הצעת השלום של חוסני זעים

במהלך המשא ומתן של שביתת הנשק באביב 1949 בין ישראל לסוריה, הציע חוסני זעים, מי שהיה שליטה הצבאי של סוריה באותה תקופה, שסוריה תחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. לפי הצעתו, הסכם זה יכלול גבולות פתוחים וחילופי שגרירים מיידיים, וכן שיתוף פעולה כלכלי וצבאי. הוא אף הציע ליישב 250,000 עד 300,000 פליטים פלסטינים באזור הג'זירה בסוריה כחלק מהסכם השלום, אך עמד על כך שישראל תוותר ויתורים טריטוריאליים ושהוא ודוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ייפגשו על מנת לדון על הסכם השלום. אלא שבן-גוריון סירב להיפגש עם זעים כל עוד לא התחייבה סוריה לפנות את השטחים שכבשה במלחמת 1948 ולשוב לגבול הבינלאומי. להמשיך לקרוא

ניסיונות להסדר בין ישראל לסוריה בשנות החמישים

לאחר מלחמת העצמאות התכנסו נציגי ישראל ומדינות ערב בלוזן, שוויץ, וניהלו שיחות לא ישירות באמצעות מתווכי הוועדה. אך הפער שנתגלה היה רחב מדי. הציבור הישראלי לא היה נכון לוותר על נתח כלשהו מן השטח שכבש במאמץ אדירים, או להניח לפליטים לשוב – שתי התביעות הערביות העיקשות והמתמידות. ההצעה הישראלית לאפשר שיבת 65 אלף עד 100 אלף נתקלה בסירוב מוחלט, ובספטמבר הסתיימה הוועידה בכישלון גמור. הישראלים וועדת הפיוס כאחת היו מודעים לנטייתם של נציבים ערבים לגלוש בשיחות רב צדדיות לעמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות. בישראל, לפחות, שררה תחושה כי משא ומתן דו צדדי חשאי עשוי לפתוח פתח ממשי יותר להגעה לעמק השווה.

להמשיך לקרוא

ניסיונות מדינת ישראל להשגת הסדרי שלום עם מדינות ערב

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ביקשה ישראל להיעזר בארצות הברית ובבריטניה במאמציה להגיע לשלום עם מדינות ערב. פניותיה אליהן בהקשר זה התבססו על העובדה שהייתה להן השפעה על מדינות ערב, ועל ההנחה, שהיה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, כדי למנוע תסיסה, העלולה להביא לכניסת ברית המועצות  אליו.

למעצמות הללו הייתה דילמה: מחד גיסא, היה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, אך מאידך גיסא הן חששו, כי נקיטת צעדים שיתפרשו על ידי מדינות ערב כהפעלת לחץ עליהן, כדי שיפעלו בניגוד למה שתפסו כאינטרסים שלהן, עלולה להביא לתוצאה שממנה חששו – התרחקותן של מדינות ערב מתחום ההשפעה המערבי. נציגיהן במדינות ערב הבהירו לשליטי המדינות הללו את עניינן בהשגת שלום ביניהן לבין ישראל ואת היתרונות שלו למדינות ערב, אך נמנעו מלפעול באופן שיתפרש כהפעלת לחץ עליהם.

ארצות הברית ובריטניה ראו בעמדותיהן של מדינות ערב כלפי ישראל, בפעולותיהן נגדה ובסירובן לשאת ולתת על הסדר אבן נגף לתהליך השלום, אך לא ניקו את ישראל מאשמה. לטענתן, סירובה לעשות ויתורים לגבי קבלת פליטים ותיקונים טריטוריאליים מקשה על מדינות ערב לגשת לשולחן הדיונים; דרכי הפעולה האלימות מדי בעיניהן, שהיא נוקטת במלחמה בהסתננות, מקשיחות עוד יותר את יחסן של מדינות ערב כלפיה ומגבירות את התנגדותן לשאת ולתת על הסדרי שלום עימה. הן יעצו לה להביע נכונות לוויתורים ולמתן את אופי פעילותה כלפי ההסתננות, אם ברצונה להגיע להסכם שלום עם שכנותיה.

ניסיונן של המעצמות לכנס, באמצעות ועדת הפיוס של האו"ם, ועידה בהשתתפות נציגים מישראל ומדינות ערב, במגמה לשבור את הקיפאון ביניהן, לא עלה יפה. הוועידה שהתכנסה בפריז בסתיו 1951, נכשלה בשל סירובם של הנציגים הערבים לחתום על כל מסמך, שיחרוג מהסכמי שביתת הנשק, ולנוכח התעקשותם על כך, שוועדת הפיוס אינה צריכה לעסוק בשלום בין המדינות, אלא ביישום החלטות האו"ם לגבי פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.

גם הלחצים שניסו המעצמות להפעיל על שני הצדדים לא נשאו פרי: הערבים דבקו בעמדה, שלא יהיה זה מוסרי לעשות שלום עם ישראל וסברו, כי ישראל תרוויח מהשלום יותר מהם. הם גם לא היו מוכנים לוותר על תביעותיהם להשבת הפליטים ולהחזרת השטחים שכבשה ישראל מעבר לגבולות החלוקה. ישראל מאידך גיסא, לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר שנתבע ממנה.