סין והמזרח התיכון

חדשות לבקרים אנו שומעים על עליית כוחה של סין בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. רבות מדובר על האינטרסים של סין וכיצד היא מרחיבה את תחומי השפעתה ברחבי העולם. אך יש לזכור שסין כבר פעילה באזורנו כבר שנים רבות וכל ניתוח עכשווי מעניין להשוותו לניתוח אחר מהעבר. במאמר זה אביא את דבריו של נדב ספרן בספרו הסכסוך הערבי-ישראל 1967-1948.

להמשיך לקרוא

ישראל והמלחמה הקרה

יוסף הלר מנסה להוכיח בספרו, ישראל והמלחמה הקרה: ממלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, כי המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות היא שהכריעה בגורלה של מדינת ישראל. ספק אם הסכסוך הישראלי-ערבי, החמור שלעצמו, היה מוביל למלחמות בסדר גודל של מלחמת ששת הימים (ומלחמת יום הכיפורים לאחריה) אלמלא מעורבותה הבלתי מספקת של ארצות הברית, לצד ישראל, ולעומתה תמיכתה של ברית המועצות, מדינית וצבאית, במדינות ערב הרדיקליות.

ארצות הברית סירבה במודע לערוב לביטחונה של ישראל, כדי שלא לחבל ביחסיה עם מדינות ערב הפרו-מערביות, בעלות משאבי הנפט ועורקי התחבורה האסטרטגיים שהיו חיוניים לגורל מערב אירופה בעידן המלחמה הקרה. ואילו ברית המועצות, שסייעה רבות לתקומת ישראל, הפכה לאויבתה המוצהרת, תורך כדי ניצול מדינות ערב האנטי-מערביות כאיל ניגוח להחלשת המערב במאבק הבין-גושי.

ההנהגה הסובייטית גם חשה תרעומת קשה על כי ישראל פגעה בתשתית האידיאולוגית והפוליטית שלה שחתרה בשיטתיות לרוסיפיקציה של יהודי רוסיה. ישראל אכן התגייסה להצלת יהודי רוסיה מטמיעה כדי שיהוו מאגר עליה עתידי, כחלק לגיטימי ממאבקה הקיומי. בה בשעה התנגדה ארצות הברית לנצל את יהודי רוסיה כקלף מיקוח במלחמה הקרה שמא ייפגע הדטאנט השברירי.

בדיעבד הוכיח משבר מאי-יוני 1967 כי מעצמות העל כשלו בתפקודן כפטרוניות של מדינות האזור, תוצאה ישירה של זהירותן המופלגת מפני הידרדרות המזרח התיכון לזירה חמה במלחמה הקרה. החשש מהשלמה בלתי נשלטת בדרום מזרח אסיה ובאירופה הוא שגרם לשתי המעצמות להעדיף את הדטאנט באירופה, אך לא במזרח התיכון.

ההתנגדות העקרונית של ארצות הברית לשמש פטרון מלא של ישראל, שבאה לידי ביטוי באי-אספקת נשק כבד והיעדר נוכחות פיזית של הצי השישי בחופי ישראל, היתה מכשלה ביצירת הרתעה מפני מלחמה. נוסף על כך, גם כוחו של צה"ל והכור בדימונה לא הוכיחו את עצמם. כך נכפה על ישראל מעמד של קרבן המלחמה הקרה. גם סמוך לפרוץ משבר מלחמת ששת הימים לא היתה ישראל נכס, ועדיין לא יצאה מכלל נטל.

התגבשות עמדתה של ישראל במלחמה הקרה

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה, השתנתה בהדרגה מדיניותה של ישראל לגבי המלחמה הקרה בתקופה שבין 1953-1949, מאי הזדהות להידוק הקשרים עם המערב תוך כדי התקררות היחסים עם ברית המועצות. הסיבה לנקיטת מדיניות אי-ההזדהות הייתה הזדקקותה של ישראל לתמיכה מדינית במאבקה עם מדינות ערב, והצורך שלה בסיוע צבאי, וכן בסיוע כלכלי, שיאפשר את ייצוב כלכלתה של המדינה ואת קליטת העלייה ההמונית. סיבה נוספת למדיניות הזאת הייתה השאיפה להעלות ארצה את היהודים מהגוש המזרחי ולדאוג לכך שהשלטונות לא יתנכלו ליהודים שלא יעלו משם.

לטענתו, נבע השינוי במדיניות בראש ובראשונה מכך שגדל מאוד הצורך של מדינת ישראל בעזרת המערב וכן מהרחבת העניין שגילה המערב במזרח התיכון מפני התקפה סובייטית. נוסף על כך, הקשיחה ברית המועצות את מדיניותה כלפי היהודים, ובתחילת 1953 ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מבחינה אידיאולוגית דגלה מדינת ישראל ברעיונות הדמוקרטיים והליברליים, שהיו נחלת המערב, ודחתה את האידיאולוגיה הקומוניסטית שבבסיס המשטר הסובייטי. באופן מעשי ניסתה ישראל לנקוט מדיניות, שתאפשר לה לקבל מהמערב את התמיכה שלה נזדקקה, תוך הימנעות מנקיטת צעדים, שיהיו לצנינים בעיניה של ברית המועצות.

בחלוף הזמן הלכה וגברה תלותה של ישראל במערב. לדעתו קרה הדבר מכיוון שלברית המועצות לא הייתה כל השפעה על מדינות ערב, ולעומת זאת הייתה למעצמות המערב השפעה עליהן, וישראל נזדקקה להן במאבקים המדיניים נגד הערבים. מלחמת קוריאה הוכיחה עד כמה רבה השפעת ארצות הברית בזירת האו"ם, ונראה היה, שבמאבק המדיני חשובה תמיכת המערב הרבה יותר מתמיכתו של המזרח. אשר לסיוע לנשק – ברית המועצות סירבה לספק נשק לישראל, וכך נותר המערב מקור בלעדי לקבלת נשק. נוסף על כך, ברית המועצות לא הייתה מוכנה לתת כל סיוע כלכלי לישראל, ובשל הזדקקותה הרבה לסיוע כלכלי גברה תלותה במערב. על כל אלה נוסף גורם פנימי – כוחו של האגף השמאלי במפה הפוליטית בישראל נחלש, ובעקבות זאת תחת הצורך להתחשב בהתנגדות מצידו לשינוי האוריינטציה הגלובלית.

הגברת הקיטוב הבין-גושי בעקבות מלחמת קוריאה מזה, ומצבה הכלכלי הקשה של ישראל מזה, גרמו לשינוי הראשון במדיניות אי-ההזדהות, והדבר בא לידי ביטוי בניסיון ליצור קשר אסטרטגי עם ארצות הברית תוך הימנעות מכל צעד העלול לעורר נגדה את הגוש המזרחי. הגברת מעורבותן של המעצמות במזרח התיכון, וניסיונותיהן לכונן בו ארגון להגנת האזור, העמידו בפני ישראל דילמה כיצד תוכל לזכות בתמיכת המערב בלי לאבד את קשריה עם המזרח. הפתרון שנמצא תאם לאינטרסים של שני הצדדים: הבעת נכונות מצד ישראל ליטול חלק בהגנת האזור מפני האיום הסובייטי בלי להיות חברה בארגון האזורי. ישראל אף העלתה הצעה לגבי הדרכים שבהן תוכל לתרום וביקשה את סיועו של המערב בפיתוח התשתית הקרקעית, תעשייתה הביטחונית וצבאה, כדי שתשתפר יכולתה לסייע לו בעת מלחמה. אולם מעצמות המערב, ובייחוד בריטניה, התייחסו אל ישראל בעיקר כאל ארץ, שבה יצטרכו כוחותיהן לעבור בעת מלחמה בדרכן למערכה אל מול הכוחות הסובייטים, וביקשו להימנע משיתוף פעולה הדוק, מחשש שהדבר יערער את קשריהן עם מדינות ערב.

לטענתו של שמעון גולן, ניתוק הקשרים הדיפלומטיים מצידה של ברית המועצות בתחילת 1953 לא היה קשור לעמדות שנקטה ישראל באשר לסכסוך הבין-גושי, שכן היא הקפידה להימנע מצעדים, כמו מתן בסיסים למערב על אדמתה, שהיו עלולים להציבה חד משמעית בצד אחד של המתרס. על אף הניתוק הקשרים, הקפידה ישראל גם בהמשך להימנע ממעשים כאלה, ובסוף השנה חודשו הקשרים.

דוקטרינת איזנהאור

בראשית 1957 הוכרזה "דוקטרינת איזנהאור" בה הכריזה ארה"ב על תמיכתה ב"קיום עצמאותן ושלמותן של מדינות המזרח התיכון" ונכונותה להגיש מלבד סיוע כלכלי , סיוע צבאי לכל מדינה או קבוצת מדינות שתבקש "סיוע נגד תוקפנות מזוינת מצד ארץ שבשליטת הקומוניזם הבינלאומי. הדוקטרינה גובשה כנגד מה שנחשב כאיום סובייטי קרוב על המזרח התיכון, במערבולת שלהי פרשת סואץ. מזכיר המדינה האמריקני דאלס  סבר כי הרוסים עלולים לנצל את ההזדמנות שנוצרה עקב המבוכה שבה היו שרויות בריטניה וצרפת, כדי לערוך ניסיון גלוי להשתלטות על האזור, אם בהתקפה מזוינת ואם בחתירה מבפנים.

הדוקטרינה היתה ביטוי לאופן שבו השקיפה ארה"ב על העולם, ובפרט לדרך שבה השקיפה ממשלת איזנהאור על המאבק הנחרץ במחנה הקומוניסטי. קבלת הדוקטרינה על ידי מדינה ערבית היתה מאלצת אותה לנקוט בגלוי לא רק עמדה כלפי רוסיה, אלא אף כלפי מדינה ערבית שכנה. יתר על כן, על ידי שדרשה היערכות כנגד הגוש המזרחי, ביטלה הדוקטרינה את האפשרות של קיום יחסים ערביים אם המערב בלא כבלים פוליטיים.

כתוצאה מכך פילגה דוקטרינת איזנהאור את העולם הערבי לשני מחנות. האחד כלל את המדינות ה"שמרניות" שתמכו במדיניות האמריקנית החדשה עיראק, ערב הסעודית, לבנון, סודאן, לוב, מרוקו, תוניסיה וירדן. השני כלל את מצרים וסוריה, שהתנגדו לדוקטרינה, אותה ראו כהמשך ישיר לברית בגדאד ו"אימפריאליזם במסווה חדש. הן למצרים והן לבעלת בריתה סוריה היה ברור כי התערבותם של האמריקנים בעניינים הערביים בשם המאבק נגד הקומוניזם, מאיימת לשלול מהן את היוזמה בפוליטיקה המקומית, אשר להשגתה לחמו מאז 1955.

התוצאה הסופית של התערבותה החטופה של ארה"ב בעניינים הערביים ב-1957 היתה חידוש קביעתן של בריה"מ ומצרים כשתי מגינותיה של סוריה, נוכח איבת המערב. זה היה תפקידן כבר מאז המערכה על ברית בגדד ב-1955; אך בשנה אחר מלחמת סואץ השיגו מעין מעמד רשמי בחייה הציבוריים של סוריה.