופה בין 1985 לבין 1991 מצאו שזה ניסיון מאוד מתסכל. הגורמים לרפורמות נלכדו בין מורשת לא ליברלית של התקופה הקודמת, עם בתי המשפט לביטחון המדינה, שופטים צבאיים וחוק עונשין נוקשה, והתרבות הפוליטית והחברתית של המדינה בה פגיעות פיזיות הינה מניסיון הסביבתי. למרות האזרוח של המערכת הפוליטית מ-1983 ואילך לא היתה ממש אופטימיות בקשר לעתיד הקרוב. 

האסטרטגיה של הממשלה במהלך התקופה הזאת היה לכונן בצורה פורמאלית רפורמות ולקוות שזה יספק את הקהילה הבינלאומית. כמובן, מחוות כאלה רק יצרו פער בין המחויבות של הממשלה התורכית לבין מה שקורה בשטח. 

Philip Robins, Suits and Uniforms, London, 2003, pp. 34-42

לוח זמנים לקשרים בין תורכיה לאיחוד האירופי

12 בספטמבר 1963: נחתם הסכם אנקרה, אשר מטרתו הבטחת חברותה של תורכיה בשוק האירופי. דבר זה יושג על ידי מיסודם של שלושה שלבים של איחוד מכסים. בנוסף לכך נחתם גם ההסכם הפיננסי הראשון. (נכנס לתוקף ב-1 לדצמבר 1964) 

13 בנובמבר 1970: פרוטוקול נוסף, שנחתם וסופח להסכם אנקרה, מפרט את דרך הקמתו של איחוד המכסים בין שני הצדדים. בעוד שההתחייבות לאיחוד המכסים מתבטאת בהמצאות ההסכם משנת 1963, הרי שהתוכנית ליישום הסכם זה הותוותה בפרוטוקול שנחתם ב-1970. 

ינואר 1982: הקהילה האירופית מחליטה להשהות את הסכם אנקרה באופן רשמי, ומקפיאה את יחסיה הפוליטיים עם תורכיה בעקבות ההפיכה הצבאית בתורכיה ב-12 לספטמבר 1980. נוסף לכך מחליט הפרלמנט האירופי לא לחדש את הנציגות האירופית לוועידה הפרלמנטארית המשותפת עד לאחר שיערכו בחירות כלליות ויוקם פרלמנט בתורכיה. 

ספטמבר 1986: תורכיה נפגשת עם ועדת ההתאגדות האירופית תורכית ומתחדשים היחסים בינה ובין הקהילה האירופית. במהלך הפגישה תורכיה מאותתת על כוונותיה להמשיך בתהליך הפיכתה לחברה מלאה, ופותחת פרק חדש ביחסים. 

14 באפריל 1987: תורכיה מגישה בקשה לחברות מלאה בשוק האירופי המשותף. שרי החוץ של הקהילה האירופית מחליטים להפנות את הבקשה למועצה בהתאם להליך התקין. 

18 בדצמבר 1989: הוועדה האירופית מחליטה שהצטרפותן של תורכיה ומועמדות פוטנציאליות אחרו יילקחו בחשבון רק ב-1992 כאשר השוק האחיד יכנס לתוקף. יותר מכך, ניתוח מפורט של הפיתוח החברתי כלכלי מראה, שלמרות ההתקדמות הרבה בפתיחת כלכלתה של תורכיה לעולם החיצוני, יש עדיין פער גדול ביחס לדרגת ההתפתחות באירופה. הוועדה מחליטה על השלמתו של איחוד המכסים בציינה שהשלמתו תיתן לוועדה את האפשרות לקרב את תורכיה לשוק האחיד. 

30 בדצמבר 1991: המועצה התורכית אירופית מתכנסת בבריסל. התוצאה המעשית של הפגישה היא ההחלטה לקיים פגישות קבועות בהן בכירים תורכיים ואירופיים ידונו בנושאים כלכליים ומסחריים. 

31 בדצמבר 1995: תורכיה והשוק האירופי המשותף נכנסים לאיחוד מכסים. היה זה ההסכם הראשון של הקהילה האירופית עם מדינה צד שלישי. 

1 בינואר 1996: הסכם לאיחוד מכסים נכנס לתוקף. ההסכם כולל הקטנת המגבלות על המסחר בין שני הצדדים, יישומו של מכס אחיד על ייבוא ממדינות צד שלישי, ואחדות המדיניות בכל הקשור לשוק הפנימי. 

13-14 ביולי 1996: פסגת דבלין. המועצה האירופית מאיצה בתורכיה לנצל את השפעתה בכדי להביא פיתרון בקפריסין בהתאם להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. היא מדגישה גם את הצורך של תורכיה להגיע לרמה הגבוהה ביותר בתחום של זכויות האזרח. 

12-13 בדצמבר 1997: פסגת לוקסמבורג. מועצת האיחוד האירופי מודיעה  כי מדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לרשימת המועמדות לאיחוד ודוחה את בקשתה של תורכיה. 

דצמבר 1998:  תורכיה מקפיאה את קשריה עם האיחוד האירופי כתגובה לפסגת לוקסמבורג. נוסף לכך, תורכיה מצהירה שהיא תמשיך בתוכניותיה למזג את החלק הצפוני של קפריסין במקרה וזאת למקרה שהאיחוד האירופי יערוך שיחות הצטרפות עם החלק היווני של קפריסין. 

10-11 בדצמבר 1999: פסגת הלסינקי. מועצת האיחוד האירופי מסכימה להכיר בתורכיה כמועמדת לאיחוד. היא מצהירה שבהסתמך על האסטרטגיה האירופית, תורכיה, כמו מדינות אחרות, יפיקו תועלת מהסיוע האירופי לביצוע הרפורמות. 

4 בדצמבר 2000: המועצה לעניינים כלכליים מסכימה על מסגרת רשמית ועל תהליך ההצטרפות של תורכיה. 

7-9 בדצמבר 2000: פסגת ניצה. המועצה האירופית מקבלת את ההתקדמות בתהליך הצטרפותה של תורכיה, אבל מבקשת מתורכיה להגיש תוכנית עבודה לאימוץ הרפורמות. 

8 במארס 2001: מועצת השרים האירופית מאמצת את הסכם ההצטרפות, וקובעת אמצעים שיבטיחו את עמידתה של תורכיה בקריטריונים להיהפך למועמדת לאיחוד. 

19 במארס 2001: ממשלת תורכיה מאמצת את התוכנית הלאומית. היא מציעה שורה של רפורמות שהיא מוכנה לעבור בכדי להיות מועמדת לאיחוד. 

3 באוקטובר 2001: הפרלמנט התורכי מבצע 34 תיקונים בחוקה על מנת לעמוד בקריטריונים הפוליטיים של קופנהגן. תיקונים אלה כוללים את ביטול עונש המוות והתרת שימוש מסוים בשפות אחרות פרט לתורכית. 

14-15 בדצמבר 2001: פסגת לאקן: המועצה האירופית מצהירה שתורכיה התקדמה רבות בכיוון העמידה בקריטריונים הפוליטיים של קופנהגן, במיוחד לאור השינויים שנעשו בחוקה. 

ינואר-מארס 2002: הפרלמנט התורכי מוסיף שינויים לחוק העונשין וחוקים אחרים המשפיעים על חופש הביטוי והעיתונות, פעילותם של איגודים מקצועיים, פעילותן של מפלגות פוליטיות ואיסור על עינויים. 

21-22 ביוני 2002: פסגת סוויל. המועצה האירופית מאשרת את העובדה לפיה יישומן של רפורמות פוליטיות וכלכליות יקדם את סיכויי תורכיה לחברות מלאה באיחוד האירופי. בנוסף לכך היא ציינה שהחלטות חדשות יכולות להילקח בפסגה הבאה בקופנהגן לגבי השלב הבא במועמדות התורכית. כל זה לאור ההתפתחויות עד לפסגה הבאה. 

3 באוגוסט 2002: הפרלמנט התורכי מעביר 15 חוקים בכדי לעמוד בדרישות האחרונות בתחום זכויות האזרח. 

12-13 בדצמבר 2002: פסגת קופנהגן. 15 מנהיגי האיחוד האירופי אימצו תוכנית להרחבת האיחוד מזרחה להכללתן של 10 מדינות נוספות, אבל דחו את דרישתה של תורכיה לקביעת תאריך להתחלת המגעים בדרך לקבלתה הסופית. הם הסכימו להיפגש בדצמבר 2004 בכדי לדון בדבר.

כלכלת תורכיה והאינטגרציה האירופית

במהלך שנות השמונים עברה הקהילה האירופית תהליכי העמקה והרחבה אשר שינו את הסביבה הכלכלית החיצונית של תורכיה. הרכיב הראשון בשינויים אלה הינו תהליך האינטגרציה האירופית שמטרתו היתה ליצור אזור ללא גבולות עד ה-31 בדצמבר 1992. רכיב נוסף היה האינטגרציה הפיננסית האירופית, והקמתם של האיחוד המוניטארי האירופי והבנק האירופי המרכזי. רכיב שלישי היה ההרחבה הדרומית של הקהילה שצירפה את יוון (1981), ספרד ופורטוגל (1986) כחברים מלאים. 

התפתחויות אלה שינו את פני הקהילה האירופית על ידי הקמתו שוק פנימי בין 12 החברות של הקהילה האירופית דרך הסכם מכסים. הקמתו של הסכם המכסים ישפיע על המסחר במספר דרכים. הורמו המחסומים, והסחר בין החברות של הקהילה יגדלו. איחוד זה גם הוביל לירידה במסחר בין חברות האיחוד ומדיניות צד שלישי. מכאן והאינטגרציה הכלכלית האירופית מהווה איום על מדינות כמו תורכיה שנמצאת בשוליים של הקהילה האירופית, מכיוון שזה אפשרי לשוק מורחב להפגין נטייה חזקה לכיוון המרכז, ולגרום למדינות הלא חברות לסבול מירידה חזקה. 

באשר להרחבה הדרומית, ההשפעה השלילית שלה לגבי ייצוא לקהילה האירופית ממדינת צד שלישי היא בעלת חשיבות רבה. מבחינת מדינות הים התיכון להרחבה יש משמעות של איבוד שווקים. זה נובע ממספר סיבות. ראשית, לשאר הקהילה האירופית יש כעת גישה חופשית לשווקים של המדינות החדשות. בנוסף על כך, הייצוא שלהן לקהילה האירופית מוחלף בזה של החברות החדשות. כתוצאה מכך, מדינות לא חברות כמו תורכיה נשארות עם המשימה הקשה להתאים עצמן למצב החדש. בין אם המדינות מחפשות סוג חדש של יחסים ובין אם הן מחפשות חברות מלאה, עליהן לעבור שינויים מבניים בכלכלה שלהן בשביל לסגל את עצמן למצב החדש. 

  

Müftüler, Meltem, "Turkish economic liberalization and European integration", Middle Eastern Studies, 31, 1, (January, 1995), pp. 86-88 

מסחר עם אירופה

עד שנות השמונים "משלח היד" האירופי של תורכיה התבסס על הזהות והאידיאולוגיה של האליטה הכמאליסטית שהחזיקה בשליטה, ונתמכה בזמנים שונים על ידי האיום הביטחוני של ברית המועצות. התפתחותה של כלכלה תחרותית המכוונת ליצוא הוסיפה מימד נוסף לנטייה האירופית. אם היחלשותו של האיום הסובייטי והיותה של מערכת הערכים הכמאליסטית נתונה לאתגר מצידה של אליטת נגד יותר שמרנית ודתית, אפשר לטעון האופי החומרי, קשה והמוחשי של אינטרסים כלכליים ייהפך לבסיס יותר יציב לקשריה העתידיים של תורכיה עם אירופה.

המרדף אחר שווקי ייצוא חדשים בשנות השמונים הובילו את היצרנים התורכיים לאירופה. השוק האירופי היה גדול, מה שנראה כמציע אפשרויות נוספות לתורכיה, עם אספקה גדולה של כוח אדם זול אך מיומן. על זה נוסף גידולה של אירופה גם כיעד לתיירות וגם כשוק לייצוא כוח אדם, בעיקר לגרמניה, דבר שהתחיל עוד בשנות השישים. יותר מזה, טורגוט אוזל המודע לחשיבות של פיתוחו של שוק אירופאי יחיד עד 1992, היה מודע לשינויים המהירים העוברים על היבשת, כמו שמראה בקשתו להצטרפות לאיחוד ב-1987.

כמובן שהמגעים המסחריים בין תורכיה לאירופה התחילו עוד לפני שנות השמונים. עליית המדרגות באינטגרציה הכלכלית ובמסחר נבעו מהיחסים בין אירופה לתורכיה מאז תחילת שנות השישים. מאז הסכם אנקרה (1963), תורכיה והשוק המשותף היו מחויבים להקמתו של הסכם מכס, כאשר סידורים מעשיים הוצבו בפרוטוקול הנוסף של 1970. בסביבות מחצית ממסחרה של תורכיה היה עם אירופה בתחילת שנות השבעים. הייצוא התורכי לשוק המשותף עמד על 644.4 מיליון דולר ב-1975. יותר מכך, היה כבר מספר מסוים של השקעות ישירות מאירופה בתורכיה.

עדיין, לפני סוף שנות השבעים יחסים מסחריים היו מעטים בהשוואה למה שיבוא לאחר מכן, במיוחד בתחום הסחר. הייצוא של תורכיה לקהילה האירופית עלה כאשר הכלכלה נהייתה יותר מכוונת ייצוא. בסוף שנות השמונים, הייצוא התורכי היה בסביבות 6.9 ביליון דולר, לעומת 1.3 ביליון דולר עשר שנים קודם לכן. בתורו, ככל שגדלה הכלכלה התורכית ייבאה סחורות מבחוץ, כך גדלה נוכחותה של הקהילה האירופית בייבוא התורכי. הייבוא התורכי מהקהילה האירופית גדל מ-2.4 מיליון דולר ב-1980 ל-9.3 ביליון דולר ב-1990.

מעניין לראות, שהגידול בסחר בין הקהילה האירופית לתורכיה אירע בלתי תלוי ביחס להתפתחויות הפוליטיות. תנועות לכיוון של הסכם מכסים נבעו מהפרוטקציוניזם התורכי באמצע שנות השבעים. היחסים התקררו בחזית הדיפלומטית ב-1978, כשראש הממשלה התורכי בולנט אסויט השעה הסדרים שהתקיימו תחת הסכם ההתאגדות. ההפיכה של 1980 הוביל את היחסים הדיפלומטית להקפאה עמוקה, עד 1986. והמשלחת הפרלמנטארית המשותפת לא התכנסה עד 1989.

קבלתה של יוון לאיחוד האירופי ב-1981 הפכה המתחים בין יוון לתורכיה לעניינה הפנימי של הקהילה האירופית למרות שמדיניותה של בריסל התכוונה להפך. זה הביא לחסימתן של מספר חבילות סיוע לתורכיה דבר שפגע ביחסים בין תורכיה לקהילה האירופית. היה זה בניגוד לרקע מבשר הרעות כאשר טורגוט אוזל ביצע את מה שהיה לא מקובל על ידי בריסל בהגישו בקשה לחברות מלאה ב-1987. פעולה זו נדחתה סופית בשנת 1989. אירועים אלה שפגעו ביחסים הדיפלומטיים/פוליטיים בין הקהילה האירופית לתורכיה לא פגעו ביחסים הכלכליים.

הגידול המהיר במסחר במהלך שנות השמונים המשיך למרות קיומן של הגבלות מסחריות רשמיות שהוצגו על ידי הקהילה האירופית. ההרחבה הדרומית שהתרחשה בשנות השמונים האיצה קיומה של מדיניות פרוטקציוניסטית כלפי תורכיה, שהקיפה מוצרי טקסטיל, מוצרי תעשייה ומוצרים חקלאיים. הקהילה האירופית התעקשה באופן תמידי על הצגתם של הגבלות התנדבותיות על ייבוא של טקסטיל. הגבלות אלה נרגעו, כך שעד 1994 טקסטיל כלל שני שליש מהייצוא הטורקי לאיחוד האירופי, והפכה בכך את תורכיה לספק הגדול היחיד של טקסטיל.

בעוד שבמהלך שנות התשעים צלעו היחסים הדיפלומטים בין תורכיה לקהילה האירופית, התחזקה האינטגרציה הכלכלית עוד יותר. הפעם הם הואצו על ידי יישומו המוצלח של הסכם המכסים ב-1996 בשטח של מוצרי הצריכה. בכך שפירקה הקהילה האירופית את רוב המנגנונים הפרוטקציוניסטים שלה, והאימוץ של מס חיצוני משותף הפכה את תורכיה לשוק אמין ונגיש יותר, ובכך הגדילה את חשיבותה המסחרית לקהילה האירופית.

כמובן, יהיה זה מוטעה לצמצם את היחסים הכלכליים בין תורכיה לאירופה רק לסחר גלוי. בין 1980 ו-1989 קיבלה תורכיה השקעות זרות ישירות בסך 4 ביליון דולר, פי תשע יותר מאשר בעשרים וחמש השנים קודם לכן. התרחבות זו באה כתוצאה מהליברליזציה של המערכת הכלכלית בתורכיה. עד 1990, הכמות של השקעות זרות שמקורן בקהילה האירופית גדלה בשבעים אחוז. בתחילת שנות התשעים תורכיה דורגה במקום העשרים העולמי בקרב היעדים להשקעה זרה.

בעוד הגידול בהשקעות זרות לעומת העבר נראה מרשים, במונחים אבסולוטיים וביחס למתחרותיה העיקריות של תורכיה במהלך שנות התשעים הוא היה די מאכזב. אולי ההשקעות הזרות בתורכיה גבוהות ביחס בהשוואה לעולם הערבי; בהשוואה לכלכלות הצומחות במזרח אירופה הישנה תורכיה מסתרחת מאחור במשיכת השקעות זרות. עד 1999 תורכיה דורגה במקום החמישים ושבע ברשימת היעדים להשקעות זרות. יותר מכך, חלק גדול מההשקעות הזרות הגיע לתורכיה על בסיס של אפשרויות מקומיות, ולא מתוך ראיית תורכיה כבסיס לייצוא.

גם תיירות צמחה מהר כחלק מהיחסים הכלכליים בין תורכיה לקהילה האירופית. ב-1991, כמעט חמישים אחוזים מכלל התיירים היו ממדינות הקהילה האירופית, בדומה לאירופים שמרוויחים בתורכיה בתחום התיירות. המספרים אמנם צנחו לאחר משבר המפרץ, אבל המצב התאושש באמצע שנות התשעים, דבר שמראה את הפוטנציאל. הנתונים מראים שמספר האירופים המבקרים בתורכיה כנראה ימשיך לגדול.

ב-1993 היה כבר אפשר לתאר את אירופה כמוקד משיכה כלכלי לתורכיה. ההשפעה החיובית של הסכם המכסים הפנה יותר את יחסיה הכלכליים החיצוניים של תורכיה כלפי אירופה. העמקת היחסים הכלכליים של תורכיה עם אירופה עם מספר גדול של תושבים תורכים הגרים באירופה, חלקם שוכנים שם כבר יותר משלוש עשורים, מראה שמבחינה מעשית ישנה אינטגרציה בין תורכיה לקהילה האירופית. מחירו של ניסיון להתיר קשרים כלכליים ודמוגראפיים כאלה יהיה יקר מאוד לשני הצדדים.

 

Philip Robins, Suits and Uniforms, London, 2003, pp. 212-220