הצעת השלום של חוסני זעים

במהלך המשא ומתן של שביתת הנשק באביב 1949 בין ישראל לסוריה, הציע חוסני זעים, מי שהיה שליטה הצבאי של סוריה באותה תקופה, שסוריה תחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. לפי הצעתו, הסכם זה יכלול גבולות פתוחים וחילופי שגרירים מיידיים, וכן שיתוף פעולה כלכלי וצבאי. הוא אף הציע ליישב 250,000 עד 300,000 פליטים פלסטינים באזור הג'זירה בסוריה כחלק מהסכם השלום, אך עמד על כך שישראל תוותר ויתורים טריטוריאליים ושהוא ודוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ייפגשו על מנת לדון על הסכם השלום. אלא שבן-גוריון סירב להיפגש עם זעים כל עוד לא התחייבה סוריה לפנות את השטחים שכבשה במלחמת 1948 ולשוב לגבול הבינלאומי. להמשיך לקרוא

הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים

לרגל 48 שנה למלחמת ששת הימים פרסם ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שורה של מסמכים וביניהם פרוטוקולים של ישיבה משותפת לועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון ביחד עם פורום המטה  הכללי של צה"ל שנערכה ב-2 ביוני 1967. לפי הכתוב בעיתונים מדובר בשורה של גילויים מרעישים המוסיפים לנו מידע שלא ידענו קודם לכן. אך לפחות בנוגע לישיבה המדוברת אין מדובר בגילוי חדש. כבר בשנת 2004 צוטטו חלקים מישיבה זו בספרו של עמי גלוסקא אשכול תן פקודה: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים, 1967-1963.[1] במאמר זה אתייחס לסוגיה נוספת שהובלטה בפרסומים בעיתונות (וכמובן נזכרה כבר קודם לכן בספרו של גלוסקא ובספרים אחרים) והיא סוגיית הכור הגרעיני בדימונה. להמשיך לקרוא

ניסיונות להסדר בין ישראל לסוריה בשנות החמישים

לאחר מלחמת העצמאות התכנסו נציגי ישראל ומדינות ערב בלוזן, שוויץ, וניהלו שיחות לא ישירות באמצעות מתווכי הוועדה. אך הפער שנתגלה היה רחב מדי. הציבור הישראלי לא היה נכון לוותר על נתח כלשהו מן השטח שכבש במאמץ אדירים, או להניח לפליטים לשוב – שתי התביעות הערביות העיקשות והמתמידות. ההצעה הישראלית לאפשר שיבת 65 אלף עד 100 אלף נתקלה בסירוב מוחלט, ובספטמבר הסתיימה הוועידה בכישלון גמור. הישראלים וועדת הפיוס כאחת היו מודעים לנטייתם של נציבים ערבים לגלוש בשיחות רב צדדיות לעמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות. בישראל, לפחות, שררה תחושה כי משא ומתן דו צדדי חשאי עשוי לפתוח פתח ממשי יותר להגעה לעמק השווה.

להמשיך לקרוא

קשיים בביצוע הסכמי שביתת הנשק

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק, החלו להתגלות הבקיעים הראשונים ביישומם. תופעה זו ניכרה במיוחד לגבי ההסכמים בין ישראל לירדן ולמצרים, והיו לכך כמה סיבות כבדות משקל.

ראשית, התברר כי הסכמי שביתת הנשק אינם מובילים לשלום. הצדדים  ובייחוד ישראל, הבינו זאת עד מהרה, והחלו לעמוד על קוצו של יוד באשר ליישום ההסכמים, כדי לנצל את המצב לטובתם. כתוצאה מכך התפתח מאבק במטרה לשפר עמדות, תוך ניצול ניסוחים ו"חורים" בהסכמים. גם הניסוחים של חלק מסעיפי ההסכמים, הוסיפו על המאבק. ניסוחים אלה גרמו לפרשנויות שונות ותרמו לאי ביצוען ואף לאי פתירתן של בעיות יסוד חשובות.

סיבה נוספת לקשיים שהתעוררו היו בעיות חמורות  העיקרית שבהן היתה ניתוקם של כמה כפרים בצד הירדני מאדמותיהם, שנותרו בצד הישראלי של הגבול. הכפריים בחרו לחצות את קו שביתת הנשק כדי לאסוף את היבול הקודם, וכד לעבד את הקרקע ולרעות את צאנם. נוסף על כך, פליטים פלסטינים רבים, שהתגוררו במחנות בקרבת הגבול, החלו להסתנן למטרות גניבה, ואחר כך גם לשם שוד ורצח. מצב דומה היה ברצועת עזה, שם הופרדו פליטים רבים מבני משפחותיהם ומקרוביהם שהתגוררו בהר חברון.

כן הייתה עוינות ערבית שורשית כלפי ישראל שלא פגה ואף החמירה עם החתימה על ההסכמים. כמו כן, מנהיגי מדינות ערב והתעמולה הערבית חזרו והתייחסו אל ישראל כאל אויב, וכינוה במונח סרטן. אין כל ספק כי העוינות כלפי ישראל השפיעה לא רק על הימנעות מעשיית שלום עימה, אלא גם על התפתחותו של המאבק בגבולות שנשמר תחילה על אש קטנה, וכן על הטלת חרם כלכלי על ישראל ועוד.

לבסוף, הגורם האחרון לבקיעים שנבעו בהסכמי שביתת הנשק, היה נעוץ ברגישותה של ישראל ובחוסר בטחונה. יש לזכור, כי האירועים בהם מדובר התחוללו זמן קצר לאחר הקמת המדינה. ישראל שכנה בליבו של עולם ערבי עוין, והיתה בעלת אוכלוסיה קטנה שחיתה על שטח קטן יחסית, ומסביבה אומה ערבית גדולה באנשים ובשטח. מצב יחסים זה, שמדינות ערב הגדירוהו כמצב מלחמה, גרם להתהוות גישה ישראלית של מאבק על מימוש זכויותיה, כפי שנקבעו בהסכמים, וכפי שהיא פירשה אותם. הרעיון המרכזי היה קביעת עובדות ומניעת הישגים ממדינות ערב.

על רקע המצב שפורט וגישות הצדדים, ובמקביל לביצוע הסעיפים הברורים והחד משמעיים שנכללו בהסכמי שביתת הנשק, החל מאבק מדיני ממשי בגבולות. מאבק זה הלך והחריף עם השנים, וגרם להתמוטטותו ההדרגתית של משטר שביתת הנשק. התהליך שהתהווה היה של ההידרדרות הדרגתית ממדיניות פרגמטית שנוהלה, בתחילה על ידי שני הצדדים, למדיניות של מאבק צבאי, מדיני וכלכלי.

העימות סביב ייבוש החולה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, העימות בין סוריה לישראל שהתרחש בחודשי מרס-מאי 1951 פרץ לאחר רגיעה של שנה וחצי ביחסים בין המדינות. במהלך התקופה הראשונה היה ניסיון של שני הצדדים להציג עמדות מתונות ורצון כן לפתור בעיות ולהימנע מעימות. ישראל השלימה עם ערפול ואף עם השעיית שאלת הריבונות באזור המפורז; עם העובדה כי ליושב הראש יש סמכות פיקוח כללית באזור; עם תלונות של סוריה בעניינים אזרחיים באזור המפורז שהוגשו לדיון בוועדת שביתת הנשק, על אף שלפי תפיסתה, לא היו לסוריה כל זכויות בשטח. סוריה מצידה, הסתפקה במעמד שהשיגה בוועדה בנוגע לאזור המפורז, ובמניעת השפעתה של ישראל על האוכלוסייה הערבית באזור. במהלך תקופה זו גבר המתח ביו מצרים וירדן לבין ישראל, בעוד שהגבול הסורי נותר שקט. להמשיך לקרוא

התפיסה המרחבית והמבצעית של ההגנה המרחבית

לצרכי הגנה על מרחב המדינה יופעל צה"ל בשני יסודות עיקריים: יסוד הבלימה ויסוד המתקפה. יסוד הבלימה יושתת על מרחב המדינה אשר יאורגן מראש להגנה. ארגון זה כולל בין היתר את מערכות ההגמ"ר והג"א. מערכת ההגנה המרחבית משולבת במסגרת מרחב מוגן המשולב עם המגננה הצה"לית לבלימת כוחות היבשה של האויב. מערכת ההג"א יעודה בעיקר מערך הצלה והגנה בעומק המדינה בשילוב עם גופים וגורמים נוספים. לצורך תפעולי בנויות מערכות אלו כדלקמן: מקחל"ר (מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר – מפקדה מקצועית; קציני הגמ"ר בפיקודים המרחביים (מפקדת עורף); אוגדות מרחביות, חטיבות מרחביות ומחוזות; חבלים קדמיים וכפריים (כולל חבלים עירוניים קדמיים); האזור – יישובים במרחב הקדמי ובמרחב העורפי.

תפיסות היסוד של ההגמ"ר הם כדלקמן: א. פריסת היישובים לאורכה ולרוחבה של המדינה על פי הצרכים הלאומיים והביטחוניים; ב. שמירה ואבטחת היישוב וחיי התושבים; ג. השתתפות במאמץ הכולל בהגנת המרחב ובשלב הבלימה יחד עם כוחות צה"ל; ד. ריתוק כוחות אויב לאורך הגבולות ובעומק המדינה, אבטחת צירים, צמתים ראשיים ומתקנים חיוניים; ה. יכולת עמידה עצמאית ברמץ היישוב מבחינה הגנתית וכלכלית; ו. שמירת ריבונות המדינה בשטחים בלתי מיושבים ונוכחות תוך יצירת מובלעות ו/או שבירת רציפותם של שטחים מאוכלסים על ידי אחרים; ז. הצורך באבטחת המרחב בהתראה קצרה, מאפשר התבססות על כוח אדם הקיים בישובים; ח. עם העתקת המלחמה לשטח האויב ותנועתם של כוחות צה"ל קדימה, אבטחת המגזר הקדמי של העורף הישראלי; ט. סיוע הדדי, הצלת חיי אדם וצמצום נזקים ברכוש כתוצאה ממלחמה, תאונה רבתי, ופעולות טרור; י. יישובים חקלאיים ועירוניים המפוזרים ברחבי המדינה המפתחים תעשייה מתקדמת יוצרת; י"א. יישובים חקלאיים מהווים גורם מבחינה כלכלית. עיבו הקרקע מהווה קשר חזק בין האדם לאדמתו; י"ב. גיבוש חברתי להגשמת הרעיון הציוני עם אפשרות של בטחון יחסי של כל יהודי שירצה לחיות בכל מקום במדינת ישראל.

המחיר של ההגנה המרחבית

בצד יתרונות ההגנה המרחבית אי אפשר שלא לראות את המחיר הן במישור המדיני והן במישור הצבאי. מבחינה מדינית יישובים מהווים מחסום פנימי בפני ויתורים במשא ומתן בעוד שבדיונים עם מדינאי חוץ לא  מהווים היישובים גורם בעל משקל בעיצובם של הגבולות. מכאן והעלאת יישובים חדשים מגביל את חופש התמרון והגמישות של מדינת ישראל במשא ומתן על עתיד הגבולות.

כמו כן, הקמת יישובים חדשים באזורים פתוחים מכבידה על הצבא בתמרון הלחימה ומחייבת אותו ללוחמה קשיחה. לצבא יש יתרון גדול שאינו מוגבל בתנועה ובחופש השיקול לגבי האסטרטגיה והטקטיקה. מכיוון שבלאו הכי אין הצבא משאיר את היישובים לבדם אפילו במגננה אין היתרונות של ההגנה המרחבית במגננה שקולים כנגד חופש התמרון של הצבא המודרני.

ריתוק של כוח אדם איכותי ליישובי העימות ימנע את נוכחותם ביחידות הקרביות של צה"ל. צה"ל אינו יכול לוותר על לוחמים ומפקדים אלה ויש אלטרנטיבות טובות יותר לשימוש יעיל יותר של כוח אדם מאשר הצבתו להגנה מרחבית, מה גם שהצבה כזו היא קשיחה ואין בה גמישות.

הקצאת ציוד, נשק וביצורים ליישובים היא הקצאה קשיחה ולפיכך יש בה בזבוז. אין אפשרות מעשית להוציא ציוד ונשק שהוקצה ליישובים כאשר יידרש במקומות אחרים. הציוד המוצמד ליישובים ולמעשה יוצא ממערכת הציוד שצה"ל יכול לתמרן בו. בגלל שיקולים פסיכולוגיים של מתן הרגשת ביטחון, יש בביצורים הקצאת יתר של עשרים אחוזים מעל ההקצאה ההגיונית. את הסכומים שמשקיעים בביצור היישובים ברמה המקובלת אפשר היה להשקיע באופן יותר אפקטיבי בביצורים לבלימת האוייב.