מהותו של המשטר החדש במצרים

ב-23 ביולי 1952 השתלטו כשלושת אלפים חיילים ומאתיים קצינים על מטה הצבא הראשי בקסרקטין עבאסיה. ראש המטה הכללי גנרל מוחמד פריד נאסר בצוותא עם הקצינים שהיו אתו. במקביל השתלטו יחידות צבא על מספר מוסדות וביניהם: מטה חיל הספר, כל נמלי התעופה ותחנת השידור המרכזית בקהיר.  ההודעה הראשונה לציבור על תפיסת השלטון נמסרה ברדיו בשעה שבע בבוקר על ידי אנואר אל-סאדאת. הוטל פיקוח בטחוני על הבירה ונאסרו כל הפגנות שהן.

ראש הממשלה הילאלי התפטר והקצינים החופשיים, שהובילו את ההפיכה, ביקשו את עלי מאהר להקים ממשלה המורכבת מעובדי ציבור. שלושה ימים לאחר מכן, ב-26 ביולי, נצטווה פארוק להתפטר ולצאת את הארץ לצמיתות. בנו הינוקא, יורש העצר אחמד פואד, הוכרז מלך ונתמנתה מועצת עוצרים. בשעה שש באותו ערב הפליג פארוק בספינה לאיטליה.

הפיכה בצבא מצרים, מעריב, 23-7-1952
מעריב 23.7.1952

מספר חודשים לאחר מכן כתב יעקב בהם סקירה מטעם מחלקת החקר של משרד החוץ (ספטמבר 1952) תחת הכותרת "לבטי המשטר החדש במצרים". במסגרת סקירה זו הופיעה הערכה על אופיו של המשטר החדש המופיעה כלשונה בהמשך המאמר.

לבטי המשטר החדש במצרים, ספטמבר 1952
ארכיון המדינה, חצ-2409/2

המשטר החדש במצרים רחוק עדיין מיציבות. שאיפת הצבא לתיקונים חברתיים נתקלת בהתנגדות נמרצת מצד השכבה החולשת על ענייני הכלכלה והחברה עשרות בשנים. גם לאחר קבלת ההחלטה על הרפורמה האגרארית לא חוסלו קני ההתנגדות למשטר החדש. כן לא הצליח המשטר החדש עד כה להתבסס בציבור האזרחי.

אף על פי שהמשטר החדש לא הגיע עדיין לכלל יציבות ניתן להצביע על תופעות אחדות המאפיינות  את ההתפתחות החדשה בארץ הנילוס: זו הפעם הראשונה בתולדותיה של מצרים החדשה ששליטיה שמים את הדגש בעיותיה הפנימיות. עד כה דחק הטיפול המרוכז בשאלת הסכסוך האנגלי מצרי את שא הבעיות החברתיות החמורות לקרן זווית. אפילו אם נניח שאין בתיקונים החברתיים המוצעים על ידי הצבא משום פתרון יסודי של בעיותיה החברתיות של מצרים, הרי מהווה עצם הכיוון החדש – ההבלטה של הבחינה החברתית – מפנה חשוב ומכריע בחיי הציבור המצרי. מפנה זה שחרר כוחות חברתיים חדשים בארץ הנילוס. בפעם הראשונה נוכחו בני מצרים לדעת כי אפשר ללחום בגילויי הריקבון והשחיתות במולדתם ואף לנצח. לקח זה מן ההכרח שייתן את אותותיו בחינוך הדור המצרי החדש.

המכשול הגדול לסיכויי התבוססותו של המשטר החדש ולהצלחת מגמותיו החברתיות מהווה המציאות החברתית במצרים שקפאה על שמריה עשרות בשנים. המצב בתוך המפלגות המצריות הוא רק ביטוי של אותה המציאות. אין כיום במצרים שכבה חברתית המסוגלת לקדם  את ההתפתחות החברתית שהחלה בעקבות ההפיכה הצבאית רבת ההינף. מעמד הפועלים המצרי טרם התגבש והתלכד במידה מספקת כדי לשמש משען להתפתחות זו. גם המעמד התעשייתי ששימש משען חשוב למהפכות הבורגניות באירופה ובארצות הברית – אינו מוכש לפי שעה למלא תפקיד זה במצרים, בייחוד משתי סיבות:

  • הרוב המכריע של ההון התעשייתי הוא בידי זרים. גם חלק ניכר של בעלי התעשייה המצריים הם בני מיעוטים.
  • מעמד בעלי התעשייה במצרים אינו מגובש ומוגדר כלל. לרוב אין להפריד בין מעמד בעלי האחוזות והמעמד התעשייתי. חלק ניכר מאוד של בעלי התעשייה הם גם בעלי אחוזות. חלק ניכר של התעשייה המצרית מבוסס על ייצור חקלאי כגון תעשיות הטקסטיל והסוכר. נוכח עלייתו האיטית של הארגון המקצועי במצרים והתפשטות רעיונות שמאליים הרי קיים בה אינטרס פוליטי משותף בין בעלי האחוזות ובעלי התעשייה.

התפתחות חברתית זו של ארץ הנילוס מהווה את הקושי העיקרי להתבוססותו של המשטר החדש. רק במידה שההתפתחות – החברתית והפוליטית – תביא לידי התגבשות כוחות חדשים תובטח הצלחת משימותיו החברתיות של המשטר החדש. במקרה שהתפתחות זו תתעכב, עשוי  המשטר החדש להיהפך לדיקטטורה צבאית רגילה שתנהל את ענייני המדינה תוך שיגרה ומטרתה השגת יתרונות למקורבי השלטון.

עדיין איש אינו יכול לדעת את תוצאות המאבק על עיצוב דמות החברה במצרים. הצבא המצרי חולל הפיכה שפגעה במישרין במסגרת החברתית הקיימת במצרים. אולם רק בתנאי, שהפיכה זו תביא לידי שידור מערכות יסודי בציבור האזרחי ולהתגבשות חדשה ביחסי הכוחות החברתיים במצרים, יצליחו השליטים החדשים לבצע את שאיפותיהם.

מודעות פרסומת

גורמי המשכיות ושינוי במצרים

ב-1994 פורסמה סקירה של עמי איילון על הסדר פוליטי במצרים בתוך לקט מאמרים בנושא העוסק במדינה זו. בסקירה זו הוא טען כי המשטר המצרי בגיבוי הצבא ותוך בקרה צמודה על הביורוקרטיה, הוא חזק לאין שיעור מכל גורם אחר בזירה. הפונדמנטליסטים, הכוח היחיד בעל פוטנציאל כלשהו, מפולגים, בלתי מאורגנים והנהגתם לקויה. הם מהווים איום על המשטר בכמה צורות, אך עודם רחוקים מלהוות חלופה בת-קיימא. כל השחקנים האחרים על הבמה, לרבות פוליטיקאים ממפלגות האופוזיציה הם בעלי משקל משני או שולי.[1] להמשיך לקרוא

תורת המהלך הטבעי

במהלך שנות החמישים שררה הדעה שההפיכות הצבאיות במזרח התיכון היו שלב התפתחות טבעי או הכרחי בהתפתחותה של המדינה הערבית. ואכן באותה תקופה נפוץ החיזיון של קבוצה של קציני צבא המתארגנת במחתרת, קמה ותופסת את השלטון בהפיכה צבאית ומקיימת את השלטון בידיה במישרין, לפעמים לתקופה קצרה ולפעמים לתקופה ממושכת, ועל-פי רוב מבלי למסור את ענייני המדינה לידי הממשלה הנבחרת.

לפי אליעזר בארי, בספרו הקצונה והשלטון בעולם הערבי, עמדו ביסוד דעות אלה  שלוש הנחות. הנחה ראשונה הייתה כי העולם הערבי נמצא במשבר עמוק של פיגור ומעבר, שאין להתגבר עליו אלה בשינוי מהפכני של המבנה החברתי והמשטר המדיני. ואכן עמי אסיה ואפריקה היו חדורים בהכרה עמוקה בפיגורם הכלכלי, החברתי והמדיני לעומת עמי הקפיטליזם המפותח והסוציאליזם המתפתח, והם ידעו, שאין סיכוי להשיג את העמים המתקדמים אם לא יתחולל שידור מערכות מהפכני בחייהם.

הנחה שנייה הייתה כי אין כוח המסוגל לבצע את שידור המערכות ההכרחי, זולת הקצונה. תזה זו הייתה עמוד התווך לכל ההסברות של הפיכות הקצינים הערביים כהכרח היסטורי. אלה שהרחיקו לכת בהשקפה זו, פיתחו אידאולוגיה, שגרסה שהתפקיד ההיסטורי, שיועד לפי מרקס ואנגלס למעמד הפועלים ולמפלגה הקומוניסטית, כחלוץ שלו, יועד במדינות הערביות לקצונה ולאגודות של קצינים חופשיים כחלוצה. במקום המניפסט הקומוניסטי באה הפילוסופיה של המהפכה.

ההנחה השלישית הייתה כי הקצונה אמנם מסוגלת לחולל את התמורות הדרושות. הרי לא רק היא הייתה מיועדת למלא את החלל השלטוני הריק, היא גם מוכשרת ומסוגלת לחולל את התמורות המהפכניות הדרושות לחברה הערבית.

לטענתו הדימוי של המהלך הטבעי הושאל מתחום הביולוגיה ורמז על צמיחה אורגנית לפי חוקיות אימננטית ועל חוקיות קבועה וקובעת בחיי החברה ובהיסטוריה כמו בטבע. אך השוואה נכונה יותר הייתה בין מהלכים במדיניות עם מהלכים במשחק השחמט: בכל מצב נתון לא כל המהלכים אפשריים, רק אחדים מסוימים ייתכנו, לא תיתכן שרירות. אבל תמיד קיימת ברירה, ברירה בין כמה מהלכים אפשריים שונים – מהם נכונים יותר, המוליכים אל הניצחון, מהם נכונים פחות, המחלישים את העמדה; ולא פעם קורה, שמהלך מסוים, הנראה כמוצא משחרר ממצב דחוק והמביא יתרון רגעי, יתגלע בהמשך המשחק כמענה מוטעה. אלופים ואלופי משנה בצבאות הערביים סבורים לרוב, שהם גם אלופי השחמט המדיני. הם משחקים ללא ספק בכלים חזקים בידיהם, אך יש לסקור ולנתח את טיב המשחק שלעצמו.

הפיכה במצרים אז והיום

בסוף 1951, על רקע כישלון השיחות בין מצרים ובין בריטניה, פתחו המצרים במעשי איבה שהוצגו כהתפרצות הממית של פלוגות מתנדבים. מלחמת הגרילה הגיעה לשיאה בינואר 1952, כשהתנהל קרב בעיר איסמעיליה שלחוף התעלה, ובעקבותיו פרצו בקהיר פרעות מאורגנות בבריטים, ואחר כך בכל הזרים ובבני המיעוטים, הוצתו בתי עסק וכיוצא בזה. בשל כך פיטר המלך את הממשלה ומינה את עלי מאהר לראש ממשלה שמרנית. ממשלה זו לא החזיקה מעמד, והתבצעו חילופי ממשלות בתדירות גבוהה.

על רקע המאורעות האלה, האווירה הכללית של אלימות ומשבר ואי היציבות בשלטון התפרסמה בכתב העת המזרח החדש סקירה על תנועת האחים המוסלמים מאת יעקב בהם. בדברי הסיכום של הסקירה אמר בהם שהמשטר הפרלמנטרי הקיים במצרים עומד על סף התמוטטות: "עדיין לא חלה התקדמות ממשית בפתרון הסכסוך האנגלי-מצרי, התסיסה החברתית מתגברת, והמפלגות שמנהיגיהן השתתפו עד כה בניהול ענייני המדינה נתונות אף הן במשבר מחמיר והולך. פיזור ביה"נ [בית הנבחרים] המצרי במארס 1952 והצו לדחיית הבחירות – בניגוד לחוקה המצרית – מוכיחים כי חצר המלך מוכנה בתנאים מסוימים לקיים את השלטון לאו דווקא ככתבה וכרוחה של החוקה".

הוא הוסיף כי מצב זה הוא קרקע פורה לגידולה ולהתפשטותה בעתיד של תנועת האחים המוסלמים. הם פעלו תמיד מחוץ לתחומי הפרלמנט ומעולם לא היו מיוצגים בו. על אף היותה תנועה המונית, הרי עיקר כוחה אינו נובע מתמיכת בוחריהם, אלא מתמיכתם של גופים מדיניים שונים המוכנים לנצל תנועה זו למטרותיהם.

זאת ועוד, בהיותה תנועה דתית-קנאית מתנגדת תנועת האחים המוסלמים לכל חידוש מהפכני, יהא זה בשדה המדיניות, החברה, הכלכלה או התרבות. התכונות הללו מכשירות את האחים המוסלמים  לשמש משען למשטר הנוכחי במצרים. זיקתו של המשטר לאחים תגדל בכל עת של משבר או סכנה לקיומו. מכאן סיכוייהם של האחים למלא בעתיד תפקיד נכבד בחייה המדיניים של מצרים.

עם זאת, לא ישישו שליטיה של מצרים למסור את הגה השלטון בידי האחים או לחזקם אם יוכלו להגיע לשלטון בכוחות עצמם. הבדלי המוצא החברתי הקיימים בין שליטיה הנוכחיים של מצרים ובין רוב פעילי האחים משמשים מכשול בדרך ההתקרבות ביניהם. כן אין ביטחון שהאחים ישמרו תמיד את כללי המשחק. על השליטים המצרים להביא בחשבון את האפשרות כי האחים עלולים לנקוט מדיניות עצמאית בשעה שירגישו שבכוחם לעשות כן.

הוא סיכם ואמר שתנועת האחים המוסלמים שחידשה לא מזמן את פעילותה החוקית היא עדיין אחת התנועות החזקות בארץ הנילוס. המשברים הצפויים למצרים עלולים להגביר את השפעתה, ובתנאים מסוימים אף להעלותה לשלטון. מאידך נראה כי תנועה זו לא תוכל לפתור את בעיותיה החמורות של מצרים, ולא תוכל להצעידה לקראת עצמאות ויציבות כלכלית.

כיום ידוע שהאירועים האלה היו הרקע המיידי לעלייתם לשלטון של הקצינים החופשיים. לאור זאת עולה השאלה אם המאורעות היום במצרים אכן מסמנים את עליית האחים המוסלמים, שצברו כוחות לאורך השנים האחרונות, או שמא יהיה זה עוד פעם הצבא שייקח את המושכות לידיו, או שמא מדובר בשחר של יום חדש ושלטון דמוקרטי פרלמנטרי ייכון שוב בארץ הנילוס.