תורת המהלך הטבעי

במהלך שנות החמישים שררה הדעה שההפיכות הצבאיות במזרח התיכון היו שלב התפתחות טבעי או הכרחי בהתפתחותה של המדינה הערבית. ואכן באותה תקופה נפוץ החיזיון של קבוצה של קציני צבא המתארגנת במחתרת, קמה ותופסת את השלטון בהפיכה צבאית ומקיימת את השלטון בידיה במישרין, לפעמים לתקופה קצרה ולפעמים לתקופה ממושכת, ועל-פי רוב מבלי למסור את ענייני המדינה לידי הממשלה הנבחרת.

לפי אליעזר בארי, בספרו הקצונה והשלטון בעולם הערבי, עמדו ביסוד דעות אלה  שלוש הנחות. הנחה ראשונה הייתה כי העולם הערבי נמצא במשבר עמוק של פיגור ומעבר, שאין להתגבר עליו אלה בשינוי מהפכני של המבנה החברתי והמשטר המדיני. ואכן עמי אסיה ואפריקה היו חדורים בהכרה עמוקה בפיגורם הכלכלי, החברתי והמדיני לעומת עמי הקפיטליזם המפותח והסוציאליזם המתפתח, והם ידעו, שאין סיכוי להשיג את העמים המתקדמים אם לא יתחולל שידור מערכות מהפכני בחייהם.

הנחה שנייה הייתה כי אין כוח המסוגל לבצע את שידור המערכות ההכרחי, זולת הקצונה. תזה זו הייתה עמוד התווך לכל ההסברות של הפיכות הקצינים הערביים כהכרח היסטורי. אלה שהרחיקו לכת בהשקפה זו, פיתחו אידאולוגיה, שגרסה שהתפקיד ההיסטורי, שיועד לפי מרקס ואנגלס למעמד הפועלים ולמפלגה הקומוניסטית, כחלוץ שלו, יועד במדינות הערביות לקצונה ולאגודות של קצינים חופשיים כחלוצה. במקום המניפסט הקומוניסטי באה הפילוסופיה של המהפכה.

ההנחה השלישית הייתה כי הקצונה אמנם מסוגלת לחולל את התמורות הדרושות. הרי לא רק היא הייתה מיועדת למלא את החלל השלטוני הריק, היא גם מוכשרת ומסוגלת לחולל את התמורות המהפכניות הדרושות לחברה הערבית.

לטענתו הדימוי של המהלך הטבעי הושאל מתחום הביולוגיה ורמז על צמיחה אורגנית לפי חוקיות אימננטית ועל חוקיות קבועה וקובעת בחיי החברה ובהיסטוריה כמו בטבע. אך השוואה נכונה יותר הייתה בין מהלכים במדיניות עם מהלכים במשחק השחמט: בכל מצב נתון לא כל המהלכים אפשריים, רק אחדים מסוימים ייתכנו, לא תיתכן שרירות. אבל תמיד קיימת ברירה, ברירה בין כמה מהלכים אפשריים שונים – מהם נכונים יותר, המוליכים אל הניצחון, מהם נכונים פחות, המחלישים את העמדה; ולא פעם קורה, שמהלך מסוים, הנראה כמוצא משחרר ממצב דחוק והמביא יתרון רגעי, יתגלע בהמשך המשחק כמענה מוטעה. אלופים ואלופי משנה בצבאות הערביים סבורים לרוב, שהם גם אלופי השחמט המדיני. הם משחקים ללא ספק בכלים חזקים בידיהם, אך יש לסקור ולנתח את טיב המשחק שלעצמו.

הצבא כעמוד השדרה של המשטר במצרים

ב-1993 כתב עמי איילון מאמר על מצרים בקובץ שיצא מטעם המכון הוושינגטוני למדיניות מזרח תיכונית (Washington Institute for Near East Policy) במאמר זה הוא התייחס בין השאר לצבא המצרים כאחד ממוקדי התמיכה של השלטון במצרים.[1] להמשיך לקרוא

הרפורמות בתורכיה לקראת מועמדות כחברה באיחוד

פסגת לוקסמבורג בשנת 1997, שהודיעה שמדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לאיחוד אך לא הכניסה את תורכיה לרשימה, הביאה להתדרדרות היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי. באנקרה ואיסטנבול נשמעו קולות שאמרו שאין לסמוך רק על יחסיה עם אירופה ויש להפנות משאבים לכיוונים נוספים. שינוי בעמדתו של האיחוד האירופי בפסגת הלסינקי, שהתקיימה בדצמבר 1999, הביא לצירופה של תורכיה לרשימת המועמדות על בסיס אותם קריטריונים שהוצבו למועמדות האחרות. לתורכיה הוצעה תוכנית אסטרטגית שתסייע לה בביצוע הרפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים אלה. להמשיך לקרוא