ההגנה המרחבית ותפקודה בעשור הראשון

לפי דוד טל, בספרו על תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, נועדה מערכת ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של צה"ל מטבע בריאתה לפתור בעיה אסטרטגית קשה – היעדר עומק ומרחב התרעה מפני התקפה ערבית אפשרית. יישובי הספר אורגנו לפעול, במסגרתה של מערכת זו, כמכשול לכוחות אויב פולשים ולהעניק למדינה 'עומק אסטרטגי' מלאכותי, עד הגעתם של כוחות צה"ל לאזור הפלישה. בשל שילוב הדוק זה של מעשה ההתיישבות בשיקולי הביטחון של ישראל היה צה"ל מעורב בקביעה של מקומות ההתיישבות ושל מבנה היישובים עצמם. בעת ובעונה אחת ניתנה בכך ליישובים האפשרות להמשיך ולמלא תפקיד חשוב בעיצובה של המפה הביטחונית-מדינית של ישראל, ברוחה של מסורת ציונית משכבר הימים. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ההגנה המרחבית לפי יגאל אלון

אחד התומכים המרכזיים של ההגנה המרחבית היה יגאל אלון, שהציג את עיקריה במאמר שהתפרסם בעל המשמר ביולי 1950. לפי מאמר זה ניתן לפתור באמצעות ההגנה המרחבית את הצבא הסדיר מהגנת הגבולות ולאפשר את ריכוזו בבסיסיו האסטרטגיים באגרוף קמוץ וערוך לניידות לפעולה מזרזת מכל מקום שיידרש. נוסף לכך תאבטח ההגנה המרחבית את מרחב הגיוס של כוחות המילואים ואף תפריש כוחות קטנים לצרכי הגנה אקטיבית להטרדת כוחות האויב בשיטות פרטיזניות. בעת מלחמה תאפשר ההגנה המרחבית את ריכוז הצבא הסדיר והמילואים להתקפת נגד על ידי שחרורו מתפקידי ההגנה הסטטית על המדינה וגבולותיה. לשם הגדרת צרכי היישובים מבחינה ביטחונית, טען אלון שיש להבחין בין יישובי ספר העלולים להיהפך לשדות קרב לבין יישובים עורפיים, שלכל היותר יסבלו מהפצצות מהאוויר, אם כי יש לכלול את כל היישובים במערך ההגנה ולהימנע מהחלשת יכולתם הצבאית, למשל, על ידי הפחתת כמות הנשק ברשותם.

לבסוף, ארגון אוכלוסיית הספר במסגרת צבאית יקטין את הסיכון שבזמן חירום היא תנטוש את ביתה. "צבא בלבד", קבע אלון, "אינו מסוגל לקיים גבול בטוח, אם אין הוא יכול להישען על אוכלוסייה נאמנה שבקרבת הגבולות. שרשרת יישובים בסמוך לגבול, הנעזרים על ידי יחידות צבאיות ומשתפים אתם פעולה, המעבדים את אדמותיהם עד לגבול ממש, הרועים את צאנם, היוצאים ובאים בשדותיהם והנוטרים את יבולם – הם הם הערובה הממשית לקביעת הגבולות המדיניים".

ההגנה המרחבית לאחר מלחמת העצמאות

לפי אסנת שירן, בספרה נקודות עוז, המושג "הגנה מרחבית" הופיע כבר בחלקה האחרון של מלחמת העצמאות. קצין ההתיישבות במטכ"ל התייחס אליו בשני הדוחות האחרונים שלו. אך בשנים 1950-1949, היו החטיבות אחראיות לארגון ההגנה המרחבית, ומעורבותו, של המטכ"ל בתחום זה הייתה מוגבלת. מצב זה השתנה בסוף 1950, כשראש מחלקת מבצעים , אלוף משנה יצחק רבין, הופקד על ארגונה מחדש של ההגנה המרחבית, כדי לבנות "מערך הגנתי בעל כושר כוננות גבוה, יעיל, גמיש וחסכוני", שבמסגרתו ישתלבו היישובים כבסיסים, ואנשיהם ירותקו כמגנים  מיקומם של יישובים חדשים יותאם לתפקיד זה, וכן יוקמו יחידות עתודה מקומיות לפעילות צבאית מחוץ ליישובים. שיקולי מערכת ההגנה המרחבית אמורים היו להשפיע גם על פיתוח תשתיות משקיות ותחבורתיות.

רעיון "אגרופי ההתנגדות" התקבל והשתרש בחשיבה הארגונית של צה"ל. אלוף מאיר עמית, מי שהיה ראש אג"ם במטכ"ל בשנים הראשונות למדינה, מתאר את מדיניות ההתיישבות של המטכ"ל במונחים דומים ביותר לאלה של קצין ההתיישבות. לדבריו, התשובה לבעיות הביטחון שלאחר מלחמת העצמאות, הייתה "הקמת יישובים שתחילתם ניסיון לתקוע טריזים, למלא חללים, לשלוט על דרכי התחבורה ולהיות בסיסים לכוחות פטרול שלנו". עמית מדגיש את דבריו בתיאור תפקידיהם של יישובים בודדים, או מקבצי יישובים שעלו על הקרקע, כתפקידים צבאיים מובהקים: שליטה על ציר פלישה מירדן, או שליטה על ציר פלישה ממצרים, ועוד.

דוגמה אחרת לאותה מגמה יש לראות בפרשת ההתיישבות ב"שטחים המפורזים", שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק עם מצרים (מארס 1949) ועם סוריה (יולי 1949). ההסכמים חייבו להקפיא את המצב בשטח המפורז, כפי שהיה לפני המלחמה. בהסכם לא נאמר במפורש שאין להקים יישובים אזרחיים חדשים, אך הייתה בהחלט סכנה, שהקמת יישוב חדש בשטח המפורז תיצור משבר שיערער את הסכם שביתת הנשק. באזור ניצנה בנגב פתרו את הבעיה בהקמת היאחזות נח"ל; במזרח הכינרת ומדרום להחולה, לא נרתעה ממשלת ישראל מלהקים יישובים אזרחיים חדשים, למשל: מעגן, האון, תל-קציר, גדות ועוד, גם במחיר של משבר אפשרי. הגורמים הצבאיים וגם המדיניים האמינו בהכרח להקים חגורת יישובים סביב הכנרת, שתחבר גם את עין גב עם עמק הירדן.

הקמת יישובים חדשים ככלי למלחמה בהסתננות

לפי בני מוריס, בספרו מלחמות הגבול של ישראל, אחד האמצעים למלחמה בהסתננות היה הקמת יישובים חדשים, לטענתו במחצית השנייה של 1948 ולאורך מרבית 1949 נחשבו היישובים החדשים אמצעי חיוני במאמץ למניעת שיבה אפשרית של פליטים פלסטיניים. הכפרים הערביים הנטושים, שרבים מהם נותרו על עומדם, קרצו לפליטים; אבל אם ייושבו כפרים אלה ואדמתם תעובד, לא יהיה לפליטים לאן לבוא והלחצים המערביים והערביים למימוש שיבה זו יפחתו. בבד בבד עם זאת יעמיד יישובם של אתרים אלה מחסום מפני הסתננות פרטנית של פליטים יחידים המבקשים להתיישב מחדש או לקצור יבולים שהבשילו. כך אפוא יבלמו היישובים החדשים שיבה פלסטינית סיטונית וקמעונית כאחד.

לבסוף, יישובי ספר חדשים יחסמו את דרכי הגישה של המסתננים אל הארץ פנימה. " … ברור, כי עצם נוכחותן של נקודות עבריות תפחית את ממדי ההסתננות", כתב הרמטכ"ל ידין באביב 1950. הוא חזר על שיקול זה כעבור שנתיים בדברו על יישוב יהודי בכפר הנטוש ברעם, או בסמוך לו, בגליל העליון: "לקיומה של נקודת התיישבות יהודית בבר-עם אנו מייחסים חשיבות רבה ביותר. נקודה זאת תורמת רבה במניעת ההסתננות בגבול הצפוני.

פקידי רשות אזרחיים היו שותפים להשקפתו של ידין. מנהל מפעל פיתוח הנגב ביוני 1950 כתב, כי "הקמת היישוב מבטחים בלי ספק תגביר את הביטחון באזור זה". היישובים צמצמו את הצורך באנשי צבא או משטרה בכל נקודת חציית גבול אפשרית. במקום שלא היו יישובים או שהיו יישובים מעטים, נאלץ הצבא להשקיע במשאבי עתק במחנות, משלטים, סיורים ומארבים. דוגמה לכך ניתן למצוא ביסוד עשרים ושבע יישובים בחבל לכיש (ב-1956-1955). שלשלת יישובים אלה הוקמו רובם, לדברי מתכננם הראשי רענן וייץ, "לחסום את הגבולות ולבלום את ההסתננות" אל תוך ודרך "המותניים" שבין רצועת עזה והרי חברון. אחר כך הוקמו שלשלות נוספות של יישובים בצפון הנגב – שוב בראש ובראשונה לשם "חסימת גבולותינו להסתננות ולהתנכלות מבחוץ".

תופעת ההסתננות השפיעה גם על השקפות המתכננים לגבי הצורה והגודל המיטביים של היישובים החדשים. בדרך כלל הם העדיפו מושבים קטנים יחסית, מעגליים ו"מרוכזים", שהרווחים בין בתיהם קטנים מתוך כוונה להקטין את השטח הטעון גידור, הארה ושמירה. המבנה המעגלי, המרוכז, גם העניק למתיישבים תחושת ביטחון.

עם כל זאת מציין מוריס, כי הקמת שלשלת יישובי ספר אלה ומילוי המרחבים הריקים שבפנים הארץ לא בלמו את ההסתננות. אפשר שכמה דרכי גישה נחסמו, אבל היישובים החדשים עצמם סיפקו שפע יעדים חדשים למסתננים בעלי תושייה (ומזי רעב).

הויכוח על ההגנה המרחבית בתקופה שלפני מבצע קדש

מרדכי בר-און מביא בספרו שערי עזה, את הטיעונים של אלה שהאמינו ביתרונותיה בסגוליים של השיטה הדפנסיבית-אופנסיבית והמליצו לבסס הכול על מערך ההגנה המרחבית. הבולט שהם היה סא"ל (מיל') ישראל בר, שהיה באותה תקופה הפרשן הצבאי של דבר ועבד בלשכת שר הביטחון. הוא היה מן המטיפים להעדפת ההגנה מתוך בחירה, ועוד בשלהי 1954 פירסם בדבר מאמר עקרוני בשבחי ההגנה המרחבית. "דווקא אופיה של המלחמה המודרנית", טען, "מבטל את ההבדל בין חזית לעורף והופך ארץ שלמה לזירת קרב". להמשיך לקרוא

התפיסה המרחבית והמבצעית של ההגנה המרחבית

לצרכי הגנה על מרחב המדינה יופעל צה"ל בשני יסודות עיקריים: יסוד הבלימה ויסוד המתקפה. יסוד הבלימה יושתת על מרחב המדינה אשר יאורגן מראש להגנה. ארגון זה כולל בין היתר את מערכות ההגמ"ר והג"א. מערכת ההגנה המרחבית משולבת במסגרת מרחב מוגן המשולב עם המגננה הצה"לית לבלימת כוחות היבשה של האויב. מערכת ההג"א יעודה בעיקר מערך הצלה והגנה בעומק המדינה בשילוב עם גופים וגורמים נוספים. לצורך תפעולי בנויות מערכות אלו כדלקמן: מקחל"ר (מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר – מפקדה מקצועית; קציני הגמ"ר בפיקודים המרחביים (מפקדת עורף); אוגדות מרחביות, חטיבות מרחביות ומחוזות; חבלים קדמיים וכפריים (כולל חבלים עירוניים קדמיים); האזור – יישובים במרחב הקדמי ובמרחב העורפי.

תפיסות היסוד של ההגמ"ר הם כדלקמן: א. פריסת היישובים לאורכה ולרוחבה של המדינה על פי הצרכים הלאומיים והביטחוניים; ב. שמירה ואבטחת היישוב וחיי התושבים; ג. השתתפות במאמץ הכולל בהגנת המרחב ובשלב הבלימה יחד עם כוחות צה"ל; ד. ריתוק כוחות אויב לאורך הגבולות ובעומק המדינה, אבטחת צירים, צמתים ראשיים ומתקנים חיוניים; ה. יכולת עמידה עצמאית ברמץ היישוב מבחינה הגנתית וכלכלית; ו. שמירת ריבונות המדינה בשטחים בלתי מיושבים ונוכחות תוך יצירת מובלעות ו/או שבירת רציפותם של שטחים מאוכלסים על ידי אחרים; ז. הצורך באבטחת המרחב בהתראה קצרה, מאפשר התבססות על כוח אדם הקיים בישובים; ח. עם העתקת המלחמה לשטח האויב ותנועתם של כוחות צה"ל קדימה, אבטחת המגזר הקדמי של העורף הישראלי; ט. סיוע הדדי, הצלת חיי אדם וצמצום נזקים ברכוש כתוצאה ממלחמה, תאונה רבתי, ופעולות טרור; י. יישובים חקלאיים ועירוניים המפוזרים ברחבי המדינה המפתחים תעשייה מתקדמת יוצרת; י"א. יישובים חקלאיים מהווים גורם מבחינה כלכלית. עיבו הקרקע מהווה קשר חזק בין האדם לאדמתו; י"ב. גיבוש חברתי להגשמת הרעיון הציוני עם אפשרות של בטחון יחסי של כל יהודי שירצה לחיות בכל מקום במדינת ישראל.

המחיר של ההגנה המרחבית

בצד יתרונות ההגנה המרחבית אי אפשר שלא לראות את המחיר הן במישור המדיני והן במישור הצבאי. מבחינה מדינית יישובים מהווים מחסום פנימי בפני ויתורים במשא ומתן בעוד שבדיונים עם מדינאי חוץ לא  מהווים היישובים גורם בעל משקל בעיצובם של הגבולות. מכאן והעלאת יישובים חדשים מגביל את חופש התמרון והגמישות של מדינת ישראל במשא ומתן על עתיד הגבולות.

כמו כן, הקמת יישובים חדשים באזורים פתוחים מכבידה על הצבא בתמרון הלחימה ומחייבת אותו ללוחמה קשיחה. לצבא יש יתרון גדול שאינו מוגבל בתנועה ובחופש השיקול לגבי האסטרטגיה והטקטיקה. מכיוון שבלאו הכי אין הצבא משאיר את היישובים לבדם אפילו במגננה אין היתרונות של ההגנה המרחבית במגננה שקולים כנגד חופש התמרון של הצבא המודרני.

ריתוק של כוח אדם איכותי ליישובי העימות ימנע את נוכחותם ביחידות הקרביות של צה"ל. צה"ל אינו יכול לוותר על לוחמים ומפקדים אלה ויש אלטרנטיבות טובות יותר לשימוש יעיל יותר של כוח אדם מאשר הצבתו להגנה מרחבית, מה גם שהצבה כזו היא קשיחה ואין בה גמישות.

הקצאת ציוד, נשק וביצורים ליישובים היא הקצאה קשיחה ולפיכך יש בה בזבוז. אין אפשרות מעשית להוציא ציוד ונשק שהוקצה ליישובים כאשר יידרש במקומות אחרים. הציוד המוצמד ליישובים ולמעשה יוצא ממערכת הציוד שצה"ל יכול לתמרן בו. בגלל שיקולים פסיכולוגיים של מתן הרגשת ביטחון, יש בביצורים הקצאת יתר של עשרים אחוזים מעל ההקצאה ההגיונית. את הסכומים שמשקיעים בביצור היישובים ברמה המקובלת אפשר היה להשקיע באופן יותר אפקטיבי בביצורים לבלימת האוייב.