הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים

לרגל 48 שנה למלחמת ששת הימים פרסם ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שורה של מסמכים וביניהם פרוטוקולים של ישיבה משותפת לועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון ביחד עם פורום המטה  הכללי של צה"ל שנערכה ב-2 ביוני 1967. לפי הכתוב בעיתונים מדובר בשורה של גילויים מרעישים המוסיפים לנו מידע שלא ידענו קודם לכן. אך לפחות בנוגע לישיבה המדוברת אין מדובר בגילוי חדש. כבר בשנת 2004 צוטטו חלקים מישיבה זו בספרו של עמי גלוסקא אשכול תן פקודה: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים, 1967-1963.[1] במאמר זה אתייחס לסוגיה נוספת שהובלטה בפרסומים בעיתונות (וכמובן נזכרה כבר קודם לכן בספרו של גלוסקא ובספרים אחרים) והיא סוגיית הכור הגרעיני בדימונה. להמשיך לקרוא

שליחות מאיר עמית לוושינגטון

ערב מלחמת ששת הימים שלחה ארצות הברית מסרים סותרים לישראל בדבר מתן "אור ירוק" אמריקאי לפעולה התקפית של ישראל. לאור זאת הציע ראש אמ"ן, אהרן יריב לראש הממשלה, לוי אשכול לשגר את ראש המוסד, מאיר עמית, לוושינגטון כדי לברר לאשורה ובאורח בלתי אמצעי את עמדת הממשל. עמית יצא לארצות הברית ב-31 למאי ועם הגעתו נפגש עם עמיתיו מהדרג המקצועי  וביניהם ראש הסיאייאיי, ריצא'רד הלמס. להמשיך לקרוא

ימים של חרדה

ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד צה"ל, שעמד במרכז אירועי יום העצמאות. ביום עריכת המצעד התקבלו בישראל ידיעות על כך שמצרים מזרימה כוחות צבאיים לחצי-האי סיני. למחרת יום העצמאות של מדינת ישראל, בשעות הבוקר של ה-16 במאי 1967, העביר הרמטכ"ל המצרי גנרל פאוזי מכתב דחוף לידי מפקד כוחות החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה, גנרל ריקיה. במכתב הבהיר הגנרל, כי הורה לכוחות הצבאיים של מצרים להיות מוכנים לפעולה נגד ישראל ברגע שזו תפעל נגד מדינה ערבית כלשהי. לאור ההנחיות האלה, ממשיך פאוזי, רוכזו כוחות שלנו בסיני, בגבולנו המזרחי. למען בטחונים המלא של אנשי כוחות החירום של האו"ם בסיני התבקש הגנרל ריקיה להורות על נסיגת אנשי האו"ם מעמדותיהם באורח מיידי. הגנרל ריקיה נדרש לדווח על ביצוע התביעה המצרית. להמשיך לקרוא

השינוי בדוקטרינה הצבאית והדרך למלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטיני. עם השנים נכתבו מחקרים רבים שניסו להסביר הגורמים שהביאו למלחמה. במאמר זה אתמקד בהסברו של עמי גלוסקא כפי שבא לידי ביטוי בספרו אשכול תן פקודה! ואעשה זאת תוך התמקדות באספקטים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

גלוסקא מתאר בספרו את האופן בו השתלשלו המאורעות בצד הישראלי בדרך למלחמת ששת הימים תוך כדי שהוא שם דגש על יחסי הגומלין שבין ההנהגה הצבאית להנהגה המדינית. לטענתו, תגובותיה הצבאיות של ישראל לאתגרי הביטחון בתקופה הנידונה לא השיגו את היעדים שביקשו להשיג: הרתעה, סטאטוס-קוו רגוע ומניעת מלחמה. תחת זאת, חלה החמרה הדרגתית במצב הביטחון, שסופה משבר, הסלמה, ערעור ההרתעה ומלחמה. יתר על כן, פרוץ המלחמה הייתה כישלון טוטאלי של מדיניות הביטחון של ישראל, שהתעמעם בשל הניצחון הצבאי המזהיר.

ברצוני להתמקד במה שלדעתו היה אחד הגורמים להסלמה – האתוס ההתקפי והדוקטרינה ההתקפית. לפי גלוסקא, בשנים הראשונות של המדינה הייתה הנחת היסוד של המטה הכללי, שמדינת ישראל לא תיזום מלחמה. ההנחה הזאת הכתיבה דוקטרינה שכונתה "דפנסיבית-אופנסיבית": צה"ל ייערך תחילה להגנה כדי לבלום את מתקפת האויב, ובשלב השני יצא להתקפת נגד ויעביר את הלחימה לשטח האויב. שלב הבלימה הושתת על הצבא הסדיר ועל מערך מפותח של הגנה מרחבית (הגמ"ר) ומכאן ואילך בעיקר על צבא המילואים. התפיסה הזאת הייתה במידה רבה המשך של התפיסה שלפיה פעל צה"ל במלחמת העצמאות.

אבל כבר בשלב מוקדם נעשה המעבר בצה"ל לדוקטרינה החלופית, שהוגדרה "אופנסיבית-דפנסיבית". מעבר זה נבע מן המסקנה בדרגי התכנון במטכ"ל, כי אין ודאות שצה"ל יוכל לעמוד בתרחיש הקיצוני של מקרה הכול. מתקפה ערבית יזומה, כוללת ומתואמת, עלולה הייתה כבר בשלב הראשון להסב נזקים בלתי הפיכים בשל קרבת הגבול למרכזי האוכלוסייה ובשל הקושי לפרוס את צה"ל להגנה בכל החזיתות. החשש היה, כי עוד לפני שיגויסו המילואים עלולה המערכת להיות מוכרעת בזירות קריטיות: פגיעה אנושה במרכזי אוכלוסייה ותשתית ובבסיסי חיל האוויר המועטים של ישראל, ניתוק הנגב הדרומי, כיבוש אצבע הגליל, ניתוק פרוזדור ירושלים, או ביתור המדינה ברצועה הצרה של מישור החוף.

הפירוש המעשי של הדוקטרינה החדשה היה, שלמדינת ישראל אסור להמתין ולהשאיר את יוזמת המלחמה בידי אויביה. על ישראל להיות זו שתפתח במלחמה. משעה שאומצה דוקטרינה זו היא הייתה למעשה בלתי הפיכה. צה"ל נמנע מהשקעות ניכרות בביצור הגבול, מערך ההגנה המרחבית דולדל, והרכש הצבאי נועד בעיקרו לדרג המסתער. כמו כן, הדוקטרינה ההתקפית הולידה שני מושגים שביטאו שתי תפיסות: מלחמת מנע ומתקפה מקדימה. לפי התפיסה הראשונה, שזוהתה עם משה דיין, על ישראל לחולל בעצמה את המלחמה בעיתוי ובמצב הנוחים לה, ולהכתיב בכך את המסגרת האופרטיבית של הלחימה ואת יעדיה. לעומת זאת, התפיסה השנייה, שזוהתה עם יגאל אלון, על מדינת ישראל לצאת למלחמה רק כאשר יוצר איום קונקרטי ליוזמה מלחמתית ערבית, או אם יחצו הקווים האדומים.

תפיסת מלחמת המנע, שמקורה בראייה פסימית יותר של הסכסוך ושל חומרת האיום, עברה למעשה מהעולם לאחר מימושה ב-1956. חיזוק ביטחונה העצמי של ישראל מחד גיסא ומסקנות המערכת המדינית בעקבות מלחמת סיני מאידך גיסא הותירו על כנה רק את תפיסת המלחמה המקדימה. מלחמת סיני המחישה את יתרונותיה הצבאיים המפליגים של לחימה ביוזמת צה"ל, ובה בעת הפחיתה את החשש מעימות צבאי. הרגיעה שהשתררה בגבולות סילקה ממילא את העילה המיידית לייזום מלחמת מנע. ישראל ביקשה עתה רק להבטיח סטאטוס-קוו רגוע ולקיים כושר הרתעה יעיל שימנע מלחמה. רק אם תיכשל ההרתעה וישראל תועמד בסכנה ממשית וקרובה של תוקפנות ערבית, או שייפגעו אינטרסים חיוניים שלה תראה ישראל עצמה זכאית להקדים ולתקוף.

בעקבות השינוי בדוקטרינה דגל הצבא בגישה התקפית ובלתי מתפשרת מול הסורים, ומאוחר יותר גם בהסלמת העימות עד כדי התנגשות חזיתית. הממשלה לא הייתה מעוניינת בהסלמה, אך המאבק על המים ופעולות החבלה אילצו אותה למצוא מענה. מענה אותו רק הצבא יכול היה לספק. פיתרון אפשרי היה שילוב של התגוננות סבילה ופעילות התקפית נקודתית יזומה ומבוקרת. אולם הצבא לא ראה בכך פיתרון. ההגנה הסבילה הייתה מאוסה עליו ומנוגדת לדוקטרינה החדשה. הגבולות היו ארוכים מאוד והמטה הכללי סלד מן המחשבה שהמדינה תוקף בגדרות תיל. במקום זאת הציע הצבא מתקפה, ומאז הארץ שינתה פניה.