עסקת הנשק הצ'כית-מצרית

ב-27 בספטמבר הדהים נאצר את העולם המערבי ואת העולם הערבי בהודעה על חתימת הסכם לרכש מקיף של נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה. עסקה זאת נחשבה כנקודת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון הן בנוגע למעורבות הסובייטית במזרח התיכון והן בנוגע לסכסוך הישראלי ערבי. במאמר זה אתאר את הרקע לעסקה ואת ההשלכות שהיו לה במרחב המזרח תיכוני. להמשיך לקרוא

מקורותיה של הפאן-ערביות במצרים

בשנים הראשונות לאחר הפיכת הקצינים (יולי 1952) של גמאל עבד אל-נאצר באופן הדרגתי ועקבי אידיאולוגיה פאן-ערבית במדיניות החוץ המצרית, כאשר רכיב עיקרי בתפיסה זו, לפחות עד שנת 1958, היה ה"איבה להשפעת המערב". להמשיך לקרוא

בסיסי הלגיטימציה של השלטון במצרים

בשלהי שנות התשעים נראה שלטונו של מובראכ יציב מאין כמותו. הוא הצליח להתמודד בהצלחה עם גורמים אסלאמים רדיקאליים שהפעילו כנגדו טרור והצליח גם להכיל את תנועת האחים המוסלמים ולמנוע ממנה להשתלב בחיים הפוליטיים ובשלטון. אך כבר מספר שנים קודם לכן  ניסו חוקרים להסביר את הגורמים לשרידותו של המשטר ואת בסיסי הלגיטימציה  לשלטונו. אחד הניסיונות היה של עמי איילון בסקירה על הסדר פוליטי במצרים שפורסמה בתוך לקט מאמרים בנושא העוסק במדינה זו. להמשיך לקרוא

גורמי המשכיות ושינוי במצרים

ב-1994 פורסמה סקירה של עמי איילון על הסדר פוליטי במצרים בתוך לקט מאמרים בנושא העוסק במדינה זו. בסקירה זו הוא טען כי המשטר המצרי בגיבוי הצבא ותוך בקרה צמודה על הביורוקרטיה, הוא חזק לאין שיעור מכל גורם אחר בזירה. הפונדמנטליסטים, הכוח היחיד בעל פוטנציאל כלשהו, מפולגים, בלתי מאורגנים והנהגתם לקויה. הם מהווים איום על המשטר בכמה צורות, אך עודם רחוקים מלהוות חלופה בת-קיימא. כל השחקנים האחרים על הבמה, לרבות פוליטיקאים ממפלגות האופוזיציה הם בעלי משקל משני או שולי.[1] להמשיך לקרוא

הצבא כעמוד השדרה של המשטר במצרים

ב-1993 כתב עמי איילון מאמר על מצרים בקובץ שיצא מטעם המכון הוושינגטוני למדיניות מזרח תיכונית (Washington Institute for Near East Policy) במאמר זה הוא התייחס בין השאר לצבא המצרים כאחד ממוקדי התמיכה של השלטון במצרים.[1] להמשיך לקרוא

הפגזת העיר עזה בשנות החמישים

לפי בני מוריס, בספרו מלחמות הגבול של ישראל, הייתה רצועת עזה הזירה העיקרית של תקריות גבול בין ישראל למצרים בתקופה שלפני מלחמת סיני. כל אותה תקופה ירו יחידות הצבא המצריות מתוך הרצועה לעבר סיורים של צה"ל כמעט מדי יום, ובמשך מארס וראשית אפריל 1956 הניחו שוב ושוב מוקשים ומארבים לאורך דרך הפטרולים של צה"ל. בשבוע האחרון של מרס החלו "הסתננויות מרובות" של אזרחים ערבים לכל אורך רצועת עזה – הן לצרכי מרעה הן לצרכי קציר. כוחות צה"ל שהתקיפו את הרועים והקוצרים וניסו לגרשם הותקפו באש חיילים מצריים, שחיפו על המסתננים. שלל אירועים אלה הובילו בסופו של דבר להפגזתה של העיר עזה על ידי כוחות צה"ל, דבר שהוביל לתגובות חריפות בעולם. להמשיך לקרוא

יחסי הגבול בין ישראל למצרים

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ההתנגשויות המזוינות העיקריות בגבול ישראל מצרים היו אלה שנבעו מההסתננות של פליטים פלסטינים, בעיקר מרצועת עזה. לבד מזה התאפיינו יחסי הגבול בין ישראל ומצרים בתקופה הזאת במגמה של שני הצדדים להימנע מעימותים מזוינים ולפתור עימותים במשא ומתן. עם זאת, עמד כל אחד מהצדדים על שלו בעניינים שבהם ראה אינטרס חיוני. כך, למשל, נמצא פתרון למעמדו של שטח הפקר באזור בית חאנון, שמעמדו זה טמן בחובו פוטנציאל להתנגשויות, על ידי חלוקתו. מעמדו של אזור אילת, שעליו השתלטה ישראל לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, היה שנוי במחלוקת. לפי הסכם שביתת הנשק, הותר לישראל להחזיק באזור סמוך לקו שביתת הנשק רק כוחות הגנה, המבוססים על יישובים. המחלוקת נגעה לשאלה האם אזור ביר אל-קטר, שליד אילת, כלול באזור המוגבל, והיא נפתרה כאשר ישראל, שהאינטרס שלה היה להימנע מחריצת דין בעניין במועצת הביטחון, הודיעה, כי תסיג את כוחות הצבא מהמקום, זאת בהנחה שכאשר תקים שם יישוב, דבר שלא נאסר בהסכם שביתת הנשק – תוכל להכניס לשם כוח צבא בטענה, שהוא מבוסס על היישוב.

מחלוקות נוספות התגלעו באשר למעמדם של שבטי הבדואים, שנהגו לפני קביעתו של קו שביתת הנשק לעבור ממקומות שהיו לאחר קביעת הקו מעברו האחד, למקומות בעברו השני. ישראל העניקה חסות ואזרחות לשבטים שנשארו בשטחה, אך סירבה להעניקו לשבט העזאזמה, שהיה ידוע באיבתו לישראל. כאשר ניסו אנשיו להסתנן לתחומה גירשם צה"ל בחזרה למצרים, תוך הפעלת נשק וירי, שכתוצאה ממנו נהרגו כמה מבני השבט. מצרים גירשה אותם בחזרה לישראל. ועדת שביתת הנשק המעורבת חייבה את ישראל לראות בהם אזרחים ישראליים, אולם צה"ל התנגד להעניק להם אזרחות ישראלית כל עוד ישראל אינה שולטת למעשה באזור שבו התרכזו – אזור עוג'ה אל-חפיר. האזור הזה, שהיווה צומת דרכים בין הנגב לסיני, נקב בהסכם שביתת הנשק כשטח מפורז, שאין להכניס אליו כוחות צבא. בתחילה הפך האזור למקלט, שבו התרכזו אלפי בדואים אשר עסקו בהברחות ובסחר בסמים. בהמשך ניסו שני הצדדים לקבוע את ריבונותם בו. המצרים ניסו לעשות זאת על ידי הנפקת תעודות זהות מצריות לתושביו ופשיטות על שבטי בדואים ישראליים, וישראל הגיבה על כך בהקמת היאחזות נח"ל בפאתי האזור המפורז – היאחזות שהועברה מאוחר יותר לתחומו.