הקמת יישובים חדשים ככלי למלחמה בהסתננות

לפי בני מוריס, בספרו מלחמות הגבול של ישראל, אחד האמצעים למלחמה בהסתננות היה הקמת יישובים חדשים, לטענתו במחצית השנייה של 1948 ולאורך מרבית 1949 נחשבו היישובים החדשים אמצעי חיוני במאמץ למניעת שיבה אפשרית של פליטים פלסטיניים. הכפרים הערביים הנטושים, שרבים מהם נותרו על עומדם, קרצו לפליטים; אבל אם ייושבו כפרים אלה ואדמתם תעובד, לא יהיה לפליטים לאן לבוא והלחצים המערביים והערביים למימוש שיבה זו יפחתו. בבד בבד עם זאת יעמיד יישובם של אתרים אלה מחסום מפני הסתננות פרטנית של פליטים יחידים המבקשים להתיישב מחדש או לקצור יבולים שהבשילו. כך אפוא יבלמו היישובים החדשים שיבה פלסטינית סיטונית וקמעונית כאחד.

לבסוף, יישובי ספר חדשים יחסמו את דרכי הגישה של המסתננים אל הארץ פנימה. " … ברור, כי עצם נוכחותן של נקודות עבריות תפחית את ממדי ההסתננות", כתב הרמטכ"ל ידין באביב 1950. הוא חזר על שיקול זה כעבור שנתיים בדברו על יישוב יהודי בכפר הנטוש ברעם, או בסמוך לו, בגליל העליון: "לקיומה של נקודת התיישבות יהודית בבר-עם אנו מייחסים חשיבות רבה ביותר. נקודה זאת תורמת רבה במניעת ההסתננות בגבול הצפוני.

פקידי רשות אזרחיים היו שותפים להשקפתו של ידין. מנהל מפעל פיתוח הנגב ביוני 1950 כתב, כי "הקמת היישוב מבטחים בלי ספק תגביר את הביטחון באזור זה". היישובים צמצמו את הצורך באנשי צבא או משטרה בכל נקודת חציית גבול אפשרית. במקום שלא היו יישובים או שהיו יישובים מעטים, נאלץ הצבא להשקיע במשאבי עתק במחנות, משלטים, סיורים ומארבים. דוגמה לכך ניתן למצוא ביסוד עשרים ושבע יישובים בחבל לכיש (ב-1956-1955). שלשלת יישובים אלה הוקמו רובם, לדברי מתכננם הראשי רענן וייץ, "לחסום את הגבולות ולבלום את ההסתננות" אל תוך ודרך "המותניים" שבין רצועת עזה והרי חברון. אחר כך הוקמו שלשלות נוספות של יישובים בצפון הנגב – שוב בראש ובראשונה לשם "חסימת גבולותינו להסתננות ולהתנכלות מבחוץ".

תופעת ההסתננות השפיעה גם על השקפות המתכננים לגבי הצורה והגודל המיטביים של היישובים החדשים. בדרך כלל הם העדיפו מושבים קטנים יחסית, מעגליים ו"מרוכזים", שהרווחים בין בתיהם קטנים מתוך כוונה להקטין את השטח הטעון גידור, הארה ושמירה. המבנה המעגלי, המרוכז, גם העניק למתיישבים תחושת ביטחון.

עם כל זאת מציין מוריס, כי הקמת שלשלת יישובי ספר אלה ומילוי המרחבים הריקים שבפנים הארץ לא בלמו את ההסתננות. אפשר שכמה דרכי גישה נחסמו, אבל היישובים החדשים עצמם סיפקו שפע יעדים חדשים למסתננים בעלי תושייה (ומזי רעב).

ערביי ישראל וההסתננות

לפי הלל כהן בספרו ערבים טובים, עמד המאבק בהסתננות במוקד הפעילות המבצעית של צה"ל, משמר הגבול, המשטרה והממשל הצבאי. בתווך ניצבו אזרחי ישראל הערבים. מצד אחד ציפו מהם מסתננים לסיוע ולתמיכה או לפחות שלא יסגירו אותם. מצד שני, גם גורמי הביטחון ביקשו להסתייע בהם. כתוצאה מכך הועמדו האזרחים הערבים בפני הבחירה בין סיוע לבני עמם, מכריהם, לעתים בני משפחתם לבין סיוע לרודפיהם.

הוא מציב את יחס הערבים בישראל להסתננות לאורך ציר, שמצידו האחד ניצבת הגישה הלאומית המובהקת – שגרסה שלפליטים יש זכות לחדור למדינה ולאזרחים הערבים חובה לסייע להם – ומצדו השני הגישה המשת"פית המובהקת, שתמכה במתן סיוע בלתי מותנה למוסדות המדינה. רוב הערבים מצאו עצמם בנקודות שונות על פני הרצף הזה, תוך שהם מושפעים משיקולים אישיים משפחתיים, שיקולי כדאיות הנובעים ממדיניות השכר והעונש של השלטונות, שיקולים אידיאולוגיים ושיקולים כלכליים.

לטענתו, אלה שסייעו למסתננים עשו זאת משיקולים רבים ולאו דווקא שיקולים לאומיים. גורם מרכזי לחבירה למסתננים היה כלכלי, ומוסדות הביטחון היו מודעים לכך. שיקול נוסף היה משפחתי, כלומר הרצון לאחד משפחות שהתפצלו בזמן מלחמת 1948. אלו שפעלו מתוך שיקול זה לא הביעו, בהכרח, התנגדות לשלטון או למדיניות הממשלה. אלא העמידו את טובת משפחתם וקהילתם בראש מעייניהם.

הסיוע של הערבים בישראל למסתננים לבש צורות שונות: נטילת חלק ברשתות הברחה (או מודיעין), אכסון מסתננים או הסתרתם, סירוב לספק לשלטונות מידע אודות הסתננות והפעלת לחץ להשארת מסתננים. מנגד פעלו – באותן קהילות עצמן – משתפי הפעולה, שנענו לקריאה של מוסדות הביטחון ולקחו חלק במאמץ של סוכנויות המדינה לבער את ההסתננות. הם הונעו על ידי רצון לקבלת טובות הנאה, מחויבות כלפי השלטונות מתוקף מעמד, חשש מפני תגובת השלטונות ובמקרים מסוימים רצון להתנקם באדם או במשפחה. בחוגים מסוימים רווחה גם התפיסה שאין לפעול בניגוד לרצון השלטונות.

הדרכים ללחימה בהסתננות

שמעון גולן בספרו, גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, מצביע על מספר דרכים אותה נקטה ישראל כדי ללחום בהסתננות: השטח שבקרבת הגבול הוכרז כאזור ביטחון ונאסרה בו תנועת אזרחים. כוחות צה"ל נלחמו בהסתננות באמצעות פעולות סריקה, מארבים ופטרולים, ונקבעו הוראות התנהגות, ובהן הוראות פתיחה באש, כלפי המסתננים. הוראות הפתיחה באש שונו מעת לעת, אך כולן כללו ירי מכוון לעבר מסתננים בלא קשר למניעיהם. כמו כן נעשו מעת לעת סריקות ביישובים הערביים ובנגב המערבי, לשם מציאת מסתננים, ובין היתר הופעלו כוחות ממונעים ומוטסים כנגד רועים, שרעו בתחומי ישראל ונגד שבטי בדואים שחדרו אליה. הכוחות ירו מהקרקע ומהאוויר על המסתננים במגמה לגרשם חזרה למדינות ערב.

בהמשך נוספו לדרכי הפעולה נגד המסתננים גם גניבות שכנגד, הצבת מארבים ליליים מעבר לגבול וכן פעולות גמול. אחת ממטרותיהן של פעולות הגמול הייתה לחייב את השלטונות לנקוט צעדים לריסון ההסתננות. זה היה הרקע לתוכנית 'מאי 1946'. על הפיקודים המרחביים הוטל לתכנן ולהכין פעולות גמול ליעדים מסוגים שונים: יעדים כלכליים, בסיסי הסתננות, משרדים של השלטון האזרחי ויעדים צבאיים.

בד בבד עם הצעדים הצבאיים ניהלו נציגי ישראל בוועדות שביתת הנשק מגעים עם עמיתיהם לקביעת דרכי פעולה נגד ההסתננויות. בין היתר הוסכם בשיחות האלה על עריכת פטרולים משותפים. בחלק מהמקרים הסכימו נציגי ישראל להחזיר את המסתננים שנתפסו לירדן כדי שיישפטו שם. בחלק מהתקופה הושגו הסכמי מפקדים מקומיים, שבמסגרתם הוטלו הגבלות על פעילות כוחות צה"ל נגד ההסתננות, בין היתר על ירי לעבר מסתננים ועל פעולות מעבר לגבול. גורמי הביטחון הישראליים העריכו, ששלטונות ירדן ומצרים רוצים להיאבק בהסתננות, וידעו על הוראות שהוצאו מדי פעם וצעדים שננקטו לשם כך, אך גם אם חלה לפעמים ירידה בהיקף ההסתננות, הרגיעה הייתה קצרה, ותוך זמן לא רב חלה עלייה בהיקפה.

לטענתו, האמצעים האלה לא הועילו: הפטרולים המשותפים לא הורידו את היקף ההסתננות, המסתננים שנתפסו הועברו לירדן ולא נשפטו, או זכו לעונשים קלים, והאמצעים שנקטו שלטונות ירדן לא הועילו אף הם – הן משום שלא היו דרסטיים דיים והן משום שהגורמים המקומיים נמנעו מלהוציא לפועל את ההנחיות שקיבלו. משהתברר כי כך הדבר, חזר צה"ל לפעול בכל הדרכים שברשותו נגד ההסתננות.

אשר לפעולות הגמול: במקרים שבהם זוהו המסתננים, אשר היו אחראים לפעולות רצח, כוונו פעולות הגמול להריסת בתיהם ולפגיעה בהם. במקרים אחרים כוונו פעולות הגמול ליעדים שונים בהתאם לסוגי היעדים שנקבעו בפקודת 'מאי 1946'.

מקורותיה של בעיית ההסתננות

לפי דוד טל, בספרו תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, ההסתננות לישראל מירדן ומרצועת עזה הייתה תוצאה כמעט ישירה של שינויי הגבולות ותנודות האוכלוסין באזור במהלך במהלכה של מלחמת העצמאות ובעקבותיה. לטענתו היו מעורבות בפעילות זו מעורבות קבוצות אוכלוסייה שונות, שהונעו מכוח מגוון של סיבות וגורמים.

קבוצה חשובה ובולטת הייתה האוכלוסייה הפלסטינית שנמלטה וגורשה מאזורי הקרבות בתחומי ארץ-ישראל. אותם פליטים ניסו להסתנן לישראל מתוך רצון לשוב לבתיהם, או כדי לקחת רכוש שהשאירו מאחוריהם במהלך הקרבות והמנוסה. היו בהם גם כאלה שביקשו לבקר קרובי משפחה שנותרו תחת שלטון היהודים או לפקוד את קברות אבותיהם. גורם חשוב נוסף להסתננות פליטים אלה היה מצוקה כלכלית קשה, שהניעה אותם לגנוב למחייתם בתחומי ישראל. בפעילות זו הצטרפו אליהם גם כנופיות של תושבים מכפרי הגדה המערבית, שיצעו למסעות גניבה ושוד. חלקם פעלו כקבלנים על פי הזמנות של סוחרים ערבים.

סוג נוסף של מסתננים היו תושבים שעם תום המלחמה מצאו עצמם שוכנים על קו הגבול והיו לתושבי ספר. מכאן ואילך נגזר עליהם להתרגל למציאות קיומו של קו גבול קרוב, בלתי מוחשי, שאין לחצותו. יתר על כן, קו הגבול הדמיוני הזה הפריד באופן מוחשי בין רבים מתושבי הספר האמורים לבין אדמותיהם ומקורות מחייתם. משלא השלימו עם המצב הזה והחליטו לשוב ולעבד את שדותיהם ופרדסיהם, היה עליהם להסתנן. פן אחר של אותה תופעה עצמה התבטא בניסיונות של ערבים תושבי הספר להשתלט על אדמות פנויות בצידו הישראלי של הגבול ולעבדן, או אפילו לקצור יבולים שגידלו מתיישבים ישראלים.

השתלטות צה"ל על הנגב, עד אילת, וניתוק הקשר היבשתי הרצוף בין שטחי סיני וירדן הביאו ליצירתן של שתי קבוצות מסתננים נוספות: בדווים ומבריחים. הבדווים נעו זה מאות בשנים במרחבי צפון-סיני, בדרום הנגב ובמרכזו ובדרום הר חברון, מחפשים מרעה לעדריהם ושולחים ידם בהברחות. עכשיו התקשו להסתגל למגבלות הקשוחות שהטילה ישראל על המעבר אל שטחה, או דרכו. כך גם מבריחים אחרים, שפעלו משכבר בין ממלכת מצרים וממלכת ירדן והמשך העיסוק במלאכתם עשה אותם גם למסתננים. נצטרפו אליהם גם ערבים מרצועת עזה שביקשו לבקר קרובי משפחה בהר חברון – ולהפך.

מסתננים אחרים הגיעו מירדן ומתחומי רצועת עזה ביוזמתם של גורמים פוליטיים, שניסו לחולל פעולות חבלה ורצח בשטח ישראל, כדי לקיים מתיחות צבאית מתמדת באזורי הגבול שלה, למנוע את הנצחת המציאות של קווי שביתת הנשק ולהשאיר את הסכסוך והבעיה בעינם. אליהם הצטרפו גם מסתננים שחדרו למען ביצוע פעולות נקם כנגד אזרחים ישראלים.

דוד טל מדגיש כי ההסתננות הפוליטית היוותה חלק קטן ממכלול התופעה, ורוב המסתננים הסתננו מטעמים של מצוקה כלכלית. אולם לא כך נראה הדבר בעיני ישראל, שהציבה את ההסתננות בהקשר הרחב יותר של הסכסוך הישראלי-ערבי, ושל בעיותיה הביטחוניות והמדיניות – ובכך הוסיפה להסתננות את עיקר הממד הפוליטי שלה. התגובות הנוקשות של חיילי צה"ל במאבקם למניעת ההסתננות גררו תגובות נגד מצד המסתננים.

לטענתו, הגברת הפעילות המזוינת של המסתננים הייתה גם תוצאה של אופן התגובה ביישובים הישראליים. ריבוי מקרי הגנבה והשוד של המסתננים הביא להגברת השמירה ביישובים ולהגדלה של מספר השומרים החמושים, ובהמשך לכך התחמשו גם המסתננים והחלו להגיב באש על הניסיונות להפריע להם במלאכתם.

מטרות ההסתננות

לפי שאול ברטל בספרו, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1956-1949, המשותף לכל סוגי ההסתננות הוא חוסר ההשלמה של אוכלוסיית ערביי ארץ-ישראל עם תוצאות מלחמת 1948.

הוא מצביע על חמש מטרות עיקריות:

1. הסתננות מסיבות כלכליות – חלק גדול מאוכלוסיית הפליטים ברצועת עזה המצרית ובגדה המערבית הירדנית ניסו לחזור ולקצור את התבואה שאותה השאירו בשעת מנוסה. חלק מהכפרים שלאורך קווי שביתת הנשק נחצו או נשארו בתחום מדינות ערב אך חלק מהשדות נשארו בצד הישראלי של שביתת הנשק.

2. החלשה כלכלית של מדינת ישראל – ההסתננות נתפסה בעיני האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית והרצועה כאמצעי ליצירת לחץ על ישראל ולשימור מצב האיבה בין מדינת ישראל למדינות ערב השכנות. היא נראתה בעיניהם פעולה חוקית ולגיטימית אשר מנעה מהתוקפן הציוני לממש את פירות ניצחונו בשדה הקרב באמצעות לקיחת רכוש וגנבת עדרים וציוד אחר ובאמצעות הטרדה בלתי פוסקת של המושבים והקיבוצים הישראליים באזור קווי שביתת האש.

3. הסתננות לביצוע מטרות חבלה – חלק מהמסתננים עשו זאת כדי לבצע פעולות חבלה בעורף הישראלי. פעולות אלו אורגנו בידי גורמים שונים בחברה הפלסטינית. לעתים נתמכו ארגונים אלו בידי המשטרים הערביים השונים. עם זאת, היו גם מקרים של חוליות מסתננים שהסתננו מטעמי נקמה פרטית. לפעמים היו אלו קבוצות מבריחים שביצעו רצח וחבלה נוסף לפעולות ההברחה תמורת תשלום מצד הגורם המארגן.

4. הסתננות לצורך הברחה או ביקורי קרובים – הקמת מדינת ישראל יצרה חיץ גיאוגרפי שהפריד בין ירדן למצרים. הפרדה זו הייתה בעייתית לקבוצות מבריחים ובדווים שבעבר נהגו לעבור דרך אזור צפון הנגב ללא הפרעה. סיבה נוספת הייתה הרצון להגר מרצועת עזה הצפופה והדלה אל הגדה המערבית שנתפסה כמשגשגת יותר.

5. פגיעה בריבונות הישראלית – ההסתננות נתפסה בידי מדינות ערב והציבור הערבי במצרים וירדן כתופעה לגיטימית הנובעת גם מחוסר ההכרה בנטע הזר ושמו ישראל. היא אפשרה למדינות ערב להציג את הריבונות הישראלית כשברירית על ידי טשטוש גבולות קווי שביתת האש. כמו כן נתפסה ההסתננות כנובעת ממעשי הגזל הנובעים מעצם הקמת מדינת ישראל ודבר זה אפשר למדינות ערב להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל בנוגע לסוגיית הפליטים.