הצעת השלום של חוסני זעים

במהלך המשא ומתן של שביתת הנשק באביב 1949 בין ישראל לסוריה, הציע חוסני זעים, מי שהיה שליטה הצבאי של סוריה באותה תקופה, שסוריה תחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. לפי הצעתו, הסכם זה יכלול גבולות פתוחים וחילופי שגרירים מיידיים, וכן שיתוף פעולה כלכלי וצבאי. הוא אף הציע ליישב 250,000 עד 300,000 פליטים פלסטינים באזור הג'זירה בסוריה כחלק מהסכם השלום, אך עמד על כך שישראל תוותר ויתורים טריטוריאליים ושהוא ודוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ייפגשו על מנת לדון על הסכם השלום. אלא שבן-גוריון סירב להיפגש עם זעים כל עוד לא התחייבה סוריה לפנות את השטחים שכבשה במלחמת 1948 ולשוב לגבול הבינלאומי. להמשיך לקרוא

תקופת הרגיעה ביחסי ישראל סוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, למן החתימה על הסכם שביתת הנשק (יולי 1949) ועד למאבק סביב עבודות ייבוש החולה (מרס-מאי 1951), היו יחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל תקינים. באזור המפורז התקיים אמנם מאבק, אולם הוא לא לווה בהתערבות צבאית, ושני הצדדים נמנעו מתקריות אש ונהגו באיפוק ובזהירות יחסית. לדעתו, תרמו לכך המשברים הפנימיים שהתחוללו בשתי המדינות. יד הפרגמטיות היתה על העליונה, ושני הצדדים נמנעו, ככל האפשר, מעצירת החרפה. ניגודי האינטרסים שהיו קיימים, בעיקר באשר לאזור המפורז, לא גרמו להתמוטטות הדיונים. הריסון העצמי ומידת האיפוק שעל שני הצדדים נהגו בתקופת השנה וחצי הראשונות לפעילות הוועדה המעורבת, מנעו מאבק אלים כאמצעי לפתרון הבעיות שהיו שנויות במחלוקת. להמשיך לקרוא

שיקוליה של סוריה לכניסה למשא ומתן

סוריה היתה המדינה האחרונה אשר החלה במשא-ומתן על שביתת הנשק עם ישראל. הניסיון נבע מכמה גורמים. היטיב לבטא זאת מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, ולטר איתן, שעמד בראש משלחת ישראל למשא ומתן עם מצרים: "סוריה לא ששה כלל למשא ומתן, הן משום הקנאות הטבועה בה, והן משום שחששה כי כל הסכם שיושג, יחייב אותה לסגת משטחים ישראליים שאותם כבשה ובהם עדיין החזיקה".

אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, מרחיב את היריעה ואומר כי לנוקשות הסורית, אשר נמשכה ארבעה חודשים (16 בנובמבר 1948 – 17 במרס 1949), היו סיבות אחדות: ראשית, אין לשכוח כי סוריה העריכה את תוצאות המלחמה כהצלחה יחסית שלה, משום שהשתלטה על שטחים שממערב לגבול הבינלאומי והמשיכה להחזיק בהם; שנית, סוריה רצתה להמתין ולראות תחילה מה ישיגו מישראל יתר מדינות ערב. גם מטרותיה עמדו כל העת מול עיניה: סוריה ביקשה למנוע כל הכרה, ואפילו שברמז, במדינת ישראל. כן היה ברצונה להמשיך ולהחזיק את השטחים שממערב לגבול הבינלאומי, שאותם כבשה בעת המלחמה. היא היתה מעוניינת בדחיית פתיחתו של משא ומתן כדי לזכות בנקודת מוצא נוחה יותר באשר לשתי מטרותיה. כניסה למשא ומתן היתה יכולה לסכל מטרות אלה ולכן היא השהתה את תשובתה ככל שיכלה.

אולם, עם חלוף הזמן, הסתבר לסוריה כי היא עלולה להיוותר מדינה יוצאת דופן, שכן כל יתר מדינות ערב הגובלות בישראל כבר חתמו על הסכמים ויצאו מחוץ למעגל המלחמה. מסקנותיהם של הסורים היו, כנראה, כי הימנעות ממשא ומתן על שביתת הנשק, כפי שתבעה מועצת הביטחון, תוביל להתמודדות צבאית בין הצבא הסורי לבין זה הישראלי ותוצאותיה יהוו מפלה צבאית סורית.

מסיבות אלה, הסכימה לבסוף הממשלה הסורית למשא ומתן על שביתת הנשק עם ישראל והוא החל ב-5 באפריל 1949. בעצם ההחלטה הסורית להיענות למשא ומתן עם ישראל, היה ביטוי לתחילתו של שינוי בעמדה הסורית. הסורים, שהיו עד כה קיצוניים בקו הלאומי אותו נקטו, הפכו גמישים יותר. סביר להניח כי היה להם ברור מראש כי משמעותו של משא ומתן היא, שיהיה על שני הצדדים לעשות ויתורים. אולם, גמישות זו היתה מוגבלת ביותר ונדרש עוד משא ומתן ארוך ומייגע, עד אשר שני הצדדים הגיעו לפשרה.

העימות סביב ייבוש החולה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, העימות בין סוריה לישראל שהתרחש בחודשי מרס-מאי 1951 פרץ לאחר רגיעה של שנה וחצי ביחסים בין המדינות. במהלך התקופה הראשונה היה ניסיון של שני הצדדים להציג עמדות מתונות ורצון כן לפתור בעיות ולהימנע מעימות. ישראל השלימה עם ערפול ואף עם השעיית שאלת הריבונות באזור המפורז; עם העובדה כי ליושב הראש יש סמכות פיקוח כללית באזור; עם תלונות של סוריה בעניינים אזרחיים באזור המפורז שהוגשו לדיון בוועדת שביתת הנשק, על אף שלפי תפיסתה, לא היו לסוריה כל זכויות בשטח. סוריה מצידה, הסתפקה במעמד שהשיגה בוועדה בנוגע לאזור המפורז, ובמניעת השפעתה של ישראל על האוכלוסייה הערבית באזור. במהלך תקופה זו גבר המתח ביו מצרים וירדן לבין ישראל, בעוד שהגבול הסורי נותר שקט. להמשיך לקרוא

הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי-ערבי הוא אחת הבעיות הבינלאומיות המורכבות והסבוכות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. לפי איתמר רבינוביץ', בספרו האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 2012-1949, הצעד הראשון להבנת הסבך הזה הוא ההכרה כי אין מדובר בסכסוך ישראלי-ערבי יחיד, אלא בקבוצת עימותים נפרדים הקשורים זה בזה:

1. הסכסוך השורשי בין ישראל לפלסטינים. זהו סכסוך קלאסי בין שתי תנועות לאומיות הטוענות לחזקה על אותה כברת ארץ ולבעלות עליה. מרכיב זה במחלוקת הישראלית-ערבית נדחק לקרן זווית במשך כחמש-עשרה שנה (1964-1949) בשל התפוררותה של הקהילה הפלסטינית, שנתפזרה במהלך מלחמת העצמאות של ישראל, ובגלל מרכזיותם של האידיאולוגיות הפאן-ערביות והאינטרסים של המדינות הערביות השונות בעת ההיא. התעוררותה המחודשת של הלאומיות הפלסטינית באמצע שנות השישים וכן, למרבה האירוניה, השתלטות ישראל על כל שטחי ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן ב-1967, החזירות לפלסטינים תפקיד מרכזי בעולם הערבי. חשיבותם החדשה הועצמה על ידי המתקפה שניהל אש"פ נגד ישראל, על רקע תבוסת הצבאות הערביים הסדירים.

2. מחלוקת רחבה יותר בין ישראל ללאומיות הערבית. זהו סכסוך לאומי, פוליטי, תרבותי ויותר ויותר גם סכסוך דתי. שני הצדדים התייצבו בסכסוך זה כשהם נושאים איתם את מורשתם ההיסטורית והתרבותית. תחייתו הלאומית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, תחילה כניסיון לפתו את "שאלת היהודים" באירופה ואחר כך, וביתר שאת, כתגובה מיידית על השמדת היהודים בשואה, התרחשה תוך כדי התנגשות חזיתית עם תנועה לאומית ערבית השואפת לתקומה, להתחדשות ולהתעצמות לאחר מאה שנה של חיבוטי נפש והשפלה מידי מעצמות מערביות. לרוע המזל, רוב הערבים ראו בציונות ובישראל חלק מן המערב או, גרוע מכך, ראש גשר מערבי שהוקם בקרבם.

3. שורה של סכסוכים דו-צדדיים בין ישראל למדינות ערב השכנות, תולדת יריבויות גיאו-פוליטיות שהתחברו לגורמים אחרים. כך, למשל, נכנסה מצרים למלחמה עם ישראל ב-1948 בשל הבעיה הפלסטינית, אך החלטתה להצטרף לקואליציית המלחמה הערבית והסכסוך שלה עם ישראל לאחר מכן הושפעו גם מן השאיפה למנהיגות ערבית ואזורית, מתחושת התחרות שלה עם ישראל, כמדינה החזקה והשאפתנית השנייה באזור, ומהרצון לכונן גשר יבשתי אל העולם הערבי המזרחי דרך הנגב הדרומי. בדומה לכך, יחסה הנוקשה של סוריה לישראל ביטא הן את זיקתה האמיתית ללאומיות הערבית והן את תחושת התחרות החריפה שלה עם ישראל על ההגמוניה בלבאנט.

4. הסכסוך הבינלאומי הרחב יותר. "השאלה הפלסטינית" היתה תמיד נושא בינלאומי חשוב ובעל משקל. העניין והרגשות העזים שמעוררת "ארץ הקודש" ("פלסטין" בפי הערבים והמוסלמים), משקלה של מה שכונה "השאלה היהודית", היריבויות במזרח התיכון בין המעצמות הקולוניאליות ולימים בין מעצמות העל והחשיבות הגיאו-פוליטית הכוללת של העולם הערבי, הם כמה מהגורמים המסבירים את חשיבותו של הסכסוך הישראלי-ערבי כגורם בינלאומי. מאז ראשיתו לא היה הסכסוך תגרה מקומית בלבד, ומעולם לא הניחו לו להפוך לכזה. ערבים וישראלים ביקשו מלכתחילה תמיכה בינלאומית במטרותיהם, בעוד שממשלות זרות ומשתתפים אחרים התערבו דרך קבע אם מתוך רדיפה אחר רווחים, אם מתוך מחויבות אמיתית כלפי אחד הצדדים, או מתוך רצון להשיג שלום ויציבות באזור.

ניסיונות מדינת ישראל להשגת הסדרי שלום עם מדינות ערב

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ביקשה ישראל להיעזר בארצות הברית ובבריטניה במאמציה להגיע לשלום עם מדינות ערב. פניותיה אליהן בהקשר זה התבססו על העובדה שהייתה להן השפעה על מדינות ערב, ועל ההנחה, שהיה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, כדי למנוע תסיסה, העלולה להביא לכניסת ברית המועצות  אליו.

למעצמות הללו הייתה דילמה: מחד גיסא, היה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, אך מאידך גיסא הן חששו, כי נקיטת צעדים שיתפרשו על ידי מדינות ערב כהפעלת לחץ עליהן, כדי שיפעלו בניגוד למה שתפסו כאינטרסים שלהן, עלולה להביא לתוצאה שממנה חששו – התרחקותן של מדינות ערב מתחום ההשפעה המערבי. נציגיהן במדינות ערב הבהירו לשליטי המדינות הללו את עניינן בהשגת שלום ביניהן לבין ישראל ואת היתרונות שלו למדינות ערב, אך נמנעו מלפעול באופן שיתפרש כהפעלת לחץ עליהם.

ארצות הברית ובריטניה ראו בעמדותיהן של מדינות ערב כלפי ישראל, בפעולותיהן נגדה ובסירובן לשאת ולתת על הסדר אבן נגף לתהליך השלום, אך לא ניקו את ישראל מאשמה. לטענתן, סירובה לעשות ויתורים לגבי קבלת פליטים ותיקונים טריטוריאליים מקשה על מדינות ערב לגשת לשולחן הדיונים; דרכי הפעולה האלימות מדי בעיניהן, שהיא נוקטת במלחמה בהסתננות, מקשיחות עוד יותר את יחסן של מדינות ערב כלפיה ומגבירות את התנגדותן לשאת ולתת על הסדרי שלום עימה. הן יעצו לה להביע נכונות לוויתורים ולמתן את אופי פעילותה כלפי ההסתננות, אם ברצונה להגיע להסכם שלום עם שכנותיה.

ניסיונן של המעצמות לכנס, באמצעות ועדת הפיוס של האו"ם, ועידה בהשתתפות נציגים מישראל ומדינות ערב, במגמה לשבור את הקיפאון ביניהן, לא עלה יפה. הוועידה שהתכנסה בפריז בסתיו 1951, נכשלה בשל סירובם של הנציגים הערבים לחתום על כל מסמך, שיחרוג מהסכמי שביתת הנשק, ולנוכח התעקשותם על כך, שוועדת הפיוס אינה צריכה לעסוק בשלום בין המדינות, אלא ביישום החלטות האו"ם לגבי פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.

גם הלחצים שניסו המעצמות להפעיל על שני הצדדים לא נשאו פרי: הערבים דבקו בעמדה, שלא יהיה זה מוסרי לעשות שלום עם ישראל וסברו, כי ישראל תרוויח מהשלום יותר מהם. הם גם לא היו מוכנים לוותר על תביעותיהם להשבת הפליטים ולהחזרת השטחים שכבשה ישראל מעבר לגבולות החלוקה. ישראל מאידך גיסא, לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר שנתבע ממנה.

תקרית האון (7 באפריל 1967)

שלוש חלקות מצפון-מזרח לקיבוץ האון באזור המפורז הדרומי לא נחשבו לחלקות בעיתיות במסגרת המאבק על זכויות העיבוד באזורים המפורזים; אולם במהלך הדיונים עם משקיפי האו"ם במגמה להגיע לסימון גבולות עיבוד שיהיו מוסכמים גם על הסורים, החלו הסורים להחריף את מצב הביטחון השוטף אף באזור זה. לא אחת היה צורך להפסיק את העבודה בחלקות אלה מחמת תקריות ירי. להמשיך לקרוא