ממשלת פיצל בדמשק

בימים אלה על רקע התפרקותה האפשרית של סוריה למספר מדינות על רקע עדתי ודתי עולה השאלה מתי הייתה בעצם מדינה זו ישות שלמה העומדת בפני עצמה. במאמר זה רצוני להחזיר אותנו אחורה בזמן לראשית המאה הקודמת, לתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. תקופה בה חולק המזרח התיכון למדינות השונות על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הצעת השלום של חוסני זעים

במהלך המשא ומתן של שביתת הנשק באביב 1949 בין ישראל לסוריה, הציע חוסני זעים, מי שהיה שליטה הצבאי של סוריה באותה תקופה, שסוריה תחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. לפי הצעתו, הסכם זה יכלול גבולות פתוחים וחילופי שגרירים מיידיים, וכן שיתוף פעולה כלכלי וצבאי. הוא אף הציע ליישב 250,000 עד 300,000 פליטים פלסטינים באזור הג'זירה בסוריה כחלק מהסכם השלום, אך עמד על כך שישראל תוותר ויתורים טריטוריאליים ושהוא ודוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ייפגשו על מנת לדון על הסכם השלום. אלא שבן-גוריון סירב להיפגש עם זעים כל עוד לא התחייבה סוריה לפנות את השטחים שכבשה במלחמת 1948 ולשוב לגבול הבינלאומי. להמשיך לקרוא

ההשקפה הסונית על העלווים

בניתוח מצב העניינים בסוריה מרבים להתייחס למתחים הבין-עדתיים כאחד הגורמים להידרדרות המצב בסוריה מאז האביב הערבי. מתחים אלה היו קיימים לאורך כל שנות קיומה של סוריה כמדינה והיו בין הגורמים לניסיון של האחים המוסלמים להפיל את שלטון נבעת' בשנות השבעים והשמונים שנסתיימו בכישלון. ברצוני להביא ברשומה זו דוגמה ליחסם של הסונים למיעוט העלווי השולט בסוריה.

ד"ר עומאר פ. עבדאללה מ"החזית המוסלמית הסורית" (הסונית), שפעלה בשנות השמונים בדרכים אלימות בניסיונותיה להפיל את המשטר העלאווי, מספר בספרו, המאבק הלאומי בסוריה[1], על הבוז והזלזול המאפינים את יחס הסונים לעלווים. להלן מספר ציטוטים מדבריו:

"הנוצַיירים (עלווים) קרואים על שם אבו-שואייב מוחמד איבן נוצייר א-נומיירי, שהתרועע על פי דיווחים בחוגי שלושת האִמאמים האחרונים, המתיחסים לנביא על הדוקטרינה האמאמית השיעית … תורתו והצהרותיו של איבן נוצייר הביאו אותו לידי סכסוך עם האמאמים שדנו אותו לגנאי ולקללה, והזהירו את תומכיהם מהסכנה הגדולה שבתורתו …"

"אבן נוצייר טען לסמכות בלעדית לפרש את תורת האִמאמים. הוא הכריז על עצמו כ'באב' (שער) האמאמים וה'חוגה' (ההוכחה הגלויה) שלהם. מקורות שיעיים וסוניים כאחד מוסיפים, כי הוא דחה את הדוקטרינה האיסלאמית בדבר סופיות הנבואה, והכריז על עצמו כעל נביא-שליח."

"הנוציירים הופיעו עם כן הופיעו עם כן כנוהים אחר איבן נוצייר – מוקעים על-ידי אותם אמאמים שטענו להיות תומכיהם … לעתים הם מוחלפים עם קבוצות דומות בחלקן באנַטוליה ובכורדיסטן, אשר כמוהם מאמינים כי עַלי איבן-טאלב מקורבו, בן דודו וחתנו של הנביא, היה התגלמות אלוהית. בלבול זה הוא חלק מהסבר לכך שהנוצַיירים מכונים כיום עלאווים … הנוציירים לא היו ידועים רשמית כעלאווים עד ספטמבר 1920, כאשר כוחות הכיבוש הצרפתיים החלו להתייחס אליהם בשם זה. הנוציירים העדיפו בדרך כלל להיקרא עלאווים מאחר ששם מכובד זה לא הוכתם בסטיגמה של קשרי העבר. הדבר גם הקל עליהם להציג עצמם כענף בתוך השיעה …"

"הנוציירים מסווגים בספרים העוסקים בכפירה סונית ושיעית כעדה שיעית קיצונית (עֻלאת) … עדות קיצוניות דומות ניסו למצוא מפלט מאחורי אמאמים אחרים, אך האמאמים הוקיעו אותם תמיד ולחמו בהם ובתומכיהם. בקיצוניותם הם דומים לבַהאים, הבַאבים, הבֶקטאשים, הקאדייאנים וקבוצות דומות שצמחו בקהילה המוסלמית. ניתן להוסיף שכמו הבהאים באירן והקאדיאינם בפקיסטן, הנוציירים מילאו תפקיד דומה של השתעבדות לאינטרסים אימפריליסטים. כפי שיתבהר מאוחר יותר, זהו תפקיד הנוציירים בסוריה כיום. בעבר הם מילאו תפקידים דומים של שיתוף פעולה מלא לטובת הצלבנים, הטאטרים כנגד האוכלוסיה המוסלמית באזור …"


[1] מצוטט בזרקור למזרח התיכון, דו"ח מס 35, כרך 12, 1 באוגוסט 1984.

ניסיונות להסדר בין ישראל לסוריה בשנות החמישים

לאחר מלחמת העצמאות התכנסו נציגי ישראל ומדינות ערב בלוזן, שוויץ, וניהלו שיחות לא ישירות באמצעות מתווכי הוועדה. אך הפער שנתגלה היה רחב מדי. הציבור הישראלי לא היה נכון לוותר על נתח כלשהו מן השטח שכבש במאמץ אדירים, או להניח לפליטים לשוב – שתי התביעות הערביות העיקשות והמתמידות. ההצעה הישראלית לאפשר שיבת 65 אלף עד 100 אלף נתקלה בסירוב מוחלט, ובספטמבר הסתיימה הוועידה בכישלון גמור. הישראלים וועדת הפיוס כאחת היו מודעים לנטייתם של נציבים ערבים לגלוש בשיחות רב צדדיות לעמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות. בישראל, לפחות, שררה תחושה כי משא ומתן דו צדדי חשאי עשוי לפתוח פתח ממשי יותר להגעה לעמק השווה.

להמשיך לקרוא

תקופת הרגיעה ביחסי ישראל סוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, למן החתימה על הסכם שביתת הנשק (יולי 1949) ועד למאבק סביב עבודות ייבוש החולה (מרס-מאי 1951), היו יחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל תקינים. באזור המפורז התקיים אמנם מאבק, אולם הוא לא לווה בהתערבות צבאית, ושני הצדדים נמנעו מתקריות אש ונהגו באיפוק ובזהירות יחסית. לדעתו, תרמו לכך המשברים הפנימיים שהתחוללו בשתי המדינות. יד הפרגמטיות היתה על העליונה, ושני הצדדים נמנעו, ככל האפשר, מעצירת החרפה. ניגודי האינטרסים שהיו קיימים, בעיקר באשר לאזור המפורז, לא גרמו להתמוטטות הדיונים. הריסון העצמי ומידת האיפוק שעל שני הצדדים נהגו בתקופת השנה וחצי הראשונות לפעילות הוועדה המעורבת, מנעו מאבק אלים כאמצעי לפתרון הבעיות שהיו שנויות במחלוקת. להמשיך לקרוא

שיקוליה של סוריה לכניסה למשא ומתן

סוריה היתה המדינה האחרונה אשר החלה במשא-ומתן על שביתת הנשק עם ישראל. הניסיון נבע מכמה גורמים. היטיב לבטא זאת מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, ולטר איתן, שעמד בראש משלחת ישראל למשא ומתן עם מצרים: "סוריה לא ששה כלל למשא ומתן, הן משום הקנאות הטבועה בה, והן משום שחששה כי כל הסכם שיושג, יחייב אותה לסגת משטחים ישראליים שאותם כבשה ובהם עדיין החזיקה".

אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, מרחיב את היריעה ואומר כי לנוקשות הסורית, אשר נמשכה ארבעה חודשים (16 בנובמבר 1948 – 17 במרס 1949), היו סיבות אחדות: ראשית, אין לשכוח כי סוריה העריכה את תוצאות המלחמה כהצלחה יחסית שלה, משום שהשתלטה על שטחים שממערב לגבול הבינלאומי והמשיכה להחזיק בהם; שנית, סוריה רצתה להמתין ולראות תחילה מה ישיגו מישראל יתר מדינות ערב. גם מטרותיה עמדו כל העת מול עיניה: סוריה ביקשה למנוע כל הכרה, ואפילו שברמז, במדינת ישראל. כן היה ברצונה להמשיך ולהחזיק את השטחים שממערב לגבול הבינלאומי, שאותם כבשה בעת המלחמה. היא היתה מעוניינת בדחיית פתיחתו של משא ומתן כדי לזכות בנקודת מוצא נוחה יותר באשר לשתי מטרותיה. כניסה למשא ומתן היתה יכולה לסכל מטרות אלה ולכן היא השהתה את תשובתה ככל שיכלה.

אולם, עם חלוף הזמן, הסתבר לסוריה כי היא עלולה להיוותר מדינה יוצאת דופן, שכן כל יתר מדינות ערב הגובלות בישראל כבר חתמו על הסכמים ויצאו מחוץ למעגל המלחמה. מסקנותיהם של הסורים היו, כנראה, כי הימנעות ממשא ומתן על שביתת הנשק, כפי שתבעה מועצת הביטחון, תוביל להתמודדות צבאית בין הצבא הסורי לבין זה הישראלי ותוצאותיה יהוו מפלה צבאית סורית.

מסיבות אלה, הסכימה לבסוף הממשלה הסורית למשא ומתן על שביתת הנשק עם ישראל והוא החל ב-5 באפריל 1949. בעצם ההחלטה הסורית להיענות למשא ומתן עם ישראל, היה ביטוי לתחילתו של שינוי בעמדה הסורית. הסורים, שהיו עד כה קיצוניים בקו הלאומי אותו נקטו, הפכו גמישים יותר. סביר להניח כי היה להם ברור מראש כי משמעותו של משא ומתן היא, שיהיה על שני הצדדים לעשות ויתורים. אולם, גמישות זו היתה מוגבלת ביותר ונדרש עוד משא ומתן ארוך ומייגע, עד אשר שני הצדדים הגיעו לפשרה.

העימות סביב ייבוש החולה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, העימות בין סוריה לישראל שהתרחש בחודשי מרס-מאי 1951 פרץ לאחר רגיעה של שנה וחצי ביחסים בין המדינות. במהלך התקופה הראשונה היה ניסיון של שני הצדדים להציג עמדות מתונות ורצון כן לפתור בעיות ולהימנע מעימות. ישראל השלימה עם ערפול ואף עם השעיית שאלת הריבונות באזור המפורז; עם העובדה כי ליושב הראש יש סמכות פיקוח כללית באזור; עם תלונות של סוריה בעניינים אזרחיים באזור המפורז שהוגשו לדיון בוועדת שביתת הנשק, על אף שלפי תפיסתה, לא היו לסוריה כל זכויות בשטח. סוריה מצידה, הסתפקה במעמד שהשיגה בוועדה בנוגע לאזור המפורז, ובמניעת השפעתה של ישראל על האוכלוסייה הערבית באזור. במהלך תקופה זו גבר המתח ביו מצרים וירדן לבין ישראל, בעוד שהגבול הסורי נותר שקט. להמשיך לקרוא