עתיד המדינה במזרח התיכון

האביב הערבי ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) הביא אנשים רבים להאמין שהנה מתמוטט הסדר הקיים בעולם הערבי ומגיע קיצה של המדינה הערבית במזרח התיכון. אך כעבור זמן לא רב התברר כי חרף ההצלחה בהפלת השליטים במצרים ובתוניסיה, חלק גדול מן הסדר הפוליטי הישן שרד וחלק מההתקוממויות עממיות נכשלו לחלוטין. להמשיך לקרוא

שקיעתה של הפאן-ערביות

בינואר 1970 פרסם מרכז ההסברה חוברת על נאצר ושקיעת הנאצריזם. במסגרת זה הובאו דבריו של העיתונאי הלבנוני מישל אבו-ג'ודה. בדבריו הוא הגיב על כשלון ועידות הפסגה הערביות – המוסד אשר יסד נאצר לאחר שבראשית שנות השישים נכשלו מאמציו לכונן איחודים יוניטריים או פדרטיביים בעולם הערבי. תוך כדי הוא הפנה את הסרקזם שלו נגד הטרמינולוגיה הנאצריסטית בנושא האיחוד הערבי. להלן תוכן דבריו:

היטיבו לעשות שליטי ערב בהסכימם, בכתב, על מה שנקרא מזימת השתיקה. השתיקה איש כלפי רעהו, השתיקה בעניין מצבם, השתיקה בעניין משטריהם, השתיקה בעניין קיומם. לאחר שבע עשרה שנה לבעיית פלשתין, ושש עשרה שנה להפיכות הצבאיות בשם פלשתין, קרה שהמהפכנית הצבאיים, הסוציאליסטים, האיחודיים ומחוללי השינויים נפגשו עם שארית אלה הנוגדים אותם, והגיעו יחד עמם להשלמה עם העובדות כדלהלן:

לא איחוד כולל, ולא איחוד משולש, ולא איחוד זוגי, ולא איחוד השורה, ולא איחוד המטרה, ולא איחוד של רצון, ולא איחוד מדיניות. היינו – אין תחליף ללידה הערבית; היר תהיה ליגת מסגרות מדיניות, וליגת משטרים ולא ליגת העמים …

האם יש לנו צורך במפקדות חדשות לצורך סיבוב שני? מפקדות מהפכניות, צבאיות, סוציאליסטיות, איחודיות, ומחוללות שינויים? או שהעמים יבקשו את ההודעות ואת המסמכים של קזבלנקה כדי לחתום עליהם: מסכימים. מסכימים. פלשתין לפלשתינאים. והמשטר לשליטים, למלכים, לנשיאים ולאנשיו צבא. להתראות באלג'יריה ושנה טובה. שנה טובה לנשארים. ולאלה שיישארו. מבין השליטים הצבאיים והלא צבאיים.

הדברים פורסמו במקור באל-נהאר, 18 בספטמבר 1965. כבר אז קלטו והבינו אנשים, שבעולם הערבי (ולצערנו לא רק שם…) , המהפכות והשינויים הם בעיקר עניינים של רטוריקה וססמאות. למרות כל זאת אנחנו ממשיכים להאמין לססמאות ולהבטחות לשינויים בתקווה לשחר של יום חדש. והמבין יבין …

תורת המהלך הטבעי

במהלך שנות החמישים שררה הדעה שההפיכות הצבאיות במזרח התיכון היו שלב התפתחות טבעי או הכרחי בהתפתחותה של המדינה הערבית. ואכן באותה תקופה נפוץ החיזיון של קבוצה של קציני צבא המתארגנת במחתרת, קמה ותופסת את השלטון בהפיכה צבאית ומקיימת את השלטון בידיה במישרין, לפעמים לתקופה קצרה ולפעמים לתקופה ממושכת, ועל-פי רוב מבלי למסור את ענייני המדינה לידי הממשלה הנבחרת.

לפי אליעזר בארי, בספרו הקצונה והשלטון בעולם הערבי, עמדו ביסוד דעות אלה  שלוש הנחות. הנחה ראשונה הייתה כי העולם הערבי נמצא במשבר עמוק של פיגור ומעבר, שאין להתגבר עליו אלה בשינוי מהפכני של המבנה החברתי והמשטר המדיני. ואכן עמי אסיה ואפריקה היו חדורים בהכרה עמוקה בפיגורם הכלכלי, החברתי והמדיני לעומת עמי הקפיטליזם המפותח והסוציאליזם המתפתח, והם ידעו, שאין סיכוי להשיג את העמים המתקדמים אם לא יתחולל שידור מערכות מהפכני בחייהם.

הנחה שנייה הייתה כי אין כוח המסוגל לבצע את שידור המערכות ההכרחי, זולת הקצונה. תזה זו הייתה עמוד התווך לכל ההסברות של הפיכות הקצינים הערביים כהכרח היסטורי. אלה שהרחיקו לכת בהשקפה זו, פיתחו אידאולוגיה, שגרסה שהתפקיד ההיסטורי, שיועד לפי מרקס ואנגלס למעמד הפועלים ולמפלגה הקומוניסטית, כחלוץ שלו, יועד במדינות הערביות לקצונה ולאגודות של קצינים חופשיים כחלוצה. במקום המניפסט הקומוניסטי באה הפילוסופיה של המהפכה.

ההנחה השלישית הייתה כי הקצונה אמנם מסוגלת לחולל את התמורות הדרושות. הרי לא רק היא הייתה מיועדת למלא את החלל השלטוני הריק, היא גם מוכשרת ומסוגלת לחולל את התמורות המהפכניות הדרושות לחברה הערבית.

לטענתו הדימוי של המהלך הטבעי הושאל מתחום הביולוגיה ורמז על צמיחה אורגנית לפי חוקיות אימננטית ועל חוקיות קבועה וקובעת בחיי החברה ובהיסטוריה כמו בטבע. אך השוואה נכונה יותר הייתה בין מהלכים במדיניות עם מהלכים במשחק השחמט: בכל מצב נתון לא כל המהלכים אפשריים, רק אחדים מסוימים ייתכנו, לא תיתכן שרירות. אבל תמיד קיימת ברירה, ברירה בין כמה מהלכים אפשריים שונים – מהם נכונים יותר, המוליכים אל הניצחון, מהם נכונים פחות, המחלישים את העמדה; ולא פעם קורה, שמהלך מסוים, הנראה כמוצא משחרר ממצב דחוק והמביא יתרון רגעי, יתגלע בהמשך המשחק כמענה מוטעה. אלופים ואלופי משנה בצבאות הערביים סבורים לרוב, שהם גם אלופי השחמט המדיני. הם משחקים ללא ספק בכלים חזקים בידיהם, אך יש לסקור ולנתח את טיב המשחק שלעצמו.