הקיבוץ המאוחד: ממשימתיות לרווחה

בתקופת המנדט היה הקיבוץ המאוחד התנועה הקיבוצית הגדולה והמרכזית ביישוב. הוא מילא משימות רבות בכל תחומי הגשמת החלוציות: הוא הוביל את מעשה ההתיישבות; אנשיו מילאו חלק מרכזי בעלייה ובהעפלה; בתחום הביטחוני הוא היה מזוהה עם הפלמ"ח. תהליך הגידול והכיבוש המרשים נבלם עם הקמת המדינה. סימן וסמל משמעותי לכך היה השינוי בתחום ההתיישבותי. הקיבוץ המאוחד איבד את מעמדו המרכזי: מ-1952 ועד מלחמת ששת הימים הוא הקים רק יישוב אחד (איילות, ליד אילת), לעומת 75 היישובים שהוא הקים בחצי יובל שנים, מאז הקמתו ב-1927.

מאמר זה מטרתו לסקור את תולדות הקיבוץ המאוחד מעת היווסדו ב-1927 ועד לשנות השישים ואת השינויים שחלו בו במרוצת אותן השנים. חילקתי את המאמר לשלושה חלקים, והם הקיבוץ המאוחד בתקופת טרום המדינה, הקיבוץ המאוחד בעשור הראשון למדינה והתמורות במהלך העשור השני.

לקריאת המאמר

הקמת יישובים חדשים ככלי למלחמה בהסתננות

לפי בני מוריס, בספרו מלחמות הגבול של ישראל, אחד האמצעים למלחמה בהסתננות היה הקמת יישובים חדשים, לטענתו במחצית השנייה של 1948 ולאורך מרבית 1949 נחשבו היישובים החדשים אמצעי חיוני במאמץ למניעת שיבה אפשרית של פליטים פלסטיניים. הכפרים הערביים הנטושים, שרבים מהם נותרו על עומדם, קרצו לפליטים; אבל אם ייושבו כפרים אלה ואדמתם תעובד, לא יהיה לפליטים לאן לבוא והלחצים המערביים והערביים למימוש שיבה זו יפחתו. בבד בבד עם זאת יעמיד יישובם של אתרים אלה מחסום מפני הסתננות פרטנית של פליטים יחידים המבקשים להתיישב מחדש או לקצור יבולים שהבשילו. כך אפוא יבלמו היישובים החדשים שיבה פלסטינית סיטונית וקמעונית כאחד.

לבסוף, יישובי ספר חדשים יחסמו את דרכי הגישה של המסתננים אל הארץ פנימה. " … ברור, כי עצם נוכחותן של נקודות עבריות תפחית את ממדי ההסתננות", כתב הרמטכ"ל ידין באביב 1950. הוא חזר על שיקול זה כעבור שנתיים בדברו על יישוב יהודי בכפר הנטוש ברעם, או בסמוך לו, בגליל העליון: "לקיומה של נקודת התיישבות יהודית בבר-עם אנו מייחסים חשיבות רבה ביותר. נקודה זאת תורמת רבה במניעת ההסתננות בגבול הצפוני.

פקידי רשות אזרחיים היו שותפים להשקפתו של ידין. מנהל מפעל פיתוח הנגב ביוני 1950 כתב, כי "הקמת היישוב מבטחים בלי ספק תגביר את הביטחון באזור זה". היישובים צמצמו את הצורך באנשי צבא או משטרה בכל נקודת חציית גבול אפשרית. במקום שלא היו יישובים או שהיו יישובים מעטים, נאלץ הצבא להשקיע במשאבי עתק במחנות, משלטים, סיורים ומארבים. דוגמה לכך ניתן למצוא ביסוד עשרים ושבע יישובים בחבל לכיש (ב-1956-1955). שלשלת יישובים אלה הוקמו רובם, לדברי מתכננם הראשי רענן וייץ, "לחסום את הגבולות ולבלום את ההסתננות" אל תוך ודרך "המותניים" שבין רצועת עזה והרי חברון. אחר כך הוקמו שלשלות נוספות של יישובים בצפון הנגב – שוב בראש ובראשונה לשם "חסימת גבולותינו להסתננות ולהתנכלות מבחוץ".

תופעת ההסתננות השפיעה גם על השקפות המתכננים לגבי הצורה והגודל המיטביים של היישובים החדשים. בדרך כלל הם העדיפו מושבים קטנים יחסית, מעגליים ו"מרוכזים", שהרווחים בין בתיהם קטנים מתוך כוונה להקטין את השטח הטעון גידור, הארה ושמירה. המבנה המעגלי, המרוכז, גם העניק למתיישבים תחושת ביטחון.

עם כל זאת מציין מוריס, כי הקמת שלשלת יישובי ספר אלה ומילוי המרחבים הריקים שבפנים הארץ לא בלמו את ההסתננות. אפשר שכמה דרכי גישה נחסמו, אבל היישובים החדשים עצמם סיפקו שפע יעדים חדשים למסתננים בעלי תושייה (ומזי רעב).

צה"ל וההתיישבות

זאב דרורי דן בספרו אוטופיה מדים בתפקיד המיוחד שלקח צה"ל בהתיישבות בשנים הראשונות למדינת ישראל. לטענתו, השתלבותו של צה"ל במפעל ההתיישבות ברחבי הארץ לאחר קום המדינה הייתה מעוגנת בתפיסה של שילוב בין התיישבות להגנה שהחלה להתפתח כבר בתקופת העלייה השנייה. אנשי ה'שומר' דיברו על כך בטרם ייסדו את אגודתם, אבל הביטוי המובהק הראשון שלהם בשטח ניתן במחצית מלחמת העולם הראשונה, ב-1916. באותה שנה עלתה קבוצה של אנשי 'השומר' לגליל העליון לייסד את כפר בר-גיורא לאור הידיעות שהצבא האנגלי מתחיל לחצות את מדבר סיני בדרכו לעבר ארץ ישראל. אנשי הקבוצה הזו פעלו בראש ובראשונה על יסוד ההנחה כי התמסרותם לענייני שמירה על היישוב מחייבת אותם לסייע בקביעת עובדות לקראת ההכרעות המדיניות שעתידות ליפול עם סיום המלחמה. בהמשך לכך, בקיץ 1919, הכריזה האספה הכללית של 'השומר' על הכרתה "בצורך להתחיל בהתיישבות רחבה סמוך לגבולים, למטרת הגנה על הארץ ולהכנה לחינוך לאומי רבולוציוני, ולשם כך מחליטה היא להתחיל בסידור מושבי שומרים מיוחדים על גבולות ארצנו, ברוח האידאלים והעיקרים של 'השומר'". להמשיך לקרוא

הרקע ההיסטורי להגנה מרחבית

לפי הדוגלים בהגנה המרחבית, לא קמה ההגנה המרחבית על-פי תורה כתובה או כתוצאה מחשיבה אנליטית וראיית הנולד. היא צמחה יחד עם יישובה של הארץ וההגנה עליה. היא נתגבשה תוך שינויים מתמידים לנסיבות הקונקרטיות ולהתפתחות שיטות הלחימה ואמצעי הלחימה. ראשיתה בהתארגנות ההגנה ככוח ארצי בשנות העשרים. מרגע זה עברה האחריות לתכנונה הצבאי של ההתיישבות ולהגנתו של היישוב היהודי בארץ לידי ארגון ההגנה. לארגון זה הייתה השפעה רבה על מדיניות ההתיישבות, מדיניות רכישת הקרקעות, מיקום היישובים ותכנונם. היא אימנה את המתיישבים, הכשירה מפקדים, הדריכה בבניית ביצורים ושיטות התגוננות וכוננה את היישובים להיות יישובים אזרחיים ומוצבים צבאיים גם יחד.

כבר בימי המשטר העת'מאני תוכננו צורות היישוב ומבניו באופן שיוכלו לעמוד בפני התקפות בלתי מאורגנות של הערבים. אם התנחלותה של התיישבות הפועלים עלו צרכים חדשים של הרחבה והתפתחות יישובים. חלו שינויים בצורות הלחימה של הערבים, והיה הכרח לקבוע עובדות תוך לילה. כל אלה הביאו לבניית יישובים עם גדרות תיל, חומה ומגדל. עם השנים הפכו היישובים למבצרים המסוגלים להדוף זמנית גם התקפות של צבא סדיר וההתיישבות כולה שימשה כמערך ההגנה המרחבית וכבסיס לזניקת תקיפה במרחב האסטרטגי, דבר שבא לידי ביטוי במלחמת השחרור. כמו כן, היותם של יישובים אלה כקיפודים ומרחבי הגנה במלחמת השחרור קבעו גם את מפת מדינת ישראל לאחר מלחמה זו.

גם במלחמות שפתחה בהן ישראל – מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים – היה להגנה המרחבית תפקיד חשוב, שכן הפיקוד הצבאי לא יכול היה להרשות לעצמו להפריש את מירב הכוחות לאגרופי המחץ ללא בטחון שאותן גזרות שאין בהן צבא, מובטחות במידה סבירה על ידי ההגנה המרחבית. מלחמת קדש אשר התרחשה כמלחמה יזומה, מעבר לגבולות המדינה, בשטח האויב ואשר הסתיימה בהצלחה – המעיטה בראיית הצרכים ההגנתיים. אולם מרכיב הביטחון בהתיישבות עדיין לא פג, הוקמו יישובים על צירי פלישה משני הכיוונים ובתקופת הפריחה הושם דגש על חיזור כלכלי ותשתית התיישבות לשמה.

רק  בעקבות מלחמת ששת הימים שיצרה עומק אסטרטגי טבעי למדינה, חלה הזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגמ"ר לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.

הייתה זו מלחמת יום הכיפורים שהביאה לתמורה בחשיבה הצבאית על חשיבותה של ההגנה המרחבית. האפשרות של מכה ראשונה על ידי האויב ולחימה בשטחי ישראל העלו שוב את הצורך במערך הגנתי שיוכל להתארגן במהירות מרבית ולעכב לפחות זמנית את התקדמות צבאות האויב. יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים ברמת הגולן יכולים היו אולי לסייע עד להתארגנות הצב למגננה והתקפות נגד. הלקחים הופקו והקונספציה של ההגנה המרחבית חזרה לתפוש מקומה הנאות במחשב הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם היו גם כאלה שטענו שהיישובים ברמת הגולן היוו נטל ביטחוני והפריעו במהלך הלחימה ועל כן פונו.

התגבשות תפיסת ההתיישבות הביטחונית

לפי אסנת שירן בספרה נקודות עז, התפתחותה והתגבשותה של תפיסת הפונקציה הביטחונית של ההתיישבות, מראשית ההגשמה הציונית בארץ עד לסוף תקופת המאבק היה מהלך ההתפתחות מדורג, אבולוציוני, כמו התפתחות המפעל הציוני כולו. להמשיך לקרוא

ערכה של ההתיישבות בהגנה

בספרו, מסך של חול, טוען יגאל אלון כי מצבה הכלכלי של המדינה אינו מתיר לה לקיים צבא גדול. צבא הקבע המצומצם חייב לכלול בתוכו את הקאדרים הנחוצים לשם אימוניהם וארגונם של מגויסי שירות החובה ולקיומו של אגרוף מחץ מרוכז ובלתי מרותק, ככל האפשר, לתפקידי ביטחון שגרתיים, למקרה הצורך בפעולה דחופה, בכל מקום שתידרש. לכן, שילובה של ההתיישבות האזרחית בתכנית ההגנה, ובייחוד של ישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות, החוסכות כוח אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשית התקפת פתע מצד האויב, אלה גם לנסות לבלום אותה, או לפחות להשהות את התקדמות האויב עד שכוחות הצבא ישלטו במצב.

הוא ממשיך וטוען, שרשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף להיעדר העומק הגיאוגרפי במדינת ישראל. מלבד זאת, אם תהיה ההגנה המרחבית חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, היא עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי הגנה, בעלת כושר בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות.

נוסף על כך, ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על התיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים ולפגוע בכך ביכולתו האופנסיבית. יתר על כן, מאמץ ישראלי עיקרי בזירה אחת יחייב דילול כוחות בזירה אחרת ובארץ ישראל המוקפת כולה כוחות עוינים אין זה דבר פשוט, לפעול בכל גבולותיה בעת ובעונה אחת, אם במאמץ עיקרי, יזום או נגדי, ואם בפעולת הסחה, ואם בשני אלה ביחד.

גם הנסיבות המדיניות עלולות לעתים לא להתיר לישראל לנקוט בידה אסטרטגיה של התקפת נגד מקדימה וכך תיאלץ להשהות את התקפתה. במקרה כזה על ישראל להיות מסוגלת לספיגת מהלומות כבדות, בלי שהתנגדותה תישבר עד בוא עת האופנסיבה הנגדית. עד אז עיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב או להאטתה תהיה תלויה במידת חסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות נגד מקדימות.

תקופת המנדט לפרקיה מנקודת מבט התיישבותית

לפי שלום רייכמן, בספרו ממאחז לארץ מושב, ניתן לחלק את תקופת המנדט לארבע תקופות.

תקופה ראשונה היא תקופת המפנה, 1921-1918. בתקופה זו נערכו תכניות התיישבות רבות, מתוך הנחה כי עתיד לבוא גל גדול של עולים, יימצא מימון נרחב לפעולות בארץ-ישראל, וממשלת המנדט תסייע באופן פעיל להתיישבות צפופה של יהודים, בין היתר על ידי העברת אדמות המדינה לרשות הסוכנות היהודית. כידוע, אף אחת מהנחות אלה לא התגשמה.

התקופה השנייה היא תקופת הבניין, 1936-1921. זו  התקופה שבה הונח היסוד העיקרי להתיישבות היהודית תוך מאבק בקשיים הפנימיים נוכח העליות הרביעית והחמישית. מאורעות תרפ"ט מהוות נקודת ציון חשובה בתקופה זו, שכן הבליטו את חשיבות הגורם הביטחוני בהתיישבות והביאו שינוי בתפיסה ההתיישבותית. עקב המאורעות נבלם לזמן מה המשך הצמיחה, ומשנת 1933 ואילך היא מתחדשת במלוא התנופה.

תקופה שלישית היא תקופת הסער, 1945-1936. מדובר בתקופה מוגדרת היטב, משום הדומיננטיות הרבה של האירועים החיצוניים, והתגובה המיוחדת של היישוב המאורגן. בשנים אלה נשתנו השיטות לרכישת  הקרקעות ופותחו צורות חדשות של תפיסת שטח.

התקופה הרביעית היא תקופת לקראת המפנה, 1948-1945. מבחינת התנאים החיצוניים אין תקופה זו שונה במידה רבה מן הקודמת, אולם חל בה שינוי חשוב במסגרת הפנים-יישובית. כיוון שברור היה כי עתיד לחול מפנה חשוב במעמדה של ארץ-ישראל, הופנה מאמץ מיוחד לשם בחינת ההתארגנות לעתיד. במסגרת מאמץ זה הוקדשה מחשבה רבה לאיסוף מידע ולתכנון, תוך בחינה מחודשת של עקרונות יסוד בהתיישבות. חלקן של המסקנות שנבעו מעבודת התכנון יושמו כבר בתקופת המנדט; אחרות באו לידי ביטוי רק לאחר קום המדינה.