עתיד המדינה במזרח התיכון

האביב הערבי ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) הביא אנשים רבים להאמין שהנה מתמוטט הסדר הקיים בעולם הערבי ומגיע קיצה של המדינה הערבית במזרח התיכון. אך כעבור זמן לא רב התברר כי חרף ההצלחה בהפלת השליטים במצרים ובתוניסיה, חלק גדול מן הסדר הפוליטי הישן שרד וחלק מההתקוממויות עממיות נכשלו לחלוטין. להמשיך לקרוא

מקורותיה של הפאן-ערביות במצרים

בשנים הראשונות לאחר הפיכת הקצינים (יולי 1952) של גמאל עבד אל-נאצר באופן הדרגתי ועקבי אידיאולוגיה פאן-ערבית במדיניות החוץ המצרית, כאשר רכיב עיקרי בתפיסה זו, לפחות עד שנת 1958, היה ה"איבה להשפעת המערב". להמשיך לקרוא

שקיעתה של הפאן-ערביות

בינואר 1970 פרסם מרכז ההסברה חוברת על נאצר ושקיעת הנאצריזם. במסגרת זה הובאו דבריו של העיתונאי הלבנוני מישל אבו-ג'ודה. בדבריו הוא הגיב על כשלון ועידות הפסגה הערביות – המוסד אשר יסד נאצר לאחר שבראשית שנות השישים נכשלו מאמציו לכונן איחודים יוניטריים או פדרטיביים בעולם הערבי. תוך כדי הוא הפנה את הסרקזם שלו נגד הטרמינולוגיה הנאצריסטית בנושא האיחוד הערבי. להלן תוכן דבריו:

היטיבו לעשות שליטי ערב בהסכימם, בכתב, על מה שנקרא מזימת השתיקה. השתיקה איש כלפי רעהו, השתיקה בעניין מצבם, השתיקה בעניין משטריהם, השתיקה בעניין קיומם. לאחר שבע עשרה שנה לבעיית פלשתין, ושש עשרה שנה להפיכות הצבאיות בשם פלשתין, קרה שהמהפכנית הצבאיים, הסוציאליסטים, האיחודיים ומחוללי השינויים נפגשו עם שארית אלה הנוגדים אותם, והגיעו יחד עמם להשלמה עם העובדות כדלהלן:

לא איחוד כולל, ולא איחוד משולש, ולא איחוד זוגי, ולא איחוד השורה, ולא איחוד המטרה, ולא איחוד של רצון, ולא איחוד מדיניות. היינו – אין תחליף ללידה הערבית; היר תהיה ליגת מסגרות מדיניות, וליגת משטרים ולא ליגת העמים …

האם יש לנו צורך במפקדות חדשות לצורך סיבוב שני? מפקדות מהפכניות, צבאיות, סוציאליסטיות, איחודיות, ומחוללות שינויים? או שהעמים יבקשו את ההודעות ואת המסמכים של קזבלנקה כדי לחתום עליהם: מסכימים. מסכימים. פלשתין לפלשתינאים. והמשטר לשליטים, למלכים, לנשיאים ולאנשיו צבא. להתראות באלג'יריה ושנה טובה. שנה טובה לנשארים. ולאלה שיישארו. מבין השליטים הצבאיים והלא צבאיים.

הדברים פורסמו במקור באל-נהאר, 18 בספטמבר 1965. כבר אז קלטו והבינו אנשים, שבעולם הערבי (ולצערנו לא רק שם…) , המהפכות והשינויים הם בעיקר עניינים של רטוריקה וססמאות. למרות כל זאת אנחנו ממשיכים להאמין לססמאות ולהבטחות לשינויים בתקווה לשחר של יום חדש. והמבין יבין …

על מקורות הפן-ערביות

לפי נדב ספרן, בספרו העימות הערבי ישראלי 1967-1948, פן-ערביות היא מונח שאין לו שווה ערך מדויק בערבית ואין לו מובן מדויק באנגלית. כשאנו מדברים כאן על הפן-ערביות, אנו מקבלים אותה במובנה ההיסטורי הרחב ביותר ובכך כוונתנו לרעיון ולתנועה המכירים בקרבה הדוקה בין העמים הערביים ולמבקשים לתת לקרבה ההיא איזה ביטוי מדיני בר-תוכן. טבעו של אותו ביטוי עשוי להתחיל בשיתוף פעולה מוגבל בין כמה חטיבות ערביות ולהגיע עד להקמת אומה אחת ויחידה המקיפה את כל העמים דוברי הערבית.

לטענתו, כל רעיון הניתן לפירושים רבים, כך העלו חכמים שגם רעיון הפן-ערביות יש לו כמה וכמה מקורות שונים. היו שראו את ניצניו במחשבות, בחלומות ובקווי המדיניות שבהם החזיק אבראהים פחה בנו של מוחמד עלי  איש מצרים, משך התקופה בה משל בסוריה מטעם אביו בשנות השלושים למאה התשע עשרה. היו שנעצו את ראשיתו בסופרים הסוריים הערבים הנוצרים מן הרבע האחרון למאה התשע-עשרה, אשר לראשם קושרים את עטרת המבשרים הרוחניים של הלאומנות הערבית. ועוד יש המוצאים את מקורותיה באיזה איש תככים אנגלי מסתורי שהחדיר בליבו של הח'דיב עבאס השני של מצרים (1914-1892) את הרעיון של ייסוד ח'ליפות ערבית שהוא יעמוד בראשה.

הוא הוסיף, שלא משנה מה חושבים ההיסטוריונים, מבחינתו הנקודה החשובה היא שכל הגרסאות האלה מביאות בחשבון קשר סיבתי בין הולדתו של רעיון הפן-ערביות לתהליך התפוררותה של האימפריה העת'מאנית. לעתים קרובות אפשר להיטיב ולהבין מושגים של סולידריות על ידי התייחסות למושגים שכנגדם הועמדו; במקרה הזה, הגדירה הפן-ערביות עקרון סולידריות שעמד בניגוד לעקרון הרחב יותר של העת'מאניות, שהיא עצמה נשענה במידה רבה על רעיון הסולידריות המוסלמית.

הסכמה רבה יותר שרויה בין ההיסטוריונים באשר למקורה של הפן-ערביות כתנועה מדינית ולאו דווקא כרעיון. הם רואים את גילוייה הראשונים בדרישות שהעלו נכבדים ערביים וצירים ערביים באסיפת הנציגים העת'מאנית שהוקמה לאחר מהפכת התורכים הצעירים ב-1908 לנציגות שווה לערבים, לביזור השלטון, ולאוטונומיה לגלילות הערביים. המושג של גלילות ערביים לא כלל את מצרים, שהיה לה כבר מעמד אוטונומי בתוך האימפריה העת'מאנית והייתה תחת כיבוש בריטי.

כיוון שהשיבו מנהיגי התורכים הצעירים ריקם את פני הנכבדים הערביים, התפתחה בין שתי הקבוצות התרחקות שהייתה יפה להקמתן של כמה אגודות סתר קטנות שחתרו לעצמאות ערבית מלאה. לא הקבוצה השואפת לביזור ולא אלה השואפים לעצמאות לא הרחיקו לכת הרבה עש לזמן שפרצה מלחמת העולם הראשונה; בעקרון הקיפו קבוצות אלו פקידים ונכבדים ספק מתמערבים וכן קציני צבא שאינם מופלגים בתוקף ובתומכים. רוב רובה של האוכלוסייה הערבית כמו גם רוב מנהיגיה ראו עצמם נתינים נאמנים לשולטן הח'ליף העת'מאני, ובהתאם לכך נהגו בשנות המבחן של מלחמת העולם הראשונה.

הרקע האידיאולוגי להקמת הקהילה הערבית המאוחדת

רעיון הפאן-ערביות, אשר הופיע לראשונה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה כאידיאולוגיה בקרב השכבות המשכילות והמבוססות, המשיך לשחק תפקיד חשוב במערכת הפוליטית הסורית. תכניות לאיחוד ערבי, המתרכזות סביב דמשק, נשארו רבות עוצמה כתמיד. בשום מדינה ערבית אחרת לא היה הדחף לאיחוד חזק כל כך ושום מדינה ערבית אחרת לא טענה בלהט שהיא היא מולדת הערביות. חלום העצמאות הערבית, שנתגבש עם פרוץ המרד הערבי חזה מלבן ערבי גדול לחוף הים התיכון הכולל את סוריה, לבנון, פלסטין ואת עראק. עם סיומו של המנדט הצרפתי בסוריה באפריל 1946 עדיין לא גובשה זהותה הלאומית של סוריה. התמיכה ברעיון האיחוד הערבי היווה איום על עצם קיום המשטר הסורי החדש ועל זהותו. שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט הסורי ? מפלגת העם והמפלגה הלאומית ?  תמכו באיחוד ערבי, תוך כדי שמירה על עצמאותה של סוריה ועל מעמדה המיוחד. הממשלות הסוריות מתוך מגמה לחזק את שלטונם תמכו ברעיון הפאן-ערביות. להמשיך לקרוא