הבעייתיות של החומר הארכיוני במחקר ההיסטורי

אחת הסוגיות העולות במחקר ההיסטורי הוא השימוש במקורות שאינם ארכיוניים סטנדרטיים כגון: ראיונות, זיכרונות וכיוצא בזה. לטענתו של יואב גלבר בספרו היסטוריה, זיכרון ותעמולה: "כל היזכרות, בעל-פה או בכתב, מסופרת מנקודת מוצא ומבט של ההווה. העדים והמספרים, וכמוהם כותבי הזיכרונות והאוטוביוגרפיות, נותנים משמעות לעבר שהם חלק ממנו. עצם מתן המשמעות הוא תוצאה של ידיעה בדיעבד ומחייב סלקציה, סידור ופישוט, וכל זאת לשם השגת סיפור קוהרנטי, ואגב כך גם אפולוגטי, מעין מיתוס של הצדקה עצמית שפעמים רבות יש בו ערבוב של עובדות עם פנטסיות. ואכן, מוטיבים מיתולוגיים משותפים חודרים לעדויות של אנשים שונים שאין ביניהם קשר, העוסקות באותה תקופה או באותו נושא, וחוזרים על עצמם. הדבר בולט במיוחד בעדויות שהן סיפורי חיים שלמים. מוטיבים שכאלה. מוטיבים שכאלה הם משוש לבם של חוקרי פולקלור, הרואים בעדיהם מספרי סיפורים, אך תרומתם כמקורות למחקר היסטורי מפוקפקת".[1]

לעומתו טוען אבנר כהן, במאמר שפרסם בכתב העת ישראל: "ההיסטוריון העוסק בהיסטורית הגרעין חייב להיות מודע למגבלות ולחלקיות של המקורות הכתובים. נקודה זו הומחשה לכותב שורות אלה פעם אחר פעם בראיונות שקיים עם אישים שהיו מעורבים בנושא. תומס יוז, מי שהיה ראש מחלקת המחקר והמודיעין במחלקת המדינה האמריקנית בשלהי שנות השישים, חזר על נקודה זו בהרחבה בכל שיחה שניהלתי עמו בנושא זה: דווקא בשל רגישותו הפוליטית העצומה של הנושא כמעט כל החומר הארכיבי המצוי הוא חלקי, מוגבל ולעתים מגמתי. לעתים איש לא העז להעלות על הכתב את הדברים החשובים באמת, כולל המוטיבציות לפעולה. היסטוריון המוותר אפריורי על חומר שמעבר החומר הארכיבי הרשמי, בעצם מוותר על הרצון לנסות להבין את הסיפור הגדול הזה."[2]

לסוגית העיוותים במקורות הארכיוניים הרשמיים נדרש יגאל שפי בספרו התרעה במבחן: פרשת רותם ותפיסת הביטחון של ישראל 1960-1957: "למרות העדפת המסמכים הארכיוניים הכתובים על פני עדויות שבעל-פה, מסתבר, כי גם את אלה יש לנתח בקריאה ביקורתית. אין מדובר רק בתיעוד בדיעבד, המייפה את המציאות […] אלא אפילו במסמכים בני הזמן, שעל פניהם אין כל סיבה לחשוד בדיוקם. כך, למשל, אין סיבה נראית לעין לחשוד כי פרוטוקולים (סטנוגרמות) מלאים מדיונים תוקנו לפני הפצתם. מסתבר, שאפילו ישיבות מטכ"ל אינן חסינות מ"שיפוץ" כזה, ורק העובדה שהגרסה המקורית נשמרה, אפשרה להבחין כי דברי הרמטכ"ל בנושא עקרוני, כמו מדיניות הפעילות בגבולות, למשל, עברו תיקוני תוכן מהותיים, ככל הנראה על ידיו, בטרם הופץ הפרוטוקול על ידי מזכירות הפיקוד העליון כסטנוגרמה מחייבת."[3]

דוגמה נוספת לעיוות המקורות הביא בני מוריס בספרו תיקון טעות. הוא בדק סוגים אחדים של מסמכים של אישים יידועי שם שנכתבו במהלך שנתיים חשובות בהתפתחות התנועה הציונית ועימותה עם העולם הערבי. לטענתו, מסמכים אלה עברו עריכה מצונזרת, או בזמן כתיבתם או בדרכם אל מכבשי הדפוס. לאור זאת טוען מוריס: "היסטוריונים כמוני, שחונכו על ברכי האמונה שהיסטוריוגרפיה טובה חייבת להיות מושתת על תיעוד, חשים אולי אי-שקט מסוים בעקבות תרגיל זה בהשוואת מקורות. אך אינני בא לטעון פה שאמונה זו מוטעית: תעודות חייבות להישאר במרכזה של כל חקירה של העבר הבתר-ארכיאולוגי. אך קטעי המקורות שציטטתי לעיל מצביעים על החובה  לגשת למסמכים בזהירות ובתבונה. כאשר מדובר בנושאים רגישים, סביר להניח שהחוקר עלול למצוא חוסר התאמה בולט בין 'המציאות' ומה שנכתב והתפרסם אודותיה, או במילים אחרות, בין מה שנאמר או התרחש לבין מה שנכתב על כך בזמן אמת או פורסם במסמכים שנים לאחר מכן. פוליטיקאים ופקידים, כפי שהראנו, עיוותו מסמכים גם בזמן כתיבתם וגם לאחר הכתיבה הראשונית, ושיפצו את המסמכים בצורה שתשרת את מטרותיהם האישיות או הלאומיות – ואלה בהחלט אינן מטרותיו של ההיסטוריון האובייקטיבי".[4]


[1] יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עם עובד, 2007, עמ' 272.

[2] אבנר כהן, "על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית", ישראל, 9, 2006, עמ' 250.

[3] יגאל שפי, התרעה במבחן: פרשת רותם ותפיסת הביטחון של ישראל 1960-1957, מערכות, 2008, עמ' 15.

[4] בני מוריס, תיקון טעות, עם-עובד, 2000, עמ' 140.

הרקע ההיסטורי להגנה מרחבית

לפי הדוגלים בהגנה המרחבית, לא קמה ההגנה המרחבית על-פי תורה כתובה או כתוצאה מחשיבה אנליטית וראיית הנולד. היא צמחה יחד עם יישובה של הארץ וההגנה עליה. היא נתגבשה תוך שינויים מתמידים לנסיבות הקונקרטיות ולהתפתחות שיטות הלחימה ואמצעי הלחימה. ראשיתה בהתארגנות ההגנה ככוח ארצי בשנות העשרים. מרגע זה עברה האחריות לתכנונה הצבאי של ההתיישבות ולהגנתו של היישוב היהודי בארץ לידי ארגון ההגנה. לארגון זה הייתה השפעה רבה על מדיניות ההתיישבות, מדיניות רכישת הקרקעות, מיקום היישובים ותכנונם. היא אימנה את המתיישבים, הכשירה מפקדים, הדריכה בבניית ביצורים ושיטות התגוננות וכוננה את היישובים להיות יישובים אזרחיים ומוצבים צבאיים גם יחד.

כבר בימי המשטר העת'מאני תוכננו צורות היישוב ומבניו באופן שיוכלו לעמוד בפני התקפות בלתי מאורגנות של הערבים. אם התנחלותה של התיישבות הפועלים עלו צרכים חדשים של הרחבה והתפתחות יישובים. חלו שינויים בצורות הלחימה של הערבים, והיה הכרח לקבוע עובדות תוך לילה. כל אלה הביאו לבניית יישובים עם גדרות תיל, חומה ומגדל. עם השנים הפכו היישובים למבצרים המסוגלים להדוף זמנית גם התקפות של צבא סדיר וההתיישבות כולה שימשה כמערך ההגנה המרחבית וכבסיס לזניקת תקיפה במרחב האסטרטגי, דבר שבא לידי ביטוי במלחמת השחרור. כמו כן, היותם של יישובים אלה כקיפודים ומרחבי הגנה במלחמת השחרור קבעו גם את מפת מדינת ישראל לאחר מלחמה זו.

גם במלחמות שפתחה בהן ישראל – מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים – היה להגנה המרחבית תפקיד חשוב, שכן הפיקוד הצבאי לא יכול היה להרשות לעצמו להפריש את מירב הכוחות לאגרופי המחץ ללא בטחון שאותן גזרות שאין בהן צבא, מובטחות במידה סבירה על ידי ההגנה המרחבית. מלחמת קדש אשר התרחשה כמלחמה יזומה, מעבר לגבולות המדינה, בשטח האויב ואשר הסתיימה בהצלחה – המעיטה בראיית הצרכים ההגנתיים. אולם מרכיב הביטחון בהתיישבות עדיין לא פג, הוקמו יישובים על צירי פלישה משני הכיוונים ובתקופת הפריחה הושם דגש על חיזור כלכלי ותשתית התיישבות לשמה.

רק  בעקבות מלחמת ששת הימים שיצרה עומק אסטרטגי טבעי למדינה, חלה הזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגמ"ר לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.

הייתה זו מלחמת יום הכיפורים שהביאה לתמורה בחשיבה הצבאית על חשיבותה של ההגנה המרחבית. האפשרות של מכה ראשונה על ידי האויב ולחימה בשטחי ישראל העלו שוב את הצורך במערך הגנתי שיוכל להתארגן במהירות מרבית ולעכב לפחות זמנית את התקדמות צבאות האויב. יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים ברמת הגולן יכולים היו אולי לסייע עד להתארגנות הצב למגננה והתקפות נגד. הלקחים הופקו והקונספציה של ההגנה המרחבית חזרה לתפוש מקומה הנאות במחשב הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם היו גם כאלה שטענו שהיישובים ברמת הגולן היוו נטל ביטחוני והפריעו במהלך הלחימה ועל כן פונו.

מדוע לעסוק בהיסטוריה

מדי פעם עולה השאלה מדוע עוסקים בהיסטוריה. הרי היסטוריה זה משהו שעבר וגם ככה נתון לפרשנות. אז למה לכל הרוחות לעסוק בה? ג'ון ה. ארנולד מעלה בספרו היסטוריה, שיצא לאור במסגרת סדרת המבואות היוקרתית מבית הוצאת אוקספורד, שלוש סיבות לעיסוק בהיסטוריה. הסיבה הראשונה היא שקיימת הנאה בלימוד העבר. לטענתו חלק מאיתנו מפיקים הנאה מהסתכלות בתעודות ישנות, מהתבוננות בתמונות עתיקות ומגילוי חלקי של עולם שאינו לחלוטין עולמנו.

סיבה שנייה היא שלימוד ההיסטוריה כרוך בהכרח בהינתקות מן ההוויה שאנו חיים בה ובחקר עולם חלופי. התנהגותם השונה של אנשי העבר מאפשרת לנו הזדמנות לחשוב כיצד אנחנו מתנהגים, על הסיבות לאורך החשיבה שלנו, מה מובן מאליו בעינינו או על מה אנחנו סומכים ללא עוררין. לימוד ההיסטוריה הוא לימוד עצמנו מפני שההיסטוריה מטילה אותנו לתוך תבנית הממחישה את פיתולינו. ביקור בעבר כמוהו כביקור בארץ זרה: הם נוהגים קצת כמונו וקצת אחרת, אבל מעל הכול הם גורמים לנו להיות ערים יותר למה שאנחנו קוראים לו בית.

הסיבה השלישית היא שבעקבות לימוד ההיסטוריה אפשר להבין במידת מה כיצד נוצרנו כבני-אדם נפרדים, ומכאן גם להיעשות ער לכך שניתן לעשות דברים אחרת. הרי אם היסטוריה היא ויכוח אזי ויכוחים יוצרים אפשרות לשינוי. כאשר מובאות בפנינו טענות דוגמטיות כמו "זוהי דרך הפעולה היחידה" או "כך היו הדברים מאז ומעולם", ההיסטוריה מאפשרת לנו להטיל ספק, להצביע על כך שמאז ומעולם היו דרכי פעולה רבות, דרכי קיום רבות. ההיסטוריה מספקת לנו את הכלים להחזיק בדעות שונות.

ייצוג הסכסוך הישראלי-ערבי בספרי הלימוד בישראל

הסכסוך הישראלי-ערבי עובר כציר לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה (מלחמת תש"ח) ועד ימינו. הסכסוך הערבי-יהודי החל מראשית התיישבותם של היהודים בארץ ישראל. הסכסוך היה אלים כבר מתחילתו והגיע לשיאו במרד הערבי בשנים 1936-1939. מלחמת העצמאות, שפרצה לאחר ההכרעה באו"ם בדבר חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות, גבתה קורבנות רבים משני הצדדים ומאות אלפי פלשתינים הפכו לפליטים בסיומה. הסכסוך הערבי-ישראלי הוא אחת הדוגמאות לסכסוך בלתי נשלט לפחות עד שנת 1974, השנה בה נחתמו הסכמי הפסקת לחימה בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה, הסכמים אלא שאפשרו את פתיחתו של תהליך השלום ושלוש שנים מאוחר יותר לביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בירושלים.[1] להמשיך לקרוא