משה דיין וצעדים חד-צדדיים

כבר כתבתי בעבר שחיטוט בארכיונים, אפילו באוספי עיתונות, מעלה לפעמים קוריוזים היסטוריים שמזכירים נשכחות ומציעים נקודת מבט, אישית כמובן, על אירועים שקרו בעבר. ברצוני הפעם לחזור עשרים שנה אחורה לתקופה של ממשלת ברק ולהביא נקודת מבט מעניינת על אחד האנשים המעניינים, לדעתי, בפוליטיקה הישראלית ובהיסטוריה של מדינת ישראל. כאשר הכוונה היא הפעם למשה דיין.

ב-12 לאוקטובר 2000 פורסם מאמר פרי עטו של דן מרגלית בעיתון הארץ בו נטען שמשה דיין היה בעל חשיבה מדינית עצמאית, שראויה לעיון מחודש. מעניינת במיוחד במאמר היא התייחסותו להצעת משה דיין בנוגע למהלך חד צדדי במשא ומתן עם הפלשתינים.

לפי דברי מרגלית, ב-1977 עבר משה דיין ממפלגת העבודה לממשלת בגין, שבה מילא תפקיד מכריע בהשגת השלום עם מצרים. רק כשהתפטר ממשלת הליכוד – בשנים שבהן רצה לפגוש ביאסר ערפאת – צץ הרעיון החשוב והאחרון בחייו. בהעדר שותף פלשתיני למשא ומתן הציע לחתור להסדר חד-צדדי. ישראל תקבע את המועד הנחוץ לה בשטחים ותפנה את שאר האזורים לאוטונומיה פלשתינית, אז לא דיברו על מדינה.

בעומדו בראש סיעה בת שני חברי כנסת הציג את הרעיון לבגין, שלעג לו: הוא לא קיבל את הצעתו כשהיה שר החוץ שלו, מדוע שיסכים לה כשדיין זנב לשועלים? במליאת הכנסת הרים רק אהוד אולמרט את ידו בעד הצעת האוטונומיה החד-צדדית. אחר כך הציע גם שמעון פרס נסיגה חד צדדית מעזה ורוני מילוא תמך בה.

מאמר זה נכתב בשלהי שנת אלפיים על רקע הקיפאון במשא ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינית. הדיבורים אז היו על נצרים, קבר יוסף ועוד התנחלויות מרוחקות וזעירות שלפי דן מרגלית מכבידות על הביטחון השוטף. רק חמש שנים לאחר מכן יושמה על ידי אריאל שרון,  בעבר ממובילי פרויקט ההתנחלות, נסיגה חד צדדית מרצועת עזה (חודש זה אנחנו מציינים 16 שנה לקבלת ההחלטה בממשלה). מעשה שבין הזרעים לרעיון מאחוריו הייתה בין היתר תכניתו של משה דיין שהוצעה 24 שנים קודם לכן.

ונסיים בעוד מאין קוריוז היסטורי. בספרו "התפכחות" חזר דן מרגלית מתמיכתו בתוכנית ההתנתקות וכתב שלעולם לא יתמוך עוד במהלך חד-צדדי שכזה, אך הוא רואה את הפתרון בשתי מדינות לשני עמים שיושג במשא ומתן. כמו כן,  הוא הביע ספקות בסיכוי לכונן שלום אמתי בעתיד הקרוב בין ישראל לפלסטינים, לנוכח עמדותיהם הסרבניות.

מה מלמד אותנו כל זה? עמדות של אנשים משתנות לאורך השנים. הרי גם למשה דיין מיוחס  הציטוט "רק חמור לא משנה את דעתו". תמיד יהיה אפשר למצוא ציטוט של בן אדם האומר ההפך ממה שמיוחס לו בדרך כלל. כמו כן, הרבה פעמים נובעת עמדתו מהפוזיציה בה הוא נמצא באותו רגע או כמו שאומרים "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

ראו גם: הריאיון הגנוז עם משה דיין.

לקריאת דברים נוספים על משה דיין.

דעות ומחשבות של תושבי הגדה המערבית לגבי העתיד

ב-10 ביולי 1967 שלח שלמה הלל מכתב לשר החוץ אבא אבן ובו מספר נקודות משותפות לגבי עמדת מנהיגי ונכבדי הגדה המערבית:

כולם, לרבות הקיצוניים ביותר שביניהם, טענו שיש כיום למצוא הסדר של קבע בין ישראל לגדה, וטענו כי יהיה בהסדר כזה כדי להפיג המתיחות בין ישראל לארצות ערב.

בשלב ראשון של ההידברויות, רוב הנכבדים גילה רצון בהסדר שיאפשר קיום עצמאי של הגדה המערבית, בצרוף רצועת עזה, והקמת יחידה מדינית פלסטינאית. בזמן האחרון נשמעות יותר דעות כי כל הסדר מותנה בהסדר עם חוסיין; מספר אנשים מאלה שהביעו דעתם הברורה קודם לכן שיש להקים יחידה פלסטינאית עצמאית, שלא תהיה כפופה לירדן, שינו כיום את טעמם. יש יסוד להניח ששינוי זה נובע מכך שגדל החשש כי בסופו של דבר יחזור חוסיין לגדה.

אלה שתמכו בהקמת מדינה פלסטינאית עצמאית, הסבירו שבשלב מאוחר יותר לאחר שהיא תקום, ניתן יהיה להגיע להסדר עם חוסיין, כך שתיווצר קונפדרציה או כל מסגרת אחרת שתאפשר שיתוף פעולה הדוק בין ישראל, המדינה הפלסטינאית ועבר הירדן.

יש לציין שהשאיפה למדינה עצמאית הייתה חזקה ביותר באזור שכם בו בזמן שבאזור חברון הייתה שאיפה להמשך התחברות עם ירדן.

הנוצרים היו במיוחד מעוניינים במדינה עצמאית, רבים מהם הביעו רצון לסיפוח ממשי לישראל ורבים עוד יותר הביעו מורת רוח מכל מחשבה לחזור לחוסיין.

בסך הכול ניתן לומר כי הושמעו ע"י מנהיגי ונכבדי הגדה דעות לכאן ולכאן. אין כל ספק שתהיינה תנודות בדעות אלו שתושפענה במיוחד מהמחשבות, הדעות או השמועות באם יש סיכוי להחזרתו של חוסיין, באם ישראל תצליח להחזיק מעמד בשטחים הכבושים או באם ישראל תצטרך לסגת מול לחץ זה או אחר.

מקור: ארכיון המדינה, חצ-4088/9 (נדלה מהאתר של מכון עקבות).

חוסיין ויחסו לגדה המערבית

לפעמים מוצאים מסמך שלא נראה כל קשר בינו לבין התיק בו הנמצא.

בתיק של ישראל גלילי שעוסק בגוש אמונים (ג-7449/10, עמ' 83 בקובץ) מצאתי מסמך של חצב הנוגע לחוסיין ויחסו לגדה המערבית.

מדובר במסמך חצב ובו תרגום של ידיעה מעיתון לבנוני המדווחת על הצעתו של חוסיין למלך ח'אלד שירדן תנהל המשא ומתן עם ישראל על גורל הגדה המערבית.

חוסיין
ארכיון המדינה, ג-7449/10

להלן המסמך:

המלך חוסיין הציע למלך ח'אלד כי ירדן תקבל על עצמה האחריות למשא ומתן עם האויב הציוני להחזרת הגדע המערבית, בתנאי שהיא תקבל אחריות על השלטון (בגדה המערבית) לתקופה של חמש השנים הבאות בסיוע כוחות ירדניים סמליים. לאחר מכן ייערך משאל עם על גורל הגדה המערבית. המלך ח'אלד דחה את ההצעה בתואנה כי התקופה ארוכה וכי במקום כוחות ירדניים יש להציב כוחות ערביים. אולם חוסיין עמד על דעתו. צפוי כי הנושא יוצג שנית בוועידת הפיוס המוצעת.

שני צירי בית הנבחרים הירדני – אזור אלחטיב ועבד אלראוף אלפארס בלוויית 20 אנשים מתומכי המשטר הירדני מאזור ירושלים ושכם באו לרבת עמון לדון בעתיד הגדה המערבית. על רקע צעדי כוחות הכיבוש להכנת המנהל העצמי.

הם נפגשו עם קאראדון המבקר עתה בירדן ופועל כמתווך בין ירדן לישות הציונית, כדי לשמור על עמדות המשטר הירדני בגדה המערבית.

ישיבת ועדת התכנון 13-6-1967

לפי יואב גלבר, בספרו הזמן הפלסטיני[1], התכנס ב-13 ביוני צוות משותף למשרד החוץ, לצה"ל, לשב"כ וליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שהוטל עליו לבחון חלופות ולהגיש הצעות לגבי הקו שיציג שר החוץ בעצרת [האומות המאוחדות], ולמה שיאמר לאמריקאים על יעדיה של ישראל. כבר בדיון הזה עלו על הפרק שאלות היסוד המטרידות את מדינת ישראל מאז ועד היום, והסתמנו הגישות המנוגדות אליהן, עד שעל-פי פרוטוקול הישיבה אפשר לחשוב שהדיון התנהל בעשור השני של המילניום הנוכחי.

יושב ראש הצוות המשותף, מרדכי גזית, פתח ואמר כי מסתמן מפנה בהתפתחויות באו"ם: "יש התעוררות נגדנו ובעיית ההסברה החריפה … דעת הקהל מתחילה לפנות נגדנו, והודעה בנוגע למי התחיל את המערכה השתנתה." הוא הציע לדון בחלופות ולא בקווים, להכיר בכך ש"ידינו כבולות בגלל דעת הציבור המשולהבת בישראל", ושאל שאלה רטורית: האם מתחיל תהליך של הפיכת המדינה היהודית לדו-לאומית ובהמשך ערבית, והאם צריך להשלים עם התהליך הזה? אחיו, שלמה גזית, בעבר ראש מחלקת מחקר באמ"ן ועתה עוזר שר הביטחון לענייני שטחים, שאל אם על הצוות לדון רק בהשלכות של תוספת האוכלוסייה הערבית, או גם בהיערכות לקראת המערכה המדינית בכללה ובתוך כך בשאלה הפלסטינית. הוסכם שלצוות יינתן מנדט לדון בהיערכות הכוללת.

ראש האגף הערבי בשב"כ, אברהם אחיטוב, פקפק שהשלום מעשי והציע לשים את הדגש על הביטחון. בניגוד לדרוזים ולנוצרים, אמר, ערביי ישראל המוסלמים לא השלימו עם קיום המדינה. הם הפגינו את אי השלמתם בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, ונרגעו רק לאחר שניצחונו של צה"ל היה ברור". השאלה הדמוגרפית, אמר, תעמוד בעתיד על הפרק גם בגבולות הקו הירוק ואין היא צריכה לקבוע לבדה את המדיניות בשטחים. הוא הציעה להעביר פליטים מעזה לגדה ולספח את עזה ואת אוכלוסייתה המקורית. "לגבי האוכלוסייה," אמר, "יש זמן. אפשר לתת תעודות לאחר שנים." הוא הציע לחתור לפתרונות ביניים במקום למהר לפתרונות סופיים, והמליץ "שהליברליזציה האזרחית תהיה מינימלית ואיטית ככל האפשר", כדי שאפשר יהיה לנהל מדיניות של שכר ועונש. מוסכם היה על כל הנוכחים שאת ירושלים המזרחית יש לספח, ואחיטוב אישר שמבחינה ביטחונית השב"כ יוכל להשתלט על תוספת האוכלוסייה הערבית. מרדכי גזית העיר שסיפוח ירושלים ישים לאל אפשרות של הסדר עם חוסיין בשאלת הגדה, אך גם הרהר בקול שמא המלך בעצם אינו מעוניין בגדה בגלל אוכלוסייתה הפלסטינית.


[1]  ראה: עמודים 67-66.

מצעד הפליטים

חשש מצעדה של אלפי תושבים ברצועת עזה לעבר גדר הגבול עלה עוד בשנת 2008, חודשים מעטים לאחר הטלת הסגר על רצועת עזה. חשש דומה, ברצועת עזה ובגבולות נוספים של ישראל, בשם "צעדת השיבה", עלה לקראת "יום האדמה" ב-2012, לאחר שבשנת 2011 יזם חזבאללה צעדה כזו בגבולות הצפוניים של ישראל. אולם לרעיון של צעדת פליטים דרך הגבול לכיוונה של ישראל יש היסטוריה ארוכה.

להמשיך לקרוא

הפלשתינים חוזרים

לפי מרדכי בר-און במאמרו על בטחון ישראל בעשור השני שהופיע בקובץ העשור השני בהוצאת יד יצחק בן-צבי, התבוסה הניצחת שכוחותיו של היישוב היהודי הנחילו לפלשתינים בשנת תש"ח, והשתלטותה של ממלכת ירדן על רוב שטחי הארץ שנותרו בידי הערבים, הפכה את הפלשתינים למשך עשרים שנותיה הראשונות של המדינה מגורם מדיני וצבאי לבעיה הומניטרית של פליטים ועקורים מחד גיסא, ולגורם חתרני שהיווה מטרד ביטחוני, מאידך גיסא. אף שבראשית שנות החמישים נקשרו הרבה ממצוקות הגבול של ישראל בפעילותם של "מסתננים" פלשתינים, נסב המונח "אויב" בעיני צה"ל באותם שנים על צבאות ערב הסדירים ולא על הגורם הפלשתיני הבלתי-סדיר. צה"ל גם הטיל את האחריות לאותן מצוקות על מדינות ערב ולא על הגורם הפלשתיני הבלתי מוגדר. אך המחצית שנות השישים חזר הגורם הפלשתיני אל הזירה כגורם מוגדר ופעיל.

ראשיתו של הפת"ח הייתה קומץ של פעילים, שהתקבצו תחילה בארצות המפרץ הפרסי והחל מפרסם את ביטאונו הרשמי (פלשתינינה) בביירות שבלבנון בסוף שנת 1959, הם הרימו את נס "המלחמה העממית" בתביעה למדיניות פלשתינית עצמאית, שאינה מוכתבת על ידי מדינות ערב. אולם חרף סיוע רב שקיבלו מגורמי המודיעין הסורי, עברו כחמש שנים עד שהמנהיגות הפלשתינית החדשה ביצעה את פעולת החבלה הראשונה שלה. בינואר 1965 הונח מטען חבלה קטן בתעלת המוביל הארצי ליד הכפר עילבון. אמנם הנזק שנגרם היה זניח, אך פעולה זו מסמנת מפנה מהותי בסכסוך הישראלי-ערבי. בחודשים שלאחר מכן הצליחו הפלשתינים לבצע שורה ארוכה של פיגועים, שהבהירו למטה הכללי של צה"ל שגורם חדש לזירה.

ארגון השחרור הפלשתיני (אש"ף), שעל הקמתו תחת שרביטו של אחמד שוקיירי הוכרז בכנס שהתקיים בירושלים בין ה-28 במאי ל-2 ביוני 1964, נוצר תחילה כארגון שכל משאביו וכושרו לנהל מדיניות מוכתבים על ידי מדינות ערב ומצרים בראשן. מנהיגי הפת"ח הצעירים, ואף מנהיגי ארגוני חבלה אחרים שהחלו לצוץ בשטח, לא ראו בשוקיירי ובארגונו סמכות לאומית מחייבת והחרימו אותו. הם הבינו היטב, שכל העניין לא היה אלא תמרון נוסף של נאצר, שנועד להתחמק לפי שעה מעימות עם ישראל, ואילו שאיפתם הייתה הפוכה – לסבך את מדינות ערב במלחמה נוספת עם ישראל בהקדם האפשרי.

מבחינה זו, בקיץ 1965 נראה היה כאילו חזרה מדינת ישראל למצב שקדם למלחמת סיני; שוב עמדה בפניה השאלה, כיצד להילחם בפיגועים שהלכו ותפחו לאורך כול הגבולות ואף בעומק שטחה של ישראל. פגיעה ישירה בארגון הפלשתיני שיזם את הפעולות לא באה בחשבון, משום שבאותם ימי ראשית לא היה לפת"ח בסיס שניתן לפגוע בו וכל פעילותו אורגנה על ידי קומץ פעילים. הסיוע הניכר שנתן משטר הבעת' בסוריה להתארגנות הזו, לא נסתר מעיני צה"ל, אך כפי שנראה להלן, היחסים בין ישראל לסוריה היו מתוחים גם בלאו הכי, ופגיעה באינטרסים הסורים לא נראתה כפתרון סביר לבעיית הגרילה הפלשתינית המתחדשת. מאחר שרוב הפיגועים באו מתחומה של ירדן, חזרה ישראל למדיניות בה נקטה עשר שנים קודם לכן: לפגוע ביעדים בגבול ירדן על מנת לאלץ את המשטר שם לפעול בתוקף ובמרץ נגד התופעה החדשה והמציקה. גם חטיבת הצנחנים, אשר לא הופעלה בפעולות קביות מאז ימי סיני והביטה בקנאה בחיילי "גולני" שעליהם הוטלו הפעולות בגבול הסורי, חידשה את פעולותיה מעבר לגבול.

בליל ה-27 במאי 1965 בוצעו שתי פעולות תגמול שנשאו את שם הצופן "צוק סלע". באחת מהן פוצצו בית חרושת לקרח וטחנת קמח בפאתי העיר ג'נין, ובשנייה נהרסה תחנת הדלק ליד ח'רבת סופין שממזרח לקלקיליה, ממש באותו מקום נחלו הצנחנים מכה קשה באוקטובר 1956, בפעולת התגמול האחרונה  שבוצעה לפני מערכת "קדש". שלושה חודשים מאוחר יותר חזרו הצנחנים לתקוף את קלקיליה. בליל ה-4 בספטמבר פוצצו אחת עשרה בארות מים בסביבות העיירה (מבצע "יהלום"). לכאורה, דומה שצה"ל חזר אל הקו אותו זנח תשע שנים קודם לכן. אולם לקח קלקיליה משנת 1956 והניסיון שנצבר ב"קדש" לא נשכח, ואף שצה"ל חזר ושיגר את לוחמיו לפעולות לילה מוגבלות, שוב לא נרתעו מתכנני המבצעים מלחשוב במונחים הרבה יותר דרמטיים.

בסתיו 1966 ביצע צה"ל לראשונה פעולות גמול בהיקף נרחב ולאור היום, לאחר ששלושה צנחנים נהרגו בעלות רכבם על מוקש בדרום הר-חברון. אור ליום 13 בנובמבר, עם שחר, תקפה חטיבת הצנחנים בסיוע טנקים ומטוסי קרב את המערך הירדני בכפר סמוע שבדרום הר-חברון. אף כי כבמהלך הקב נהרג אחד ממפקדי הגדודים מכדור של צלף, נחשבה הפעולה בצה"ל כמוצלחת בחינה טקטית. אבדות הירדנים היו כבדות: 20 הרוגים, 37 פצועים, 126 בתים נהרסו, 26 כלי רכב וכמות גדולה של נשק שנלקח כשלל. אולם רבים הציבו סימני שאלה על התבונה המדינית שבמעשה. היה ברור שהמשטר ההאשמי בירדן רואה בחרדה את ההתארגנויות הפלשתיניות החדשות וחושש מהן לא פחות משחששה מהן ישראל. בחירת יעד בתחום ירדן לפעולה בהיקף כה נרחב נראתה בלתי צודקת מאחר שסוריה הייתה ידועה כתומכת העיקרית בפת"ח. יתר על כן, התגובות בירדן, ובעיקר בקרב הפלשתינים בגדה המערבית, היו נזעמות וכוונו נגד המלך בטענה שאין בכוחו להגן עליהם. תוצאה זו עמדה בניגוד גמור למדיניות בה נקטה ישראל מאז "קדש" ששאפה לייצב את המשטר ההאשמי בירדן ולא לערערו. בין כה וכה, עיקר תשומת הלב של צה"ל הייתה נתונה זה מכבר לגבול הצפוני.

ישראל גלילי והבעיה הפלסטינית

עמדותיו של ישראל גלילי בנוגע לבעיה הפלסטינית מתוארות בספרו של עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו. לפי שיפריס, בשונה מחלק מעמיתיו במפלגה ובתנועת העבודה, סבר גלילי כי הבעיה הפלסטינית אינה לב הסכסוך הישראלי-ערבי. ליבו של סכסוך הדמים, חשב גלילי, הוא אי נכונותן של מדינות ערב לקבל את מדינת ישראל העצמאית, מדינת העם היהודי, ולראות בה גוף לגיטימי במזרח התיכון. לשיטתו, מטרתן המרכזית של מדינות אלה הייתה והווה להחריב את המדינה היהודית והוא ראה כמשגה חמור את התביעה של רבים מאנשי האינטליגנציה הקרובים בהשקפותיהם לתנועת העבודה כי ישראל תגדיר עם פלסטיני ותכיר בקיומו, בזכויותיו ובתביעותיו מישראל. הוא חשב שהפלסטינים עצמם צריכים להחליט בסוגיה זו.

מבין החלופות שעמדו על סדר היום של ישראל, גלילי תמך באופציה הירדנית, כלומר בשלטון ירדן בגדה המערבית (פרט לאזורי ההתיישבות על פי תוכנית אלון). הוא התנגד בכל מאודו לכינון מדינה פלסטינית בגבולות ארץ ישראל המערבית ועם זאת היה מודאג מהתפתחות דפוסים שליליים של השלטון הישראלי הממושך על הפלסטינים. לכן התנגד לעבודה ערבית במשק היהודי וזעם על עוולות כלפי אזרחים פלסטינים. הוא התנגד גם לסיפוח שטחים פלסטיניים (פרט למזרח ירושלים) מתוך הבנה עמוקה כי יש לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל. עם זאת סבר כי על ישראל לעשות כל מאמץ כדי לחבר את רצועת עזה לישראל, מטעמי ביטחון.

לטענת שיפריס, עמדותיו אלה של גלילי נבעו מכך שראה את עצמו ממשיך הדרך החלוצית-התיישבותית של תנועת הפועלים הארץ ישראלית מראשיתה בתחילת המאה העשרים. ביסוד הדרך הזאת עמדה ראיית זכותם של היהודים בארץ ישראל המערבית כקודמת לזכותם של תושבי הארץ הערבים, הואיל וליהודים אין ארץ אחרת להגשים בה את שאיפתם לריבונות ואילו לערבים היה ויש מרחב גדול במזרח התיכון. לדידם של החלוצים האלה, השיבה לארץ ישראל וההתיישבות על אדמתה היו בבחינת מימוש חזקה משכבר על ארץ המולדת של העם היהודי. לפיכך נמנעה תנועת הפועלים שנים רבות מלהכיר בכך שערביי ארץ ישראל הם ישות אתנית נפרדת בעלת תביעות משלה על ארץ ישראל.

מקורותיה של בעיית ההסתננות

לפי דוד טל, בספרו תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, ההסתננות לישראל מירדן ומרצועת עזה הייתה תוצאה כמעט ישירה של שינויי הגבולות ותנודות האוכלוסין באזור במהלך במהלכה של מלחמת העצמאות ובעקבותיה. לטענתו היו מעורבות בפעילות זו מעורבות קבוצות אוכלוסייה שונות, שהונעו מכוח מגוון של סיבות וגורמים.

קבוצה חשובה ובולטת הייתה האוכלוסייה הפלסטינית שנמלטה וגורשה מאזורי הקרבות בתחומי ארץ-ישראל. אותם פליטים ניסו להסתנן לישראל מתוך רצון לשוב לבתיהם, או כדי לקחת רכוש שהשאירו מאחוריהם במהלך הקרבות והמנוסה. היו בהם גם כאלה שביקשו לבקר קרובי משפחה שנותרו תחת שלטון היהודים או לפקוד את קברות אבותיהם. גורם חשוב נוסף להסתננות פליטים אלה היה מצוקה כלכלית קשה, שהניעה אותם לגנוב למחייתם בתחומי ישראל. בפעילות זו הצטרפו אליהם גם כנופיות של תושבים מכפרי הגדה המערבית, שיצעו למסעות גניבה ושוד. חלקם פעלו כקבלנים על פי הזמנות של סוחרים ערבים.

סוג נוסף של מסתננים היו תושבים שעם תום המלחמה מצאו עצמם שוכנים על קו הגבול והיו לתושבי ספר. מכאן ואילך נגזר עליהם להתרגל למציאות קיומו של קו גבול קרוב, בלתי מוחשי, שאין לחצותו. יתר על כן, קו הגבול הדמיוני הזה הפריד באופן מוחשי בין רבים מתושבי הספר האמורים לבין אדמותיהם ומקורות מחייתם. משלא השלימו עם המצב הזה והחליטו לשוב ולעבד את שדותיהם ופרדסיהם, היה עליהם להסתנן. פן אחר של אותה תופעה עצמה התבטא בניסיונות של ערבים תושבי הספר להשתלט על אדמות פנויות בצידו הישראלי של הגבול ולעבדן, או אפילו לקצור יבולים שגידלו מתיישבים ישראלים.

השתלטות צה"ל על הנגב, עד אילת, וניתוק הקשר היבשתי הרצוף בין שטחי סיני וירדן הביאו ליצירתן של שתי קבוצות מסתננים נוספות: בדווים ומבריחים. הבדווים נעו זה מאות בשנים במרחבי צפון-סיני, בדרום הנגב ובמרכזו ובדרום הר חברון, מחפשים מרעה לעדריהם ושולחים ידם בהברחות. עכשיו התקשו להסתגל למגבלות הקשוחות שהטילה ישראל על המעבר אל שטחה, או דרכו. כך גם מבריחים אחרים, שפעלו משכבר בין ממלכת מצרים וממלכת ירדן והמשך העיסוק במלאכתם עשה אותם גם למסתננים. נצטרפו אליהם גם ערבים מרצועת עזה שביקשו לבקר קרובי משפחה בהר חברון – ולהפך.

מסתננים אחרים הגיעו מירדן ומתחומי רצועת עזה ביוזמתם של גורמים פוליטיים, שניסו לחולל פעולות חבלה ורצח בשטח ישראל, כדי לקיים מתיחות צבאית מתמדת באזורי הגבול שלה, למנוע את הנצחת המציאות של קווי שביתת הנשק ולהשאיר את הסכסוך והבעיה בעינם. אליהם הצטרפו גם מסתננים שחדרו למען ביצוע פעולות נקם כנגד אזרחים ישראלים.

דוד טל מדגיש כי ההסתננות הפוליטית היוותה חלק קטן ממכלול התופעה, ורוב המסתננים הסתננו מטעמים של מצוקה כלכלית. אולם לא כך נראה הדבר בעיני ישראל, שהציבה את ההסתננות בהקשר הרחב יותר של הסכסוך הישראלי-ערבי, ושל בעיותיה הביטחוניות והמדיניות – ובכך הוסיפה להסתננות את עיקר הממד הפוליטי שלה. התגובות הנוקשות של חיילי צה"ל במאבקם למניעת ההסתננות גררו תגובות נגד מצד המסתננים.

לטענתו, הגברת הפעילות המזוינת של המסתננים הייתה גם תוצאה של אופן התגובה ביישובים הישראליים. ריבוי מקרי הגנבה והשוד של המסתננים הביא להגברת השמירה ביישובים ולהגדלה של מספר השומרים החמושים, ובהמשך לכך התחמשו גם המסתננים והחלו להגיב באש על הניסיונות להפריע להם במלאכתם.

מטרות ההסתננות

לפי שאול ברטל בספרו, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1956-1949, המשותף לכל סוגי ההסתננות הוא חוסר ההשלמה של אוכלוסיית ערביי ארץ-ישראל עם תוצאות מלחמת 1948.

הוא מצביע על חמש מטרות עיקריות:

1. הסתננות מסיבות כלכליות – חלק גדול מאוכלוסיית הפליטים ברצועת עזה המצרית ובגדה המערבית הירדנית ניסו לחזור ולקצור את התבואה שאותה השאירו בשעת מנוסה. חלק מהכפרים שלאורך קווי שביתת הנשק נחצו או נשארו בתחום מדינות ערב אך חלק מהשדות נשארו בצד הישראלי של שביתת הנשק.

2. החלשה כלכלית של מדינת ישראל – ההסתננות נתפסה בעיני האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית והרצועה כאמצעי ליצירת לחץ על ישראל ולשימור מצב האיבה בין מדינת ישראל למדינות ערב השכנות. היא נראתה בעיניהם פעולה חוקית ולגיטימית אשר מנעה מהתוקפן הציוני לממש את פירות ניצחונו בשדה הקרב באמצעות לקיחת רכוש וגנבת עדרים וציוד אחר ובאמצעות הטרדה בלתי פוסקת של המושבים והקיבוצים הישראליים באזור קווי שביתת האש.

3. הסתננות לביצוע מטרות חבלה – חלק מהמסתננים עשו זאת כדי לבצע פעולות חבלה בעורף הישראלי. פעולות אלו אורגנו בידי גורמים שונים בחברה הפלסטינית. לעתים נתמכו ארגונים אלו בידי המשטרים הערביים השונים. עם זאת, היו גם מקרים של חוליות מסתננים שהסתננו מטעמי נקמה פרטית. לפעמים היו אלו קבוצות מבריחים שביצעו רצח וחבלה נוסף לפעולות ההברחה תמורת תשלום מצד הגורם המארגן.

4. הסתננות לצורך הברחה או ביקורי קרובים – הקמת מדינת ישראל יצרה חיץ גיאוגרפי שהפריד בין ירדן למצרים. הפרדה זו הייתה בעייתית לקבוצות מבריחים ובדווים שבעבר נהגו לעבור דרך אזור צפון הנגב ללא הפרעה. סיבה נוספת הייתה הרצון להגר מרצועת עזה הצפופה והדלה אל הגדה המערבית שנתפסה כמשגשגת יותר.

5. פגיעה בריבונות הישראלית – ההסתננות נתפסה בידי מדינות ערב והציבור הערבי במצרים וירדן כתופעה לגיטימית הנובעת גם מחוסר ההכרה בנטע הזר ושמו ישראל. היא אפשרה למדינות ערב להציג את הריבונות הישראלית כשברירית על ידי טשטוש גבולות קווי שביתת האש. כמו כן נתפסה ההסתננות כנובעת ממעשי הגזל הנובעים מעצם הקמת מדינת ישראל ודבר זה אפשר למדינות ערב להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל בנוגע לסוגיית הפליטים.