זכויות אדם

בשני העשורים האחרונים היתה תורכיה יעד ביקורת רבה לגבי הפרה נרחבת של זכויות אדם. היות ביקורת זו חוזרת ונשנית עזרה להפוך את תורכיה כמונח נרדף להפרת זכויות אדם. למרות הביקורת כנגד תורכיה היתה נרחבת וחזקה לאורך תקופה ארוכה, זה לא אומר שאופי הביקורת היה זהה. אפשר לחלק את עשרים השנים האחרונות לארבעה שלבים המכילים שתי תקופות המאופיינים בהפרה נרחבת של זכויות אזרח, כאשר אחרי כל אחת שתי תקופות בהן לא היתה נרחבת של הפרת זכויות אדם. 

התקופה הראשונה של הפרות רבות הקבילה לתחילת התקופה של שלטון צבאי בספטמבר 1980 ונמשכה עד לבחירות הכלליות במאי 1983, והחודשים הראשונים של אזרוח החיים הפוליטיים. התקופה השנייה של הפרות אינטנסיביות החלה עם הופעת "המצב העמוק" ככוח רב עוצמה ובלתי מחייב בפוליטיקה התורכית והתחלתן של רציחות מחוץ למערכת המשפטית בקיץ של 1991. שלב זה היה תוצאה של ההתקוממות הכורדית. התקופה המשיכה במהלך פרשת סוסורלוק של נובמבר 1996, שהבחינה של המצב הוגברה ואלה שהיו חלק מ"המצב העמוק" לא יכלו לפעול יותר מבלי לחשוש מעונש. 

כמובן, ניתן לטעון ששני השלבים היו קשורים במצבים לא רגילים בפוליטיקה התורכית. לא התקופה של השלטון הצבאי הישיר וזו של ההתקוממות הכורדית יכולים להיחשב כמצב פוליטי נורמאלי. אבל מה שנראה מאכזב לקהילת זכויות האזרח זה התקופות שבאו לאחריהן, בין 1985 ל-1991 ומאז 1996, אופיינו על ידי בעיות חמורות ונרחבות, בעיות להן ניתן לקרוא השגרתיות של הפרות זכויות האדם. 

ביקורת על תורכיה במהלך תקופת השלטון הצבאי היתה צפויה. היא התרכזה בשלושה תחומים. ראשית, המעורבות הישירה של הצבא והסירוב העקבי של הגנרלים הבכירים לחזור למחנות הצבא אשר האלימות ברחוב הגיעה לקיצה. שנית, הדיכוי של תווך רחב של זכויות וחירויות אזרח, מדיכוי המפלגות הפוליטיות דרך דיכוי האיגודים המסחריים עד לפיקוח ההדוק על האוניברסיטאות. שלישית, השימוש בשיטות מסוימות להחזרת הסדר ולהענשת אויבי המדינה, במיוחד עונש המוות. 

אלה שנאבקו לרפורמות ליברליות בתורכיה במהלך התקופה בין 1985 לבין 1991 מצאו שזה ניסיון מאוד מתסכל. הגורמים לרפורמות נלכדו בין מורשת לא ליברלית של התקופה הקודמת, עם בתי המשפט לביטחון המדינה, שופטים צבאיים וחוק עונשין נוקשה, והתרבות הפוליטית והחברתית של המדינה בה פגיעות פיזיות הינה מניסיון הסביבתי. למרות האזרוח של המערכת הפוליטית מ-1983 ואילך לא היתה ממש אופטימיות בקשר לעתיד הקרוב. 

האסטרטגיה של הממשלה במהלך התקופה הזאת היה לכונן בצורה פורמאלית רפורמות ולקוות שזה יספק את הקהילה הבינלאומית. כמובן, מחוות כאלה רק יצרו פער בין המחויבות של הממשלה התורכית לבין מה שקורה בשטח. 

Philip Robins, Suits and Uniforms, London, 2003, pp. 34-42

הרפורמות בתורכיה לקראת מועמדות כחברה באיחוד

פסגת לוקסמבורג בשנת 1997, שהודיעה שמדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לאיחוד אך לא הכניסה את תורכיה לרשימה, הביאה להתדרדרות היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי. באנקרה ואיסטנבול נשמעו קולות שאמרו שאין לסמוך רק על יחסיה עם אירופה ויש להפנות משאבים לכיוונים נוספים. שינוי בעמדתו של האיחוד האירופי בפסגת הלסינקי, שהתקיימה בדצמבר 1999, הביא לצירופה של תורכיה לרשימת המועמדות על בסיס אותם קריטריונים שהוצבו למועמדות האחרות. לתורכיה הוצעה תוכנית אסטרטגית שתסייע לה בביצוע הרפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים אלה. להמשיך לקרוא