הקיבוץ המאוחד: ממשימתיות לרווחה

בתקופת המנדט היה הקיבוץ המאוחד התנועה הקיבוצית הגדולה והמרכזית ביישוב. הוא מילא משימות רבות בכל תחומי הגשמת החלוציות: הוא הוביל את מעשה ההתיישבות; אנשיו מילאו חלק מרכזי בעלייה ובהעפלה; בתחום הביטחוני הוא היה מזוהה עם הפלמ"ח. תהליך הגידול והכיבוש המרשים נבלם עם הקמת המדינה. סימן וסמל משמעותי לכך היה השינוי בתחום ההתיישבותי. הקיבוץ המאוחד איבד את מעמדו המרכזי: מ-1952 ועד מלחמת ששת הימים הוא הקים רק יישוב אחד (איילות, ליד אילת), לעומת 75 היישובים שהוא הקים בחצי יובל שנים, מאז הקמתו ב-1927.

מאמר זה מטרתו לסקור את תולדות הקיבוץ המאוחד מעת היווסדו ב-1927 ועד לשנות השישים ואת השינויים שחלו בו במרוצת אותן השנים. חילקתי את המאמר לשלושה חלקים, והם הקיבוץ המאוחד בתקופת טרום המדינה, הקיבוץ המאוחד בעשור הראשון למדינה והתמורות במהלך העשור השני.

לקריאת המאמר

תפיסת הביטחון של ישראל

ב-1999 פרסם מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית הערכה מקיפה של פניהם המשתנים של אתגרי הביטחון של ישראל, ושל התגובות השונות שהכינה ממשלת ישראל כדי לענות עליהם.[1] זאת מתוך הבנה שלאמריקנים יש הרבה מה ללמוד מניסיונה של ישראל וכן מתוך אמונה שהכרה טובה יותר של הדילמות הביטחוניות הניצבות בפני ישראל תוכל לסייע לארצות הברית לקדם את עניין השלום. להמשיך לקרוא

יחסי ישראל וארגון האומות המאוחדות

לחשדנות הישראלית כלפי האומות המאוחדות יש מסורת ארוכה מאוד. דוגמה לכך ניתן למצוא בפרשת "רותם" כפי שמובאת בספרו של יגאל שפי התרעה במבחן. לטענתו, ערב "רותם" היה לישראל מידע חד-משמעי ממקורות מצריים על קשר הדוק ושיתוף פעולה בין בכירי כוח החירום ומשקיפי האו"ם לבין המודיעין המצרי. לפי מידע זה, אנשי האו"ם באזור סיפקו למצרים ידיעות מודיעיניות על ישראל, ובכלל זה חלק מהמידע ההתרעתי השגוי, לפיו עומד צה"ל לתקוף את סוריה. האו"ם גם קיים טיסות סיור ותצפית לאורך הגבול, ואף לאורך חופי ישראל, על-פי פניות מצריות. הוא אפילו התיר לקצינים מצריים בכירים לטוס במטוסים הללו במהלך המשבר, כדי לצפות מקרוב על המתרחש בצד הישראלי של הגבול.

פגישתו של המטכ"ל עם מפקד כוח החירום של האו"ם בסיני, גנרל גיאני, ביום שישי, 26 בפברואר, הוסיפה שמן למדורה. מדיווחיו של הרמטכ"ל על השיחה עולה כי שגיאני נמנע מלחלוק איתו את המידע על התגבור המצרי בסיני. הוא אף הכחיש באוזני בן-שיחו כי לרצועת עזה נכנסו יחידות מצריות סדירות, ורק שיתף את הרמטכ"ל בחשש המצרי מישראל. מהפגישה יצא הרמטכ"ל מחוזק בדעתו השלילית על גיאני ועל מה שהגדיר "תערובת של צביעות אנגלית וצביעות הודית גם יחד.

הכחשה נוספת של גיאני בכל הקשור לכניסת צבא מצרי סדיר לרצועת עזה נמסרה לישראל למחרת, באמצעות עוזר מזכ"ל האו"ם, ראלף באנץ'. במקרה זה היה הצדק עם האו"ם, שכן הביטחון הישראלי כי לרצועת עזה נכנסו יחידות סדירות היה מבוסס על זיהוי שגוי ל יחידה 515, לפיו כנראה חטיבה 2 חי"ר לרפיח יום קודם לכן. אולם אנשי האו"ם הכחישו באותה הנשימה גם ידיעות על ממדיו הגדולים של התגבור בסיני והשתדלו לגמדו. זאת, בשעה שישראל למדה בוודאות, כי לא רק שברשות מפקד כוח החירום היה מידע מפורט על התגבור, אלא שהם אף ניהלו מגעים עם קצינים מצריים בשטח במטרה להרחיק יחידות חי"ר וטנקים מצריים מאזורים מסוימים בקרבת הגבול, בטענה שמדובר באזור פעולתם של כוחות החירום. אולם, בין אם בצדק מלא, בין אם לא, ההכחשות הגורפות של שלטונות האו"ם, ומה שנראה לישראל כהתחמקויותיהם מלטפל בו, הוסיפו לשמש מקור להתנצחות וגרמו להעמקת החשדנות הישראלית כלפי הארגון הבינלאומי ונציגיו במזרח התיכון.

יחסי הגבול בין ישראל למצרים

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ההתנגשויות המזוינות העיקריות בגבול ישראל מצרים היו אלה שנבעו מההסתננות של פליטים פלסטינים, בעיקר מרצועת עזה. לבד מזה התאפיינו יחסי הגבול בין ישראל ומצרים בתקופה הזאת במגמה של שני הצדדים להימנע מעימותים מזוינים ולפתור עימותים במשא ומתן. עם זאת, עמד כל אחד מהצדדים על שלו בעניינים שבהם ראה אינטרס חיוני. כך, למשל, נמצא פתרון למעמדו של שטח הפקר באזור בית חאנון, שמעמדו זה טמן בחובו פוטנציאל להתנגשויות, על ידי חלוקתו. מעמדו של אזור אילת, שעליו השתלטה ישראל לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, היה שנוי במחלוקת. לפי הסכם שביתת הנשק, הותר לישראל להחזיק באזור סמוך לקו שביתת הנשק רק כוחות הגנה, המבוססים על יישובים. המחלוקת נגעה לשאלה האם אזור ביר אל-קטר, שליד אילת, כלול באזור המוגבל, והיא נפתרה כאשר ישראל, שהאינטרס שלה היה להימנע מחריצת דין בעניין במועצת הביטחון, הודיעה, כי תסיג את כוחות הצבא מהמקום, זאת בהנחה שכאשר תקים שם יישוב, דבר שלא נאסר בהסכם שביתת הנשק – תוכל להכניס לשם כוח צבא בטענה, שהוא מבוסס על היישוב.

מחלוקות נוספות התגלעו באשר למעמדם של שבטי הבדואים, שנהגו לפני קביעתו של קו שביתת הנשק לעבור ממקומות שהיו לאחר קביעת הקו מעברו האחד, למקומות בעברו השני. ישראל העניקה חסות ואזרחות לשבטים שנשארו בשטחה, אך סירבה להעניקו לשבט העזאזמה, שהיה ידוע באיבתו לישראל. כאשר ניסו אנשיו להסתנן לתחומה גירשם צה"ל בחזרה למצרים, תוך הפעלת נשק וירי, שכתוצאה ממנו נהרגו כמה מבני השבט. מצרים גירשה אותם בחזרה לישראל. ועדת שביתת הנשק המעורבת חייבה את ישראל לראות בהם אזרחים ישראליים, אולם צה"ל התנגד להעניק להם אזרחות ישראלית כל עוד ישראל אינה שולטת למעשה באזור שבו התרכזו – אזור עוג'ה אל-חפיר. האזור הזה, שהיווה צומת דרכים בין הנגב לסיני, נקב בהסכם שביתת הנשק כשטח מפורז, שאין להכניס אליו כוחות צבא. בתחילה הפך האזור למקלט, שבו התרכזו אלפי בדואים אשר עסקו בהברחות ובסחר בסמים. בהמשך ניסו שני הצדדים לקבוע את ריבונותם בו. המצרים ניסו לעשות זאת על ידי הנפקת תעודות זהות מצריות לתושביו ופשיטות על שבטי בדואים ישראליים, וישראל הגיבה על כך בהקמת היאחזות נח"ל בפאתי האזור המפורז – היאחזות שהועברה מאוחר יותר לתחומו.

הרקע ההיסטורי להגנה מרחבית

לפי הדוגלים בהגנה המרחבית, לא קמה ההגנה המרחבית על-פי תורה כתובה או כתוצאה מחשיבה אנליטית וראיית הנולד. היא צמחה יחד עם יישובה של הארץ וההגנה עליה. היא נתגבשה תוך שינויים מתמידים לנסיבות הקונקרטיות ולהתפתחות שיטות הלחימה ואמצעי הלחימה. ראשיתה בהתארגנות ההגנה ככוח ארצי בשנות העשרים. מרגע זה עברה האחריות לתכנונה הצבאי של ההתיישבות ולהגנתו של היישוב היהודי בארץ לידי ארגון ההגנה. לארגון זה הייתה השפעה רבה על מדיניות ההתיישבות, מדיניות רכישת הקרקעות, מיקום היישובים ותכנונם. היא אימנה את המתיישבים, הכשירה מפקדים, הדריכה בבניית ביצורים ושיטות התגוננות וכוננה את היישובים להיות יישובים אזרחיים ומוצבים צבאיים גם יחד.

כבר בימי המשטר העת'מאני תוכננו צורות היישוב ומבניו באופן שיוכלו לעמוד בפני התקפות בלתי מאורגנות של הערבים. אם התנחלותה של התיישבות הפועלים עלו צרכים חדשים של הרחבה והתפתחות יישובים. חלו שינויים בצורות הלחימה של הערבים, והיה הכרח לקבוע עובדות תוך לילה. כל אלה הביאו לבניית יישובים עם גדרות תיל, חומה ומגדל. עם השנים הפכו היישובים למבצרים המסוגלים להדוף זמנית גם התקפות של צבא סדיר וההתיישבות כולה שימשה כמערך ההגנה המרחבית וכבסיס לזניקת תקיפה במרחב האסטרטגי, דבר שבא לידי ביטוי במלחמת השחרור. כמו כן, היותם של יישובים אלה כקיפודים ומרחבי הגנה במלחמת השחרור קבעו גם את מפת מדינת ישראל לאחר מלחמה זו.

גם במלחמות שפתחה בהן ישראל – מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים – היה להגנה המרחבית תפקיד חשוב, שכן הפיקוד הצבאי לא יכול היה להרשות לעצמו להפריש את מירב הכוחות לאגרופי המחץ ללא בטחון שאותן גזרות שאין בהן צבא, מובטחות במידה סבירה על ידי ההגנה המרחבית. מלחמת קדש אשר התרחשה כמלחמה יזומה, מעבר לגבולות המדינה, בשטח האויב ואשר הסתיימה בהצלחה – המעיטה בראיית הצרכים ההגנתיים. אולם מרכיב הביטחון בהתיישבות עדיין לא פג, הוקמו יישובים על צירי פלישה משני הכיוונים ובתקופת הפריחה הושם דגש על חיזור כלכלי ותשתית התיישבות לשמה.

רק  בעקבות מלחמת ששת הימים שיצרה עומק אסטרטגי טבעי למדינה, חלה הזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגמ"ר לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.

הייתה זו מלחמת יום הכיפורים שהביאה לתמורה בחשיבה הצבאית על חשיבותה של ההגנה המרחבית. האפשרות של מכה ראשונה על ידי האויב ולחימה בשטחי ישראל העלו שוב את הצורך במערך הגנתי שיוכל להתארגן במהירות מרבית ולעכב לפחות זמנית את התקדמות צבאות האויב. יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים ברמת הגולן יכולים היו אולי לסייע עד להתארגנות הצב למגננה והתקפות נגד. הלקחים הופקו והקונספציה של ההגנה המרחבית חזרה לתפוש מקומה הנאות במחשב הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם היו גם כאלה שטענו שהיישובים ברמת הגולן היוו נטל ביטחוני והפריעו במהלך הלחימה ועל כן פונו.