קשיים בביצוע הסכמי שביתת הנשק

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק, החלו להתגלות הבקיעים הראשונים ביישומם. תופעה זו ניכרה במיוחד לגבי ההסכמים בין ישראל לירדן ולמצרים, והיו לכך כמה סיבות כבדות משקל.

ראשית, התברר כי הסכמי שביתת הנשק אינם מובילים לשלום. הצדדים  ובייחוד ישראל, הבינו זאת עד מהרה, והחלו לעמוד על קוצו של יוד באשר ליישום ההסכמים, כדי לנצל את המצב לטובתם. כתוצאה מכך התפתח מאבק במטרה לשפר עמדות, תוך ניצול ניסוחים ו"חורים" בהסכמים. גם הניסוחים של חלק מסעיפי ההסכמים, הוסיפו על המאבק. ניסוחים אלה גרמו לפרשנויות שונות ותרמו לאי ביצוען ואף לאי פתירתן של בעיות יסוד חשובות.

סיבה נוספת לקשיים שהתעוררו היו בעיות חמורות  העיקרית שבהן היתה ניתוקם של כמה כפרים בצד הירדני מאדמותיהם, שנותרו בצד הישראלי של הגבול. הכפריים בחרו לחצות את קו שביתת הנשק כדי לאסוף את היבול הקודם, וכד לעבד את הקרקע ולרעות את צאנם. נוסף על כך, פליטים פלסטינים רבים, שהתגוררו במחנות בקרבת הגבול, החלו להסתנן למטרות גניבה, ואחר כך גם לשם שוד ורצח. מצב דומה היה ברצועת עזה, שם הופרדו פליטים רבים מבני משפחותיהם ומקרוביהם שהתגוררו בהר חברון.

כן הייתה עוינות ערבית שורשית כלפי ישראל שלא פגה ואף החמירה עם החתימה על ההסכמים. כמו כן, מנהיגי מדינות ערב והתעמולה הערבית חזרו והתייחסו אל ישראל כאל אויב, וכינוה במונח סרטן. אין כל ספק כי העוינות כלפי ישראל השפיעה לא רק על הימנעות מעשיית שלום עימה, אלא גם על התפתחותו של המאבק בגבולות שנשמר תחילה על אש קטנה, וכן על הטלת חרם כלכלי על ישראל ועוד.

לבסוף, הגורם האחרון לבקיעים שנבעו בהסכמי שביתת הנשק, היה נעוץ ברגישותה של ישראל ובחוסר בטחונה. יש לזכור, כי האירועים בהם מדובר התחוללו זמן קצר לאחר הקמת המדינה. ישראל שכנה בליבו של עולם ערבי עוין, והיתה בעלת אוכלוסיה קטנה שחיתה על שטח קטן יחסית, ומסביבה אומה ערבית גדולה באנשים ובשטח. מצב יחסים זה, שמדינות ערב הגדירוהו כמצב מלחמה, גרם להתהוות גישה ישראלית של מאבק על מימוש זכויותיה, כפי שנקבעו בהסכמים, וכפי שהיא פירשה אותם. הרעיון המרכזי היה קביעת עובדות ומניעת הישגים ממדינות ערב.

על רקע המצב שפורט וגישות הצדדים, ובמקביל לביצוע הסעיפים הברורים והחד משמעיים שנכללו בהסכמי שביתת הנשק, החל מאבק מדיני ממשי בגבולות. מאבק זה הלך והחריף עם השנים, וגרם להתמוטטותו ההדרגתית של משטר שביתת הנשק. התהליך שהתהווה היה של ההידרדרות הדרגתית ממדיניות פרגמטית שנוהלה, בתחילה על ידי שני הצדדים, למדיניות של מאבק צבאי, מדיני וכלכלי.

מודעות פרסומת

משטר שביתת הנשק

אריה שלו מחלק, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, את פרק הזמן שבין החתימה על הסכם שביתת הנשק עם סוריה (20 ביולי 1949) ועד להספקת האש שהושגה בתום מלחמת ששת הימים וכיבוש רמת הגולן בידי ישראל לשלוש תקופות משנה:

התקופה השקטה (יולי 1949-מרס 1951) – בתקופה זו של השנה וחצי הראשונות מחתימת ההסכם ועד תחילת העבודה לאורך נהר הירדן בגזרה המרכזית של האזור המפורז כחלק ממפעל ייבוש החולה, התנהלו יחסי הגבול על מי מנוחות. היחסים היו טובים ושקטים מאלה אשר שררו עם מצרים ועם ירדן.

תקופת המאבק וההסדרים (מרס 1951-ספטמבר 1953). בתחילה, במשך שלושה חודשים, התחולל מאבק אלים וחריף בין שתי המדינות סביב מפעל ייבוש החולה. מאבק זה התרחב למאבק על האזור המפורז. אחרי כן פעלו שני הצדדים, אולי דווקא בגלל ניסיון המאבק האלים ומחשש של הידרדרות למלחמה כוללת, למתן את היחסים שביניהם בדרך של מגעים בלתי רשמיים בוועדת שביתת הנשק. המטרה הייתה להשיג הבנה הדדית, וזאת, כתחליף למאבק האלים באזור הגבול.

תקופת המאבק האלים (מתחילת 1954 ועד למלחמת ששת הימים). חלה הידרדרות ביחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל – ממגעים בוועדת שביתת הנשק למאבק בשטח. ועדת שביתת הנשק וגם נציגי האו"ם איבדו את משקלם ואת יכולתם לפשר בין הצדדים. להחלטות שביתת הנשק לא היה עוד ערך רציני וקביעת עובדות בשטח הייתה למרכיב העיקרי ואולי היחיד, אצל שתי המדינות. סוריה וישראל היו שותפות למדיניות זו של מאבק והדברים אמורים בעיקר לגבי האזור המפורז.

מאפייני הגבול בין ישראל לסוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, היו לגבול בין ישראל לסוריה מספר אפיונים מיוחדים אשר השפיעו על אופיו של משטר שביתת הנשק בין המדינות.

ראשית, מקורות המים העיקריים של ישראל נמצאים בקרבת קו הגבול. מקומות מים אלה, שהם חיוניים ביותר לישראל, שיוו לאזור חשיבות אסטרטגית עליונה. כבר במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק עם סוריה, היה האינטרס הישראלי העיקרי לוודא כי גבולה של סוריה לא יהיה צמוד למקורות מים אלה. גם בהמשך טיפלה ועדת שביתת הנשק בשלושה נושאים הנוגעים לבעיות המים: ייבוש החולה, הטיית מי הירדן, והשליטה על צפון מזרח ים כנרת והדיג בו.

שנית, מבחינה טופוגרפית יש יתרון לשטח הסורי שבקרבת הגבול הבינלאומי. שטח זה גבוה ב-500 מטרים בממוצע מן השטח שממערב לגבול, ובשל כך, היה לסורים יתרון טקטי שהתבטא ביכולת שליטה בתצפית ובאש. יתרון טופוגרפי זה אפשר לשלטונות הסוריים להגביל פעילות אזרחית ממערב לגבול הבינלאומי, ואילו השתקת האש הסורית חייבה את ישראל לפעולה צבאית בהיקף נרחב יותר. כזה היה המצב הטופוגרפי החל מן הקצה הצפוני של הגבול עם סוריה ועד לקצהו הדרומי, פרט לאזור אחד בלבד, והוא שפך הירדן לכנרת. במקום זה היה השטח בצד הישראלי גבוה יותר ונתאפשרה ממנו שליטה בתצפית ובאש על עמק הבְּטֵיחָה הסורי.

שלישית, לפיקוד הצבא הסורי הייתה שליטה המלאה של החיילים והאזרחים שבקרבת הגבול. אי לכך, בגבול זה לא היו תקריות שמקורן היה בטעות, ביוזמה של מפקד מקומי או של משוגע תורן. כל תקרית בה החלו הסורים הייתה יזומה על ידי מפקדה סורית בדרג בכיר והיו לה מגמה ומטרה מוגדרות.