תיאוריות להתהוות מדינה יהודית בארץ ישראל

באחד מתיקי משרד החוץ בארכיון המדינה מצאתי תמצית מפורטת של עבודת דוקטורט במשפטים שנעשתה באוניברסיטה הישועית בבירות. עבודה זו נכתבה על ידי עורך דין מרוני ולפי כותב התמצית מהווה מקרה רציני ראשון מצד אדם ששפת אמו ערבית לנסות לבדוק בעיות ציוניות תוך כדי ניסיון להיות אובייקטיבי. אותו עורך דין סובר שהציונות מקפחת את האינטרסים הצודקים של הערבים והוא מנסה לחפש תרופה לדבר. הצעתו לערבים היא להסכים למדינה יהודית מצומצמת כסייג לסכנת הציונות לשאר חלקי ארץ-ישראל והוא מוכיח כי המדינה היהודית כבר קיימת למעשה, בין אם מכירים בעובדה או לא. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מבצע עזה ומדיניות ארצות הברית כלפי ישראל

ב-28 בפברואר 1955 פשטה פשטו שתי פלוגות צנחנים של צה"ל פשטו על מחנה של הצבא המצרי ועל תחנת רכבת סמוכה והניחו מארב לתגבורת המצרית. כארבעים חיילים מצריים נהרגו ואבדות צה"ל היו 8 הרוגים ו-13 פצועים. למבצע היו בין השאר השלכות על מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל.
להמשיך לקרוא

ניסיונות להסדר בין ישראל לסוריה בשנות החמישים

לאחר מלחמת העצמאות התכנסו נציגי ישראל ומדינות ערב בלוזן, שוויץ, וניהלו שיחות לא ישירות באמצעות מתווכי הוועדה. אך הפער שנתגלה היה רחב מדי. הציבור הישראלי לא היה נכון לוותר על נתח כלשהו מן השטח שכבש במאמץ אדירים, או להניח לפליטים לשוב – שתי התביעות הערביות העיקשות והמתמידות. ההצעה הישראלית לאפשר שיבת 65 אלף עד 100 אלף נתקלה בסירוב מוחלט, ובספטמבר הסתיימה הוועידה בכישלון גמור. הישראלים וועדת הפיוס כאחת היו מודעים לנטייתם של נציבים ערבים לגלוש בשיחות רב צדדיות לעמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות. בישראל, לפחות, שררה תחושה כי משא ומתן דו צדדי חשאי עשוי לפתוח פתח ממשי יותר להגעה לעמק השווה.

להמשיך לקרוא

קשיים בביצוע הסכמי שביתת הנשק

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק, החלו להתגלות הבקיעים הראשונים ביישומם. תופעה זו ניכרה במיוחד לגבי ההסכמים בין ישראל לירדן ולמצרים, והיו לכך כמה סיבות כבדות משקל.

ראשית, התברר כי הסכמי שביתת הנשק אינם מובילים לשלום. הצדדים  ובייחוד ישראל, הבינו זאת עד מהרה, והחלו לעמוד על קוצו של יוד באשר ליישום ההסכמים, כדי לנצל את המצב לטובתם. כתוצאה מכך התפתח מאבק במטרה לשפר עמדות, תוך ניצול ניסוחים ו"חורים" בהסכמים. גם הניסוחים של חלק מסעיפי ההסכמים, הוסיפו על המאבק. ניסוחים אלה גרמו לפרשנויות שונות ותרמו לאי ביצוען ואף לאי פתירתן של בעיות יסוד חשובות.

סיבה נוספת לקשיים שהתעוררו היו בעיות חמורות  העיקרית שבהן היתה ניתוקם של כמה כפרים בצד הירדני מאדמותיהם, שנותרו בצד הישראלי של הגבול. הכפריים בחרו לחצות את קו שביתת הנשק כדי לאסוף את היבול הקודם, וכד לעבד את הקרקע ולרעות את צאנם. נוסף על כך, פליטים פלסטינים רבים, שהתגוררו במחנות בקרבת הגבול, החלו להסתנן למטרות גניבה, ואחר כך גם לשם שוד ורצח. מצב דומה היה ברצועת עזה, שם הופרדו פליטים רבים מבני משפחותיהם ומקרוביהם שהתגוררו בהר חברון.

כן הייתה עוינות ערבית שורשית כלפי ישראל שלא פגה ואף החמירה עם החתימה על ההסכמים. כמו כן, מנהיגי מדינות ערב והתעמולה הערבית חזרו והתייחסו אל ישראל כאל אויב, וכינוה במונח סרטן. אין כל ספק כי העוינות כלפי ישראל השפיעה לא רק על הימנעות מעשיית שלום עימה, אלא גם על התפתחותו של המאבק בגבולות שנשמר תחילה על אש קטנה, וכן על הטלת חרם כלכלי על ישראל ועוד.

לבסוף, הגורם האחרון לבקיעים שנבעו בהסכמי שביתת הנשק, היה נעוץ ברגישותה של ישראל ובחוסר בטחונה. יש לזכור, כי האירועים בהם מדובר התחוללו זמן קצר לאחר הקמת המדינה. ישראל שכנה בליבו של עולם ערבי עוין, והיתה בעלת אוכלוסיה קטנה שחיתה על שטח קטן יחסית, ומסביבה אומה ערבית גדולה באנשים ובשטח. מצב יחסים זה, שמדינות ערב הגדירוהו כמצב מלחמה, גרם להתהוות גישה ישראלית של מאבק על מימוש זכויותיה, כפי שנקבעו בהסכמים, וכפי שהיא פירשה אותם. הרעיון המרכזי היה קביעת עובדות ומניעת הישגים ממדינות ערב.

על רקע המצב שפורט וגישות הצדדים, ובמקביל לביצוע הסעיפים הברורים והחד משמעיים שנכללו בהסכמי שביתת הנשק, החל מאבק מדיני ממשי בגבולות. מאבק זה הלך והחריף עם השנים, וגרם להתמוטטותו ההדרגתית של משטר שביתת הנשק. התהליך שהתהווה היה של ההידרדרות הדרגתית ממדיניות פרגמטית שנוהלה, בתחילה על ידי שני הצדדים, למדיניות של מאבק צבאי, מדיני וכלכלי.

שיקוליה של סוריה לכניסה למשא ומתן

סוריה היתה המדינה האחרונה אשר החלה במשא-ומתן על שביתת הנשק עם ישראל. הניסיון נבע מכמה גורמים. היטיב לבטא זאת מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, ולטר איתן, שעמד בראש משלחת ישראל למשא ומתן עם מצרים: "סוריה לא ששה כלל למשא ומתן, הן משום הקנאות הטבועה בה, והן משום שחששה כי כל הסכם שיושג, יחייב אותה לסגת משטחים ישראליים שאותם כבשה ובהם עדיין החזיקה".

אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, מרחיב את היריעה ואומר כי לנוקשות הסורית, אשר נמשכה ארבעה חודשים (16 בנובמבר 1948 – 17 במרס 1949), היו סיבות אחדות: ראשית, אין לשכוח כי סוריה העריכה את תוצאות המלחמה כהצלחה יחסית שלה, משום שהשתלטה על שטחים שממערב לגבול הבינלאומי והמשיכה להחזיק בהם; שנית, סוריה רצתה להמתין ולראות תחילה מה ישיגו מישראל יתר מדינות ערב. גם מטרותיה עמדו כל העת מול עיניה: סוריה ביקשה למנוע כל הכרה, ואפילו שברמז, במדינת ישראל. כן היה ברצונה להמשיך ולהחזיק את השטחים שממערב לגבול הבינלאומי, שאותם כבשה בעת המלחמה. היא היתה מעוניינת בדחיית פתיחתו של משא ומתן כדי לזכות בנקודת מוצא נוחה יותר באשר לשתי מטרותיה. כניסה למשא ומתן היתה יכולה לסכל מטרות אלה ולכן היא השהתה את תשובתה ככל שיכלה.

אולם, עם חלוף הזמן, הסתבר לסוריה כי היא עלולה להיוותר מדינה יוצאת דופן, שכן כל יתר מדינות ערב הגובלות בישראל כבר חתמו על הסכמים ויצאו מחוץ למעגל המלחמה. מסקנותיהם של הסורים היו, כנראה, כי הימנעות ממשא ומתן על שביתת הנשק, כפי שתבעה מועצת הביטחון, תוביל להתמודדות צבאית בין הצבא הסורי לבין זה הישראלי ותוצאותיה יהוו מפלה צבאית סורית.

מסיבות אלה, הסכימה לבסוף הממשלה הסורית למשא ומתן על שביתת הנשק עם ישראל והוא החל ב-5 באפריל 1949. בעצם ההחלטה הסורית להיענות למשא ומתן עם ישראל, היה ביטוי לתחילתו של שינוי בעמדה הסורית. הסורים, שהיו עד כה קיצוניים בקו הלאומי אותו נקטו, הפכו גמישים יותר. סביר להניח כי היה להם ברור מראש כי משמעותו של משא ומתן היא, שיהיה על שני הצדדים לעשות ויתורים. אולם, גמישות זו היתה מוגבלת ביותר ונדרש עוד משא ומתן ארוך ומייגע, עד אשר שני הצדדים הגיעו לפשרה.

גישות יסוד במדיניותה של ישראל כלפי העולם הערבי

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, עם תום מלחמת העצמאות שרר מצב של שביתת נשק בין ישראל לבין שכנותיה. עם חלוף הזמן הלכו ונמוגו תקוותיה של ישראל, כי הסכמי שביתת הנשק יובילו במהרה לשלום. גישתם הבסיסית של הערבים – שאין למדינה יהודית זכות קיום באזור – נותרה בעינה. מדינות ערב המשיכו לפעול במגמה להשיג את מה שלא הצליחו להשיג במלחמת העצמאות – להכחיד את מדינת ישראל. הן סירבו להכיר בה, חתרו תחת מעמדה הבינלאומי, פעלו להכשלת התקרבות בינה לבין מדינות שונות, הטילו עליה חרם כלכלי, הפעילו לחץ מדיני להחזרת הפליטים, לתשלום פיצויים ולוויתורים טריטוריאליים מצידה, פגעו בביטחון היום-יומי של תושביה והכריזו על כוונתן לצאת ל"סיבוב שני" נגדה.

לטענתו, העובדה, שלא הושג שלום פגעה בישראל. לא זו בלבד, שאפשרויות הצמיחה והפיתוח שלה היו מוגבלות בשל העדר הקשרים עם המדינות השכנות, אלה שהסכנות הביטחוניות שבפניה ניצבה אילצו אותה להשקיע חלק ניכר ממשאביה בתחום הביטחון, והדבר הגביל את יכולתה להקצות משאבים למשימות הבנייה והפיתוח. ישראל חתרה להשיג שלום עם שכנותיה, אך הגיעה למסקנה, שאל לה להציג את השלום ככורח דחוף, שכן הדבר עלול לגרום לכך, שהצד שכנגד יקשיח את עמדותיו ויעלה את מחיר הסכמתו לשלום. ישראל רצתה בשלום על בסיס הסטטוס-קוו הטריטוריאלי והדמוגרפי, שנקבע בהסכמי שביתת הנשק – בלא לקבל לתחומה מספר ניכר של פליטים ובלי לוותר על שטחים. היו גורמים שאף גרסו, כי הגבולות הקיימים – בעיקר עם ירדן – הם בעייתיים מבחינתה של ישראל ויש לנצל הזדמנויות כדי לשנותם.

מנתוני היסוד האלה הוסקה המסקנה, שיש לנקוט כלפי העולם הערבי אסטרטגיה של חתירה לשלום המלווה בכוננות לקראת מלחמה. יש לעודד את הערבים להגיע להסכם שלום. זאת, בין היתר, על ידי נקיטת צעדים שיפיגו את חששותיהם מפני ישראל, איתורם של חוגים במדינות ערב, שיהיו מעוניינים בשלום עם ישראל ויצירת אינטרסים כלכליים משותפים. במקביל לכך יש לנקוט צעדים, שיקשו על מדינות ערב לצאת ל"סיבוב שני", למשל, על ידי פעולות למניעת התלכדות של כוחות ערביים עוינים ולמניעת הספקת נשק מהמערב למדינות ערב. יש גם להתכונן לאפשרות, שהמאמצים האלה ייכשלו, והן יצאו למלחמה, ולעשות הכנות לקידום פני מלחמה.

כמו כן הוא מציין כי משרד החוץ ראה חשיבות רבה בהתערותה של ישראל באזור, אולם בן-גוריון דחה את הגישה הזאת. גם לאחר השואה, שבה נספו שישה מיליון מיהודי אירופה, הוא הוסיף לראות בעם היהודי עם אירופי, שמדינתו נמצאת באסיה, ושתרבותם של העמים שסביבם ומשטריהם זרים לו. הוא ראה אמנם חשיבות רבה בהשגת שלום עם המדינות השכנות, אך ייחס חשיבות ראשונה במעלה לקשר של מדינת ישראל עם ארצות הברית ואילו הקשרים עם העולם הערבי נחשבו בעיניו לשניים במעלה.

ניסיונות מדינת ישראל להשגת הסדרי שלום עם מדינות ערב

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ביקשה ישראל להיעזר בארצות הברית ובבריטניה במאמציה להגיע לשלום עם מדינות ערב. פניותיה אליהן בהקשר זה התבססו על העובדה שהייתה להן השפעה על מדינות ערב, ועל ההנחה, שהיה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, כדי למנוע תסיסה, העלולה להביא לכניסת ברית המועצות  אליו.

למעצמות הללו הייתה דילמה: מחד גיסא, היה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, אך מאידך גיסא הן חששו, כי נקיטת צעדים שיתפרשו על ידי מדינות ערב כהפעלת לחץ עליהן, כדי שיפעלו בניגוד למה שתפסו כאינטרסים שלהן, עלולה להביא לתוצאה שממנה חששו – התרחקותן של מדינות ערב מתחום ההשפעה המערבי. נציגיהן במדינות ערב הבהירו לשליטי המדינות הללו את עניינן בהשגת שלום ביניהן לבין ישראל ואת היתרונות שלו למדינות ערב, אך נמנעו מלפעול באופן שיתפרש כהפעלת לחץ עליהם.

ארצות הברית ובריטניה ראו בעמדותיהן של מדינות ערב כלפי ישראל, בפעולותיהן נגדה ובסירובן לשאת ולתת על הסדר אבן נגף לתהליך השלום, אך לא ניקו את ישראל מאשמה. לטענתן, סירובה לעשות ויתורים לגבי קבלת פליטים ותיקונים טריטוריאליים מקשה על מדינות ערב לגשת לשולחן הדיונים; דרכי הפעולה האלימות מדי בעיניהן, שהיא נוקטת במלחמה בהסתננות, מקשיחות עוד יותר את יחסן של מדינות ערב כלפיה ומגבירות את התנגדותן לשאת ולתת על הסדרי שלום עימה. הן יעצו לה להביע נכונות לוויתורים ולמתן את אופי פעילותה כלפי ההסתננות, אם ברצונה להגיע להסכם שלום עם שכנותיה.

ניסיונן של המעצמות לכנס, באמצעות ועדת הפיוס של האו"ם, ועידה בהשתתפות נציגים מישראל ומדינות ערב, במגמה לשבור את הקיפאון ביניהן, לא עלה יפה. הוועידה שהתכנסה בפריז בסתיו 1951, נכשלה בשל סירובם של הנציגים הערבים לחתום על כל מסמך, שיחרוג מהסכמי שביתת הנשק, ולנוכח התעקשותם על כך, שוועדת הפיוס אינה צריכה לעסוק בשלום בין המדינות, אלא ביישום החלטות האו"ם לגבי פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.

גם הלחצים שניסו המעצמות להפעיל על שני הצדדים לא נשאו פרי: הערבים דבקו בעמדה, שלא יהיה זה מוסרי לעשות שלום עם ישראל וסברו, כי ישראל תרוויח מהשלום יותר מהם. הם גם לא היו מוכנים לוותר על תביעותיהם להשבת הפליטים ולהחזרת השטחים שכבשה ישראל מעבר לגבולות החלוקה. ישראל מאידך גיסא, לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר שנתבע ממנה.