גזענות באירופה בשנות התשעים

כיום כאשר הדי הגזענות והאנטישמיות עולים באירופה צריך לזכור שאין מדובר בתופעה חדשה וכבר בשנות התשעים, וככל הנראה אפילו קודם לכן, היו קיימים סימנים אלה ונראה שאירופה לא למדה רבות מהיסטוריה הארוכה שלה ובמיוחד מקורות האירועים במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

עתיד האיחוד האירופי

בגיליון ינואר של מסע אחר כתב דוד ויצטום מאמר בשם "עשור לאירו". במאמר טען המחבר שעשור מאז שהוקם גוש האירו הנה עומד בפני קריסה ובסופו הוא הוסיף שיש כאלה הטוענים שמחיר פירוק גוש האירו עלול להיות התרסקות האיחוד האירופי כולו, ושזו תגרום לרעידת אדמה כלכלית, אי שקט חברתי ופיצול פוליטי. התסריטים הקודרים חוזים, למשל, את הפקרת מדינות מזרח אירופה לאזור ההשפעה של רוסיה, או התקרבות דרמטית בין מדינות דרום אירופה למגרב הערבי-האסלאמי במקביל לתגובתה המתריסה של תורכיה אחרי שהאיחוד האירופי הפנה לה כתף קרה. כבר נזרקה באוויר אפילו המילה הכואבת "מלחמה".

אך לפני כעשור נראו הדברים אחרת. ויליאם היצ'קוק בספרו המאבק על אירופה העלה מספר שאלות לגבי עתידו של האיחוד האירופי. לטענתו, ההיסטוריה של היבשת רוויה אלימות עד כדי כך, שהיא לא מאפשרת לאיש לטעון בתקיפות ובביטחון שהמלחמה נעלמה לחלוטין ולעולמי עולמים מנופה של אירופה. אך ההתקדמות שנעשתה מאז אותן שנים מחרידות של אמצע שנות הארבעים כה גדולה, עד כי איש אינו רוצה לשוב לאחור אל רוחות הרפאים הישנות של האנטגוניזם הלאומי, האידיאולוגיות הטוטליטריות והמלחמה. למרות כל חסרונותיו, האיחוד האירופי נותר עד היום ההישג הגדול ביותר של אירופה במאה העשרים, ניסיון פוליטי וכלכלי בממדים אדירים, שהאירופים חייבים לאמצו ואף להגן עליו.

על מנת לעשות זאת הם יצטרכו לטענתו לקיים שני תנאים. ראשית, על האיחוד האירופי לפתוח את שעריו ליתר פיקוח ציבורי. הוא חייו לפתח פרלמנט עממי, בעל סמכויות אמיתיות, ולא רק סמכויות פיקוח של איזונים ובלמים מול הנציבות ומועצת השרים. אחד מסימני ההיכר העגומים ביותר של האיחוד הוא הפחד המולד המקנן בלב רבים: שהאזרחים המשכילים פחות, המודרים, ישימו לאל עשרות שנים של עבודה סבלנית, על ידי ניצול הקלפיות להבעת חרדותיהם מפני שחיקה מהירה מדי של הריבונות הלאומית. הסיכון הזה קיים, אך האיחוד האירופי חייו ליטול אותו על עצמו כדי לשרוד. שכן על ידי הצגת עצם קיומו של האיחוד לפני הקהל הרחב, בבחירות סדירות ומשמעותיות, ועל ידי יצירת מוסדות דמוקרטיים באמת ובתמים, המסוגלים לבטא את רצון העם, יעניק האיחוד לאזרחי היבשת הגדולה הזאת חלק ונחלה בהישגיו. בלי השתתפות שכזו, יישאר האיחוד לעולם ענק רחוק, מסתורי, מן לווייתן הנמצא הרחק מהישג ידם של האזרחים, מועד לכעס וטינה.

אלא שלא די במוסדות בלבד לחולל דמוקרטיה. בני אדם הם שמחוללים אותה. ואותם אנשים, אם הם מאמינים במפעל, חייבים לרצות להיאבק למענו. לאזרחים יש זכויות אך גם אחריות. האירופים חייבים לגלות, שבעוד שלהם יש הזכות לצפות לטובות הנאה מסוימות מן האיחוד, יש להם גם חובות מסוימות כלפיו: זה פירושה של אזרחות. ומכאן, שהמשימה של העשורים הבאים אינה נעוצה דווקא במדע הצר של כיול הכוח והקולות בתוך מסגרות האיחוד. אלא עם אירופה למצוא דרך טובה יותר לגייס את תושביה ולעורר את התמיכה הגלויה, הגאה והכנה, שכל קהילה מאוחדת באמת ובתמים זקוקה לה. האם אירופה מוכנה עתה, לאחר מאה שנות מלחמה, רצח עם ופאשיזם, לקדם אידיאלים של דמוקרטיה, סובלנות, שוויון ואחדות? ואם כן, אזי אנשי היבשת חייבים להיות מוכנים להילחם למענם, ולהתחייב להמשך המאבק על אירופה.

כיום שעתידו של האיחוד האירופי לוט בערפל והנבואות לגבי עתידה של יבשת אירופה שחורות משחור, יש להיזכר באופטימיות שהייתה באותם ימים ולהבין שבכל נקודת זמן נראים הדברים אחרת. והרי תמיד אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים ושכל נבואה משקפת את זמן נתינתה מאשר אומרת משהו על העתיד. לאור זאת כל אחד יכול לבחור את התחזית שמתאימה לו ולקוות שתתממש, בין אם תהיה התחזית הנוכחית או שמה התחזית מלפני כעשור.

הרחבת נאט"ו

התוצאה העמוקה ביותר מהאירועים של 1989 היה איחודה מחדש של אירופה בשם השלום והדמוקרטיה. ברגע ששינוי השלטון התרחש במדינות כגון פולין, צ'כוסלובקיה, והונגריה החל דיון לגבי מהות היחסים בין מדינות אלה למוסדות עיקריים ביבשת, בעיקר נאט"ו והאיחוד האירופי. למדינות הנ"ל היה מושג ברור מאוד לגבי מטרותיהן. הן רצו חברות מלאה בנאט"ו בכוונה להרחיב את עקרונות הברית של הגנה משותפת מזרחה, כביטוח כנגד התעוררות מחודשת של הכוח הרוסי. יותר מכך, הם רצו חברות מלאה באיחוד האירופי בכדי להגביר את השגשוג שלהם ובכך לייצב את הדמוקרטיות החדשות שלהן. 

לגבי תורכיה המהירות והכיוון של מאורעות אלה הפיקו הלם ותחושה גוברת של חוסר צדק. בקרב ממשלות אירופה הופיעו התחושות לכך שזה צעד נכון לצרף את מדינות מזרח אירופה לאיחוד האירופי. לפתע מצאה את עצמה תורכיה מול האפשרות הלא נעימה שהמדינות שקודם היו חברות בברית וורשה, שינו את האוריינטציה לכיוון הצטרפות לאיחוד האירופי. יותר מכך, תורכיה עמדה בפני האפשרות שמחויבותה בת העשור לליברליזציה כלכלית, שהעמידה אותה מבחינה כלכלית הרבה מעל מדינות אלה, לא נלקחה בחשבון בקרב האיחוד האירופי. 

נקודת מבטה של תורכיה לגבי הרחבתה של נאט"ו היתה שונה מאשר גישתה לגבי האיחוד האירופי. תורכיה כבר היתה חברה בנאט"ו, וכתוצאה מכך היתה בעמדה פחות תחרותית כלפי מדינות מזרח אירופה. תורכיה היתה במצב בו היא יכולה לנצל את המצב לטובתה היא. קבלתן של מדינות במזרח אירופה יעזור לאפיין את האיומים העתידיים על נאט"ו, אשר לאור הניסיון של מדינות מזרח אירופה, יהיה מכוון לפחד מפני עלייתה מחדש של רוסיה. הרחבת נאט"ו מזרחה יהפוך את רוסיה קרובה יותר למדינה המזרחית ביותר של הברית, עוזרת בכך לשנות את המודעות בתוך הארגון. עלייתו של המנהיג הלאומני, ולדימיר ז'ירינובסקי, אפשר להגביר את האיום מפני עליית הלאומנות הקיצונות בדמוקרטיה הרוסית. בסופו של דבר, הרחבה מזרחה שתכלול מדינות כגון בולגריה ורומניה יחברו את החלק המזרחי של הארגון עם החלק הדרומי מבחינה פיזית, ובכך יבטל את ההרחקה לשוליים של תורכיה, מצב שהתקיים לכל אורך המלחמה הקרה. 

עמדתה של אנקרה היתה שהיא לא נגד ההרחבה בעיקרון, אבל היא חוששת שהרחבה מהריה מידי תחליש את הארגון. תורכיה מקבלת את תוכנית "המדיניות לשלום", אשר אומצה בפסגה בבריסל בינואר 1994, ושמקלת לחיקה את כל מדינות מזרח אירופה. זוהי מסגרת חופשית שבקרבה מדינות אינדיבידואליות יכוננו יחסים פוליטיים עם נאט"ו, שטבעם יהיה תלוי בכל מדינה בנפרד. דרך זו תאפשר את האפשרות של חברות מלאה בעתיד הרחוק כחלק מתהליך הדרגתי. 

תורכיה עמדה מול מצב חדש כאשר המנהל של קלינטון החליט לתת מעמד של חברות מלאה בארגון לחלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר. ביחד עם חברות אחרות בנאט"ו, לא יכלה אנקרה להתנגד למדיניות ארצות הברית. במידה שווה, תורכיה שלא התלהבה מצירופן של חלק מהמדינות לנאט"ו, שיחקה באפשרות להשתמש בזכות הווטו שבידיה בתהליך ההרחבה הצפוי לפי האינטרסים שלה.

  

Philip Robins, Suits and Uniforms, London, 2003, pp. 24-29

הפעולות שעל תורכיה לנקוט על מנת להצטרף לאיחוד האירופי

בפסגה האירופית של שנת 1993, שנערכה בקופנהגן, גובשו שלושה קריטריונים למועמדות להצטרפות לאיחוד. הקריטריון הראשון – קיום מוסדות יציבים המבטיחים דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומתן כבוד והגנה למיעוטים. הקריטריון השני – קיום כלכלת שוק מתפקדת, וכן יכולת להתמודד עם לחצי תחרות וכוחות שוק בתוך האיחוד האירופי. הקריטריון השלישי – יכולת להתחייב לחובות החברות, כולל הצמדות למטרות של איחוד פוליטי, כלכלי ומוניטארי.

הקריטריונים של קופנהגן היקשו על דרכה של תורכיה להיכנס כמועמדת לחברות באיחוד האירופי. הם העלו את הרף לחברות על ידי הוספה של קריטריונים פוליטיים חדשים שלא היו בנדרש קודם לכן. קריטריונים אלה הראו את ההבדלים בין תורכיה למועמדות האחרות והדגישו את הייחוד של תורכיה. למרות שלתורכיה היה יתרון מבחינה הכלכלית על פני מדינות מזרח ומרכז אירופה, מבחינה פוליטית לא עמדה תורכיה יפה בתחרות. במיוחד בתחום של כיבוד זכויות אזרח.

פסגת לוקסמבורג בשנת 1997, שהודיעה שמדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לאיחוד אך לא הכניסה את תורכיה לרשימה, הביאה להתדרדרות היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי. באנקרה ואיסטנבול נשמעו קולות שאמרו שאין לסמוך רק על יחסיה עם אירופה ויש להפנות משאבים לכיוונים נוספים. שינוי בעמדתו של האיחוד האירופי בפסגת הלסינקי, שהתקיימה בדצמבר 1999, הביא לצירופה של תורכיה לרשימת המועמדות על בסיס אותם קריטריונים שהוצבו למועמדות האחרות. לתורכיה הוצעה תוכנית אסטרטגית שתסייע לה בביצוע הרפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים אלה.

בפסגת ניצה, שנערכה בדצמבר 2000, החליטה מועצת אירופה לאשר מסמך הסכם הצטרפות (AP – Accession Partnership) לתורכיה. ההסכם התווה את הצעדים שיש לבצע על מנת לעמוד בקריטריונים של קופנהגן בתחום הפוליטי. ההסכם הדגיש סט של שינויים הכוללים את הרחבת זכויות האזרח והפסקתן של הפרת זכויות האדם. בתחום הכלכלי הדרישות היו בהתאם לתוכניות קרן המטבע הבינלאומית (IMF – International Monetary Fund) וכללו הורדה בשיעור האינפלציה ושינויים מבניים. מסמך זה מהווה חלק חשוב מתהליך הקדם-הצטרפות של תורכיה. ובמילים אחרות, הוא ביסס "מפת דרכים" לקבלתה של תורכיה לאיחוד האירופי. אם וכאשר תורכיה תצטרף תלוי ביכולתה להבין את היעדים שהוצבו בפניה במסמך.

הרפורמות כוונו לשינוי דואלי של המדינה התורכית. בתחום הפוליטי, הרפורמות שהוצעו הציבו אתגר קשה לעקרונות שקשורים לרפובליקניזם וחתרו תחת המדינה התורכית הצנטרליסטית. בתחום הכלכלי, המטרה היתה לשנות את "המדינה הרכה" שאופיינה על ידי פופוליזם, שחיתות וחוסר יציבות פיסקאלי למדינה יעילה.

בתגובה להסכם ההצטרפות, הכינו השלטונות התורכיים את "התוכנית הלאומית התורכית לאימוץ הרפורמות" (NPAA – The Turkish National Program for the Adoption of the Acquis), מסמך שהוגש לנציבות האיחוד במארס 2001. התוכנית ייצגה ניסיון של השלטונות התורכיים להתאים בין הצורך לעמוד בקריטריונים וחוסר הרצון ליישם רפורמות בנושאים הרגישים בטווח הקצר. באוקטובר 2001, העביר הפרלמנט התורכי שורה של רפורמות בנושאי זכויות האזרח. הרפורמות עסקו בהחלשת כוחה של המשטרה, הקלה בחקירות חברי פרלמנט החשודים בשחיתות ופשעים אחרים, סללו את הדרך להסרת האיסור על שידור בשפה הכורדית, ייצוג רב יותר של אזרחים במועצת לביטחון לאומי. בפברואר 2002, העבירו רפורמות שעסקו בחוק העונשין, בחוק הלוחמה בטרור,הקלות על חופש הביטוי, על  עיתונאים ואינטלקטואלים שפרסמו דעות שנחשבו כחותרות תחת אושיות המדינה.

אחת הבעיות המרכזיות העומדות בדרכה של תורכיה לעמוד בקריטריונים של קופנהגן הינה התפקיד אותו משחק הצבא בחיים הפוליטיים בתורכיה. הצבא בתורכיה ראה את עצמו כגוף האחראי לשימור המורשת החילונית של אטאתורכ, וכמגן הדמוקרטיה במדינה. הם ביצעו את תפקידם המקצועי מבלי להתחשב בממשלה מלבד אותם מקרים בהם קציני הצבא היו אלה ששלטו ברפובליקה. הצבא שיחק תפקיד פוליטי מרכזי בשימור החילוניות ואחדות המדינה והלאום. הצבא שלט ב"מועצה לביטחון לאומי" (NSC – National Security council), שהינה לפי סעיף 118 בחוקה התורכית, גוף מייעץ שלהמלצותיו אמורה הממשלה לתת עדיפות עליונה. כוחו של הצבא במועצה התבטא בעובדה שמבחינת הרכבה היה לצבא עדיפות ביחס של 5:4 לרשויות האזרחיות.

בהסכם ההצטרפות דרש האיחוד האירופי להתאים את מעמדו המייעץ של הצבא התורכי למעמד הצבא הנהוג במדינות אירופה. כדי לעמוד בתנאי זה הכניסו התורכים בחבילת הרפורמות החוקיות שלהם שינוי בסעיף 118 לפיו הממשלה התורכית לא תיתן עדיפות מיוחדת לעצתה של ה"מועצה לביטחון לאומי". נוסף לכך שונה היחס המספרי בין האזרחים לקציני צבא ב"מועצה לביטחון לאומי" לטובת האזרחים. האיחוד האירופי ראה בשינויים אלה שינוי קוסמטי בלבד. האיחוד מעדיף שה"מועצה לביטחון לאומי" פשוט תבוטל.

בעיה נוספת שעומדת בפני תורכיה הינו יחסה הבעייתי למיעוטים, קרי למיעוט הכורדי במדינה. הבעיה נובעת מהעובדה שתורכיה מכירה רק במיעוטים דתיים ואיננה מכירה במיעוטים על בסיס אתני. על פי סעיף 26 בחוקה התורכית נאסר השימוש בכל שפה שאיננה תורכית ובסוגריים כורדית וסעיף 28 אסר פרסום ספרים ועיתונים בכל שפה שאיננה תורכית. ברפורמות שנערכו ב-2001 מחקו את הסוגריים מסעיף 26. אולם עדיין קיים היה חוק מספר 2932 שנחקק ב-1983 שהגדיר את השפה הכורדית כבלתי חוקית. רק ברפורמות שנערכו ב-2002 בוטל האיסור על שידור, חינוך ופעילויות אחרות בשפה הכורדית. הרפורמות שעברו ביולי 2002 לא נתנו אותותיהן בשטח, דבר שבא לידי ביטוי בעובדה שכמעט לא נרשמו מוסדות לימוד שביקשו ללמד בשפה הכורדית, וכן בכך שלא בוטל האיסור להעניק שמות כורדיים גם לאחר אישור הרפורמות ביולי 2002.

תורכיה נתבקשה גם להעביר רפורמות בכל מה שנוגע לחירויות הפוליטיות. לכאורה לפי סעיפים שונים בחוקה התורכית מוענק מגוון נרחב של חירויות פוליטיות לאזרחים. אולם, מצד שני מכילה החוקה התורכית הגבלות חמורות על חירויות אלה. הדבר מבטא לדוגמא בהקדמה לחוקה לפיה, "לא תהיה הגנה למחשבות ודעות העומדות בסתירה לאינטרסים הלאומיים התורכים, לעיקרון של שלמות קיומה של תורכיה כמדינה וטריטוריה, הערכים המוראליים וההיסטוריים של תורכיה או של הלאומיות, העקרונות והרפורמות של אטאתורכ". ובצורה ספציפית יותר בסעיפים 13 ו-14 לפיהם החירויות יכולות להיות מוגבלות לפי חוק במקרה שהן יעמדו בסתירה לאינטרסים של הרפובליקה התורכית. יש מספר סעיפים בחוק העונשין, החוק למלחמה בטרור וחוק המפלגות הפוליטיות שקובעים את הסנקציות שינקטו במקרים שנזכרו קודם לכן.

לאור הדרישות שהועלו על ידי האיחוד בוצעו מספר שינויים בחוקה במסגרת חבילת רפורמות של אוקטובר 2001. נעשו שינויים בהקדמה  לפיהם המילים "מחשבות או דעות" הוחלפו במילה "מעשים". בנוסף לכך נעשו שינויים בסעיפים 13, 14 ואחרים. בעקבות שינויים אלה הגיעה חבילת רפורמות נוספת בינואר 2002 והפעם בחוק העונשין והחוק ללוחמה בטרור. חבילת רפורמות נוספת נערכה במארס 2002 בה נעשו שינויים נוספים בחוקה וכן בחוק המפלגות הפוליטיות. באוגוסט 2002 נעשו שינויים נוסף בחוק העונשין ובחוק המפלגות בפוליטיות בכדי לעמוד בדרישות האיחוד האירופי.

לאיחוד האירופי יש בעיה עם עונש המוות. עד אוגוסט 2002 אפשר חוק העונשין התורכי להחיל את עונש המוות במקרים מסוימים של רצח, ובמקרים של פגיעה בשלמות המדינה ובקיומה. אולם יש לציין שעונש המוות יצא לפועל רק עם אישורו של הפרלמנט. בהסכם ההתאגדות דרש האיחוד האירופי מתורכיה שעונש המוות יוצא לפועל רק במקרים של מלחמה וסכנה למלחמה. ואכן באוקטובר 2001 במסגרת חבילת הרפורמות הוכנס שינוי לחוקה לפיו עונש המוות יחול רק במקרה של מלחמה, איום במלחמה וטרור. אולם, הבעיה נוצרה סביב יישום עונש המוות במקרה של פעולות טרור, זאת בעקבות מעצרו של מנהיג "מפלגת פועלים הכורדית" (PKK – Partiya Kararen Kurdistan), עבדוללה אוצ'אלאן (Abdullah Öcalan) ונידון למוות על ידי בית המשפט בתורכיה. האיחוד האירופי לא ראה מקרה זה כדורש עונש מוות.

נוסף על המכשולים הפוליטיים העומדים בפניה של תורכיה להיות מועמדת להיכנס לאיחוד האירופי, אין להתעלם מהמכשולים הכלכליים. תורכיה הינה המדינה השנייה בגודלה באירופה אחרי גרמניה עם אוכלוסייה בסדר גודל של 67.8 מליון. אם קצב גידול האוכלוסין ימשיך לגדול כמו שהוא צומח עכשיו, תהיה תורכיה החל מאמצע המאה העשרים ואחת המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר באירופה.

בתחום הכלכלי הוצגו כבר מספר רפורמות על ידי טורגוט אוזל בשנות השמונים המוקדמות כאשר נטשו את אסטרטגיית הגבלת הייבוא שהיתה אבן פינה במדיניות בתורכית קודם לכן. מאותו רגע הפכה הכלכלה התורכית פתוחה יותר והיה גידול במגזר הפרטי. המבנה של הסחר התורכי עם אירופה השתנה באופן משמעותי. אם בשנות השבעים היתה תורכיה יצואנית של מוצרים חקלאיים ושל חומרי גלם. היום, יותר ממחצית סחר החוץ של תורכיה עם אירופה הינו מוצרי צריכה.

למרות שינויים בסחר החוץ, קיימים מספר קשיים מבניים בכלכלה התורכית המעכבים את שילובה של תורכיה באיחוד האירופי. תוצר נמוך לנפש, כוח עבודה חקלאי גדול – ארבעים אחוז מכוח העבודה נמצא במגזר החקלאי. הבדלים אזוריים גדולים – אזורים של איסטנבול ואנקרה נהנים מרמת חיים גבוהה ושגשוג הקרובים לזו של מערב אירופה בעוד מרכז ומזרח אנטליה הם ברובם אזורים חקלאיים ובעלי רמת חיים נמוכה מאוד. בתורכיה אחוז האינפלציה גבוה הנובע מחולשות מבניות במגזר הפיננסי דבר המקשה על בנקים תורכיים להתחרות עם הבנקים באיחוד האירופי, וגורם לשיעור הנמוך של השקעות זרות המושפע גם מחוסר יציבות כלכלית ופגמים רגולאטורים. נוסף על כל תהליך ההפרטה של מפעלים בבעלות הממשלה מתעכב.

לאור האמור לעיל נראה כי בפני תורכיה עומדות בעיות רציניות של שינויים מבניים לפני שהיא תהיה מוכנה לחברות באיחוד האירופי. הקמתו של איחוד המכסים, שנכנס לפעולה ב-1995, אמור להפחית רבים מהמכשולים הנ"ל. הסכם המכסים מתוכנן לחסל מיסים על ייבוא. למרות שלאחרונה הוא פגע במאזן המסחרי התורכי עם האיחוד האירופי, בטווח הארוך הוא ייצור אקלים כלכלי ליברלי יותר ויעזור לתורכיה להתמזג בשוק הגלובאלי. המשבר הכלכלי של 2000-2002 מדגיש את הצורך להמשיך ברפורמות המבניות. הרפורמות נחוצות במיוחד בתחומי החקלאות, האנרגיה וההפרטה. רפורמות בתחומים אלו יעזרו להחזיר את הביטחון למשקיעים, ויגדיל את הסיכויים של תורכיה להצטרף לאיחוד האירופי בטווח הארוך.

רפורמות אלו התקבלו בברכה על ידי האיחוד האירופי. אולם, דו"ח ההתקדמות שפורסם על ידי האיחוד האירופי באוקטובר 2002 הבהיר שלתורכיה יש דרך ארוכה בכדי לעמוד בקריטריונים של קופנהגן. יש ארבעה תחומים בהם צריכה להיות התקדמות על מנת לספק את דרישות האיחוד האירופי. ראשית, התוכנית הלאומית התעלמה במופגן מבעייתה קפריסין. דבר זה מהווה מכשול וימשיך להוות מכשול לעמידה בקריטריונים של קופנהגן. שנית, בתחום של זכויות המיעוטים נערכו רפורמות רבות אבל אישור השימוש בשפה הכורדית במערכת החינוך עדיין לא מיושם. בעוד האיחוד האירופי שם דגש חשוב על זכויות המיעוטים תורכיה רואה בהרחבה ניכרת של הזכויות כאיום על שלמותה של המדינה. שלישית, האיחוד האירופי רואה בעיני רוחו מערכת בה יקטן תפקידו של הצבא התורכי בפוליטיקה. אולם לחץ רב בנושא זה ירחיק את הצבא מתמיכתו באיחוד. רביעית, למרות המאמצים הרבים לחולל רפורמות בכלכלה התורכית לא הצליחה עדיין הכלכלה התורכית להתגבר על חוסר היציבות לנוכח משברים.

לוח זמנים לקשרים בין תורכיה לאיחוד האירופי

12 בספטמבר 1963: נחתם הסכם אנקרה, אשר מטרתו הבטחת חברותה של תורכיה בשוק האירופי. דבר זה יושג על ידי מיסודם של שלושה שלבים של איחוד מכסים. בנוסף לכך נחתם גם ההסכם הפיננסי הראשון. (נכנס לתוקף ב-1 לדצמבר 1964) 

13 בנובמבר 1970: פרוטוקול נוסף, שנחתם וסופח להסכם אנקרה, מפרט את דרך הקמתו של איחוד המכסים בין שני הצדדים. בעוד שההתחייבות לאיחוד המכסים מתבטאת בהמצאות ההסכם משנת 1963, הרי שהתוכנית ליישום הסכם זה הותוותה בפרוטוקול שנחתם ב-1970. 

ינואר 1982: הקהילה האירופית מחליטה להשהות את הסכם אנקרה באופן רשמי, ומקפיאה את יחסיה הפוליטיים עם תורכיה בעקבות ההפיכה הצבאית בתורכיה ב-12 לספטמבר 1980. נוסף לכך מחליט הפרלמנט האירופי לא לחדש את הנציגות האירופית לוועידה הפרלמנטארית המשותפת עד לאחר שיערכו בחירות כלליות ויוקם פרלמנט בתורכיה. 

ספטמבר 1986: תורכיה נפגשת עם ועדת ההתאגדות האירופית תורכית ומתחדשים היחסים בינה ובין הקהילה האירופית. במהלך הפגישה תורכיה מאותתת על כוונותיה להמשיך בתהליך הפיכתה לחברה מלאה, ופותחת פרק חדש ביחסים. 

14 באפריל 1987: תורכיה מגישה בקשה לחברות מלאה בשוק האירופי המשותף. שרי החוץ של הקהילה האירופית מחליטים להפנות את הבקשה למועצה בהתאם להליך התקין. 

18 בדצמבר 1989: הוועדה האירופית מחליטה שהצטרפותן של תורכיה ומועמדות פוטנציאליות אחרו יילקחו בחשבון רק ב-1992 כאשר השוק האחיד יכנס לתוקף. יותר מכך, ניתוח מפורט של הפיתוח החברתי כלכלי מראה, שלמרות ההתקדמות הרבה בפתיחת כלכלתה של תורכיה לעולם החיצוני, יש עדיין פער גדול ביחס לדרגת ההתפתחות באירופה. הוועדה מחליטה על השלמתו של איחוד המכסים בציינה שהשלמתו תיתן לוועדה את האפשרות לקרב את תורכיה לשוק האחיד. 

30 בדצמבר 1991: המועצה התורכית אירופית מתכנסת בבריסל. התוצאה המעשית של הפגישה היא ההחלטה לקיים פגישות קבועות בהן בכירים תורכיים ואירופיים ידונו בנושאים כלכליים ומסחריים. 

31 בדצמבר 1995: תורכיה והשוק האירופי המשותף נכנסים לאיחוד מכסים. היה זה ההסכם הראשון של הקהילה האירופית עם מדינה צד שלישי. 

1 בינואר 1996: הסכם לאיחוד מכסים נכנס לתוקף. ההסכם כולל הקטנת המגבלות על המסחר בין שני הצדדים, יישומו של מכס אחיד על ייבוא ממדינות צד שלישי, ואחדות המדיניות בכל הקשור לשוק הפנימי. 

13-14 ביולי 1996: פסגת דבלין. המועצה האירופית מאיצה בתורכיה לנצל את השפעתה בכדי להביא פיתרון בקפריסין בהתאם להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. היא מדגישה גם את הצורך של תורכיה להגיע לרמה הגבוהה ביותר בתחום של זכויות האזרח. 

12-13 בדצמבר 1997: פסגת לוקסמבורג. מועצת האיחוד האירופי מודיעה  כי מדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לרשימת המועמדות לאיחוד ודוחה את בקשתה של תורכיה. 

דצמבר 1998:  תורכיה מקפיאה את קשריה עם האיחוד האירופי כתגובה לפסגת לוקסמבורג. נוסף לכך, תורכיה מצהירה שהיא תמשיך בתוכניותיה למזג את החלק הצפוני של קפריסין במקרה וזאת למקרה שהאיחוד האירופי יערוך שיחות הצטרפות עם החלק היווני של קפריסין. 

10-11 בדצמבר 1999: פסגת הלסינקי. מועצת האיחוד האירופי מסכימה להכיר בתורכיה כמועמדת לאיחוד. היא מצהירה שבהסתמך על האסטרטגיה האירופית, תורכיה, כמו מדינות אחרות, יפיקו תועלת מהסיוע האירופי לביצוע הרפורמות. 

4 בדצמבר 2000: המועצה לעניינים כלכליים מסכימה על מסגרת רשמית ועל תהליך ההצטרפות של תורכיה. 

7-9 בדצמבר 2000: פסגת ניצה. המועצה האירופית מקבלת את ההתקדמות בתהליך הצטרפותה של תורכיה, אבל מבקשת מתורכיה להגיש תוכנית עבודה לאימוץ הרפורמות. 

8 במארס 2001: מועצת השרים האירופית מאמצת את הסכם ההצטרפות, וקובעת אמצעים שיבטיחו את עמידתה של תורכיה בקריטריונים להיהפך למועמדת לאיחוד. 

19 במארס 2001: ממשלת תורכיה מאמצת את התוכנית הלאומית. היא מציעה שורה של רפורמות שהיא מוכנה לעבור בכדי להיות מועמדת לאיחוד. 

3 באוקטובר 2001: הפרלמנט התורכי מבצע 34 תיקונים בחוקה על מנת לעמוד בקריטריונים הפוליטיים של קופנהגן. תיקונים אלה כוללים את ביטול עונש המוות והתרת שימוש מסוים בשפות אחרות פרט לתורכית. 

14-15 בדצמבר 2001: פסגת לאקן: המועצה האירופית מצהירה שתורכיה התקדמה רבות בכיוון העמידה בקריטריונים הפוליטיים של קופנהגן, במיוחד לאור השינויים שנעשו בחוקה. 

ינואר-מארס 2002: הפרלמנט התורכי מוסיף שינויים לחוק העונשין וחוקים אחרים המשפיעים על חופש הביטוי והעיתונות, פעילותם של איגודים מקצועיים, פעילותן של מפלגות פוליטיות ואיסור על עינויים. 

21-22 ביוני 2002: פסגת סוויל. המועצה האירופית מאשרת את העובדה לפיה יישומן של רפורמות פוליטיות וכלכליות יקדם את סיכויי תורכיה לחברות מלאה באיחוד האירופי. בנוסף לכך היא ציינה שהחלטות חדשות יכולות להילקח בפסגה הבאה בקופנהגן לגבי השלב הבא במועמדות התורכית. כל זה לאור ההתפתחויות עד לפסגה הבאה. 

3 באוגוסט 2002: הפרלמנט התורכי מעביר 15 חוקים בכדי לעמוד בדרישות האחרונות בתחום זכויות האזרח. 

12-13 בדצמבר 2002: פסגת קופנהגן. 15 מנהיגי האיחוד האירופי אימצו תוכנית להרחבת האיחוד מזרחה להכללתן של 10 מדינות נוספות, אבל דחו את דרישתה של תורכיה לקביעת תאריך להתחלת המגעים בדרך לקבלתה הסופית. הם הסכימו להיפגש בדצמבר 2004 בכדי לדון בדבר.

כלכלת תורכיה והאינטגרציה האירופית

במהלך שנות השמונים עברה הקהילה האירופית תהליכי העמקה והרחבה אשר שינו את הסביבה הכלכלית החיצונית של תורכיה. הרכיב הראשון בשינויים אלה הינו תהליך האינטגרציה האירופית שמטרתו היתה ליצור אזור ללא גבולות עד ה-31 בדצמבר 1992. רכיב נוסף היה האינטגרציה הפיננסית האירופית, והקמתם של האיחוד המוניטארי האירופי והבנק האירופי המרכזי. רכיב שלישי היה ההרחבה הדרומית של הקהילה שצירפה את יוון (1981), ספרד ופורטוגל (1986) כחברים מלאים. 

התפתחויות אלה שינו את פני הקהילה האירופית על ידי הקמתו שוק פנימי בין 12 החברות של הקהילה האירופית דרך הסכם מכסים. הקמתו של הסכם המכסים ישפיע על המסחר במספר דרכים. הורמו המחסומים, והסחר בין החברות של הקהילה יגדלו. איחוד זה גם הוביל לירידה במסחר בין חברות האיחוד ומדיניות צד שלישי. מכאן והאינטגרציה הכלכלית האירופית מהווה איום על מדינות כמו תורכיה שנמצאת בשוליים של הקהילה האירופית, מכיוון שזה אפשרי לשוק מורחב להפגין נטייה חזקה לכיוון המרכז, ולגרום למדינות הלא חברות לסבול מירידה חזקה. 

באשר להרחבה הדרומית, ההשפעה השלילית שלה לגבי ייצוא לקהילה האירופית ממדינת צד שלישי היא בעלת חשיבות רבה. מבחינת מדינות הים התיכון להרחבה יש משמעות של איבוד שווקים. זה נובע ממספר סיבות. ראשית, לשאר הקהילה האירופית יש כעת גישה חופשית לשווקים של המדינות החדשות. בנוסף על כך, הייצוא שלהן לקהילה האירופית מוחלף בזה של החברות החדשות. כתוצאה מכך, מדינות לא חברות כמו תורכיה נשארות עם המשימה הקשה להתאים עצמן למצב החדש. בין אם המדינות מחפשות סוג חדש של יחסים ובין אם הן מחפשות חברות מלאה, עליהן לעבור שינויים מבניים בכלכלה שלהן בשביל לסגל את עצמן למצב החדש. 

  

Müftüler, Meltem, "Turkish economic liberalization and European integration", Middle Eastern Studies, 31, 1, (January, 1995), pp. 86-88 

הרפורמות בתורכיה לקראת מועמדות כחברה באיחוד

פסגת לוקסמבורג בשנת 1997, שהודיעה שמדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לאיחוד אך לא הכניסה את תורכיה לרשימה, הביאה להתדרדרות היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי. באנקרה ואיסטנבול נשמעו קולות שאמרו שאין לסמוך רק על יחסיה עם אירופה ויש להפנות משאבים לכיוונים נוספים. שינוי בעמדתו של האיחוד האירופי בפסגת הלסינקי, שהתקיימה בדצמבר 1999, הביא לצירופה של תורכיה לרשימת המועמדות על בסיס אותם קריטריונים שהוצבו למועמדות האחרות. לתורכיה הוצעה תוכנית אסטרטגית שתסייע לה בביצוע הרפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים אלה. להמשיך לקרוא