ישראל גלילי והבעיה הפלסטינית

עמדותיו של ישראל גלילי בנוגע לבעיה הפלסטינית מתוארות בספרו של עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו. לפי שיפריס, בשונה מחלק מעמיתיו במפלגה ובתנועת העבודה, סבר גלילי כי הבעיה הפלסטינית אינה לב הסכסוך הישראלי-ערבי. ליבו של סכסוך הדמים, חשב גלילי, הוא אי נכונותן של מדינות ערב לקבל את מדינת ישראל העצמאית, מדינת העם היהודי, ולראות בה גוף לגיטימי במזרח התיכון. לשיטתו, מטרתן המרכזית של מדינות אלה הייתה והווה להחריב את המדינה היהודית והוא ראה כמשגה חמור את התביעה של רבים מאנשי האינטליגנציה הקרובים בהשקפותיהם לתנועת העבודה כי ישראל תגדיר עם פלסטיני ותכיר בקיומו, בזכויותיו ובתביעותיו מישראל. הוא חשב שהפלסטינים עצמם צריכים להחליט בסוגיה זו.

מבין החלופות שעמדו על סדר היום של ישראל, גלילי תמך באופציה הירדנית, כלומר בשלטון ירדן בגדה המערבית (פרט לאזורי ההתיישבות על פי תוכנית אלון). הוא התנגד בכל מאודו לכינון מדינה פלסטינית בגבולות ארץ ישראל המערבית ועם זאת היה מודאג מהתפתחות דפוסים שליליים של השלטון הישראלי הממושך על הפלסטינים. לכן התנגד לעבודה ערבית במשק היהודי וזעם על עוולות כלפי אזרחים פלסטינים. הוא התנגד גם לסיפוח שטחים פלסטיניים (פרט למזרח ירושלים) מתוך הבנה עמוקה כי יש לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל. עם זאת סבר כי על ישראל לעשות כל מאמץ כדי לחבר את רצועת עזה לישראל, מטעמי ביטחון.

לטענת שיפריס, עמדותיו אלה של גלילי נבעו מכך שראה את עצמו ממשיך הדרך החלוצית-התיישבותית של תנועת הפועלים הארץ ישראלית מראשיתה בתחילת המאה העשרים. ביסוד הדרך הזאת עמדה ראיית זכותם של היהודים בארץ ישראל המערבית כקודמת לזכותם של תושבי הארץ הערבים, הואיל וליהודים אין ארץ אחרת להגשים בה את שאיפתם לריבונות ואילו לערבים היה ויש מרחב גדול במזרח התיכון. לדידם של החלוצים האלה, השיבה לארץ ישראל וההתיישבות על אדמתה היו בבחינת מימוש חזקה משכבר על ארץ המולדת של העם היהודי. לפיכך נמנעה תנועת הפועלים שנים רבות מלהכיר בכך שערביי ארץ ישראל הם ישות אתנית נפרדת בעלת תביעות משלה על ארץ ישראל.

מקורותיה של בעיית ההסתננות

לפי דוד טל, בספרו תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, ההסתננות לישראל מירדן ומרצועת עזה הייתה תוצאה כמעט ישירה של שינויי הגבולות ותנודות האוכלוסין באזור במהלך במהלכה של מלחמת העצמאות ובעקבותיה. לטענתו היו מעורבות בפעילות זו מעורבות קבוצות אוכלוסייה שונות, שהונעו מכוח מגוון של סיבות וגורמים.

קבוצה חשובה ובולטת הייתה האוכלוסייה הפלסטינית שנמלטה וגורשה מאזורי הקרבות בתחומי ארץ-ישראל. אותם פליטים ניסו להסתנן לישראל מתוך רצון לשוב לבתיהם, או כדי לקחת רכוש שהשאירו מאחוריהם במהלך הקרבות והמנוסה. היו בהם גם כאלה שביקשו לבקר קרובי משפחה שנותרו תחת שלטון היהודים או לפקוד את קברות אבותיהם. גורם חשוב נוסף להסתננות פליטים אלה היה מצוקה כלכלית קשה, שהניעה אותם לגנוב למחייתם בתחומי ישראל. בפעילות זו הצטרפו אליהם גם כנופיות של תושבים מכפרי הגדה המערבית, שיצעו למסעות גניבה ושוד. חלקם פעלו כקבלנים על פי הזמנות של סוחרים ערבים.

סוג נוסף של מסתננים היו תושבים שעם תום המלחמה מצאו עצמם שוכנים על קו הגבול והיו לתושבי ספר. מכאן ואילך נגזר עליהם להתרגל למציאות קיומו של קו גבול קרוב, בלתי מוחשי, שאין לחצותו. יתר על כן, קו הגבול הדמיוני הזה הפריד באופן מוחשי בין רבים מתושבי הספר האמורים לבין אדמותיהם ומקורות מחייתם. משלא השלימו עם המצב הזה והחליטו לשוב ולעבד את שדותיהם ופרדסיהם, היה עליהם להסתנן. פן אחר של אותה תופעה עצמה התבטא בניסיונות של ערבים תושבי הספר להשתלט על אדמות פנויות בצידו הישראלי של הגבול ולעבדן, או אפילו לקצור יבולים שגידלו מתיישבים ישראלים.

השתלטות צה"ל על הנגב, עד אילת, וניתוק הקשר היבשתי הרצוף בין שטחי סיני וירדן הביאו ליצירתן של שתי קבוצות מסתננים נוספות: בדווים ומבריחים. הבדווים נעו זה מאות בשנים במרחבי צפון-סיני, בדרום הנגב ובמרכזו ובדרום הר חברון, מחפשים מרעה לעדריהם ושולחים ידם בהברחות. עכשיו התקשו להסתגל למגבלות הקשוחות שהטילה ישראל על המעבר אל שטחה, או דרכו. כך גם מבריחים אחרים, שפעלו משכבר בין ממלכת מצרים וממלכת ירדן והמשך העיסוק במלאכתם עשה אותם גם למסתננים. נצטרפו אליהם גם ערבים מרצועת עזה שביקשו לבקר קרובי משפחה בהר חברון – ולהפך.

מסתננים אחרים הגיעו מירדן ומתחומי רצועת עזה ביוזמתם של גורמים פוליטיים, שניסו לחולל פעולות חבלה ורצח בשטח ישראל, כדי לקיים מתיחות צבאית מתמדת באזורי הגבול שלה, למנוע את הנצחת המציאות של קווי שביתת הנשק ולהשאיר את הסכסוך והבעיה בעינם. אליהם הצטרפו גם מסתננים שחדרו למען ביצוע פעולות נקם כנגד אזרחים ישראלים.

דוד טל מדגיש כי ההסתננות הפוליטית היוותה חלק קטן ממכלול התופעה, ורוב המסתננים הסתננו מטעמים של מצוקה כלכלית. אולם לא כך נראה הדבר בעיני ישראל, שהציבה את ההסתננות בהקשר הרחב יותר של הסכסוך הישראלי-ערבי, ושל בעיותיה הביטחוניות והמדיניות – ובכך הוסיפה להסתננות את עיקר הממד הפוליטי שלה. התגובות הנוקשות של חיילי צה"ל במאבקם למניעת ההסתננות גררו תגובות נגד מצד המסתננים.

לטענתו, הגברת הפעילות המזוינת של המסתננים הייתה גם תוצאה של אופן התגובה ביישובים הישראליים. ריבוי מקרי הגנבה והשוד של המסתננים הביא להגברת השמירה ביישובים ולהגדלה של מספר השומרים החמושים, ובהמשך לכך התחמשו גם המסתננים והחלו להגיב באש על הניסיונות להפריע להם במלאכתם.

מטרות ההסתננות

לפי שאול ברטל בספרו, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1956-1949, המשותף לכל סוגי ההסתננות הוא חוסר ההשלמה של אוכלוסיית ערביי ארץ-ישראל עם תוצאות מלחמת 1948.

הוא מצביע על חמש מטרות עיקריות:

1. הסתננות מסיבות כלכליות – חלק גדול מאוכלוסיית הפליטים ברצועת עזה המצרית ובגדה המערבית הירדנית ניסו לחזור ולקצור את התבואה שאותה השאירו בשעת מנוסה. חלק מהכפרים שלאורך קווי שביתת הנשק נחצו או נשארו בתחום מדינות ערב אך חלק מהשדות נשארו בצד הישראלי של שביתת הנשק.

2. החלשה כלכלית של מדינת ישראל – ההסתננות נתפסה בעיני האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית והרצועה כאמצעי ליצירת לחץ על ישראל ולשימור מצב האיבה בין מדינת ישראל למדינות ערב השכנות. היא נראתה בעיניהם פעולה חוקית ולגיטימית אשר מנעה מהתוקפן הציוני לממש את פירות ניצחונו בשדה הקרב באמצעות לקיחת רכוש וגנבת עדרים וציוד אחר ובאמצעות הטרדה בלתי פוסקת של המושבים והקיבוצים הישראליים באזור קווי שביתת האש.

3. הסתננות לביצוע מטרות חבלה – חלק מהמסתננים עשו זאת כדי לבצע פעולות חבלה בעורף הישראלי. פעולות אלו אורגנו בידי גורמים שונים בחברה הפלסטינית. לעתים נתמכו ארגונים אלו בידי המשטרים הערביים השונים. עם זאת, היו גם מקרים של חוליות מסתננים שהסתננו מטעמי נקמה פרטית. לפעמים היו אלו קבוצות מבריחים שביצעו רצח וחבלה נוסף לפעולות ההברחה תמורת תשלום מצד הגורם המארגן.

4. הסתננות לצורך הברחה או ביקורי קרובים – הקמת מדינת ישראל יצרה חיץ גיאוגרפי שהפריד בין ירדן למצרים. הפרדה זו הייתה בעייתית לקבוצות מבריחים ובדווים שבעבר נהגו לעבור דרך אזור צפון הנגב ללא הפרעה. סיבה נוספת הייתה הרצון להגר מרצועת עזה הצפופה והדלה אל הגדה המערבית שנתפסה כמשגשגת יותר.

5. פגיעה בריבונות הישראלית – ההסתננות נתפסה בידי מדינות ערב והציבור הערבי במצרים וירדן כתופעה לגיטימית הנובעת גם מחוסר ההכרה בנטע הזר ושמו ישראל. היא אפשרה למדינות ערב להציג את הריבונות הישראלית כשברירית על ידי טשטוש גבולות קווי שביתת האש. כמו כן נתפסה ההסתננות כנובעת ממעשי הגזל הנובעים מעצם הקמת מדינת ישראל ודבר זה אפשר למדינות ערב להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל בנוגע לסוגיית הפליטים.