תפיסת הביטחון של ישראל

ב-1999 פרסם מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית הערכה מקיפה של פניהם המשתנים של אתגרי הביטחון של ישראל, ושל התגובות השונות שהכינה ממשלת ישראל כדי לענות עליהם.[1] זאת מתוך הבנה שלאמריקנים יש הרבה מה ללמוד מניסיונה של ישראל וכן מתוך אמונה שהכרה טובה יותר של הדילמות הביטחוניות הניצבות בפני ישראל תוכל לסייע לארצות הברית לקדם את עניין השלום. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המפנה בתפיסת הביטחון

לפי עמירם אורן, במאמר "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953" – פורסם בכתב העת עיונים בתקומת ישראל, כרך 12 (2002), בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות עמדה ביסוד ארגון צה"ל תפיסה מגננתית-התקפית. תפיסה זו גובשה במהלך 1949, בימי הרמטכ"ל הראשון רב-אלוף יעקב דורי, ועל בסיסה נבנה ואורגן צה"ל מחדש (בשים דגש על הקמת מערך המילואים) מראשית 1950 – עם תחילת כהונתו של רב אלוף יגאל ידין כרמטכ"ל – ועד סוף מרס 1951.

תפיסה זו נשענה על העובדה ששטח המדינה קטן וחסר עומק אסטרטגי וגבולותיה ארוכים ומפותלים, ועל ההנחה שמדינות העימות עשויות לתקוף אותה במפתיע. לפיכך גרסה תפיסה זו כי בשלב ראשון נדרשת פעילות הגנה המבוססת על הכוחות הסדירים, וכי באותה עת יש לגייס במהירות את מערך המילואים, שיסייע בקרבות הבלימה ויתחיל בתקיפה לשם העתקת המערכה לשטחי המדינות התוקפות. בהתאם לכך נקבע כי ייעודו של הכוח הסדיר הוא לאפשר לצבא לעבוד מתקופת רגיעה לתקופת מלחמה, שבה יתבסס בעיקר כוחו של צה"ל על צבא המילואים. הצבא הסדיר נועד לשמש בית ספר להכשרת הלוחמים וגורם שמטרתו לארגן את כלל הכוחות.

במחצית הראשונה של שנות החמישים הגיעו בצה"ל לידי הכרה כי הגישה המגננתית-התקפית, שעל פיה נבנה צה"ל מאז 1950, בטעות יסודה, וכי יש להמירה בגישה הפוכה: התקפית-הגנתית. נקודת המוצא לגישה זו הייתה שמדינת ישראל אינה יכולה לחכות עד שמדינות ערב יתקפו אותה בפועל, בשל שתי סיבות עיקריות: היעדר עומק אסטרטגי, והסכנה הפוטנציאלית שצבאות ערב יצליחו לפלוש לארץ, לבתרה מכל עבריה – במרכז, בשרון ובפרוזדור ירושלים, ולנתק את אילת בדרום ואת עמק החולה בצפון.

המסקנה הייתה שיש צורך לשנות את הרכבו של צה"ל ואת מבנהו כך שיכלול ארבעה מרכיבים: 1. מודיעין אסטרטגי ארך טווח, שיאתר בעוד מועד את כוונותיהם של צבאות ערב ואת תנועותיהם; 2. חיל אוויר גדול וחזק, שיוכל להכות בחילות האוויר של צבאות ערב ולמנוע מהם לפעול, ושיוכל להכות גם בכוחות היבשה שלהם; 3. כוחות שריון גדולים יותר לביצוע מתקפה יבשתית; 4. כוח צנחנים לביצוע פעולות מיוחדות.

קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית

מיכה בר מציג בספרו  קווים אדומים באסטרטגיה הישראלית חמש קטגוריות למיונם של קווים אדומים:

  1. קווים אדומים שמטרתם למנוע שינוי במאזן הכוחות – הטיית מאזן הכוחות נגד מדינת הסטטוס קוו תוגדר כקו אדום, או אף כעילת מלחמה, כאשר מדינה מצויה בסכסוך וחוששת מהתעצמות פוטנציאלית של היריב, שייתכן כי תניע אותו להאמין כי יוכל לנצח במלחמה אם יקדים ויפתח בה. מכאן, שמדינת הסטטוס קוו תשאף להבהיר ליריב כי לא תסבול שינוי במאזן העוצמה, אם על ידי התעצמותו, או על ידי כריתת בריתות עוינות. ישנם מספר משתנים ששינוי בהם עלול להיות עילה למלחמה: בריתות, מערכות נשק חדשות בזירה וגדל הכוחות וכמות הנשק.
  2. אזורי חיץ ותחומי השפעה – קווים אלה יכולים לשאת אופי פורמאלי בהסכמים שונים בעקבות משא ומתן. הקווים יכולים להיות גם לא פורמאליים, תוצר של מיקוח אילם והסכמה מכללא. פעולות שונות, כמו הכנסת כוחות או נשק, ייתפסו כחציית קו אדום.
  3. נתיבי מים ונתיבי אוויר – נתיבי מים חופשיים היו מאז ומתמיד אינטרס חיוני של מדינות שראו בהם צינורות חמצן שיש להטיח את הגנתן.
  4. פעולות טרור, חבלה וחתרנות בחסות מדינה – פעולות הטרור פוגעות בביטחונם של אזרחי המדינה והיא מוצאת עצמה נאלצת למצוא דרכים להרתיע את מבצעיהן או לפחות להרתיע מדינות אחרות מלתת חסות לקבוצות גרילה וטרור. הצגת פעולות טרור כקו אדום מעוררת כמה בעיות. ראשית, את מבצעי פעולות לא ניתן תמיד לזהות וקשה לאתר אותם כדי להענישם. שנית, לוחמי הגרילה והטרור יושבים על פי רוב בקרב אוכלוסייה אזרחית. שלישית, לעתים לא ניתן לקשור את מבצעי פעולות הטרור למדינה מסוימת.
  5. קטגוריה כללית הכוללת אינטרסים כלכליים חיוניים, כיבוד הסכמים וכדומה – מדינות שונות עשויות לעמוד בנסיבות מיוחדות שיכתיבו הגדרת קווים אדומים על פי צורכיהן הייחודיים. בין הנסיבות יכולות להיות אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים, הפרת הסכמים  ופגיעה במקורות מים.

הגישה האופנסיבית-דפנסיבית

לפי ישראל בר בספרו, בטחון ישראל: היום אתמול מחר, אומצה  במלחמת העצמאות, דוקטרינה צבאית אופנסיבית-דפנסיבית. בשלב ראשון נבלמה התקפת האויב על ידי התנגדות עזה, שהתרכזה סביב נקודות המפתח של הארץ. לאחר מכן, כאשר פג כוח המחץ של התוקפן וכוחותיו תשו, החל השלב השני. בשלב זה נערכת התקפת נגד כדי להדוף את האויב אחור סופית, ולכבוש ככל האפשר כיבוש של קבע את קרשי הקפיצה העיקריים שלו.

דוקטרינה זו אומצה בשל התנאים האובייקטיביים באותה עת. ראשית, חיל העם היה זקוק לשהות כדי לגייס את כוחו ולפתח את אפשרויותיו הגלומות במלואן. שנית, הגיאוגרפיה והטופוגרפיה, וכן הארגון ותכונות הלחימה של צבא עממי זה – מן הצד האחר –  אפשרו ניהול מלחמה דפנסיבית ממושכת עד שהושגה נקודת המפנה ונשתנו יחסי הכוחות. שלישית, מעולם לא הייתה למתקיפים עדיפות כמותית ויתרון מבחינת ציוד, יכולת טקטית או פיקודית, הדרושה לשם השגת הכרעה מהירה

מצב זה המשיך גם בשש השנים שלאחר מלחמת השחרור. אמנם הצבאות הערביים אורגנו מחדש, הכפילו ושילשו את כוחם, הגבירו בייחוד את חילות התעופה שלהם, את חטיבות הטנקים והחטיבות הממונעות. אך אודות למאמצי ישראל הוסיף להתקיים יחס כוחות אשר היה מבטיח את הצלחת צה"ל על פי התורה שלפיה פעל במבחן הראשון. אולם, כאשר הפך המזרח התיכון לאחת הזירות העיקריות במלחמה הקרה, התהווה מצב חדש לגמרי. באותו רגע הלכה והתהוותה סכנה של ערעור מאזן הכוחות בין ישראל לשכנותיה. מאחר ומדינת ישראל החליטה לפתור בעיה זו באמצעים צבאיים התעוררו פקפוקים אם אמנם עשויה התפישה הדפנסיבית-אופנסיבית לתת תשובה קולעת לסכנות העתיד. כך נולדה התפישה של מלחמת מנע.

השינוי בדוקטרינה הצבאית והדרך למלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטיני. עם השנים נכתבו מחקרים רבים שניסו להסביר הגורמים שהביאו למלחמה. במאמר זה אתמקד בהסברו של עמי גלוסקא כפי שבא לידי ביטוי בספרו אשכול תן פקודה! ואעשה זאת תוך התמקדות באספקטים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

גלוסקא מתאר בספרו את האופן בו השתלשלו המאורעות בצד הישראלי בדרך למלחמת ששת הימים תוך כדי שהוא שם דגש על יחסי הגומלין שבין ההנהגה הצבאית להנהגה המדינית. לטענתו, תגובותיה הצבאיות של ישראל לאתגרי הביטחון בתקופה הנידונה לא השיגו את היעדים שביקשו להשיג: הרתעה, סטאטוס-קוו רגוע ומניעת מלחמה. תחת זאת, חלה החמרה הדרגתית במצב הביטחון, שסופה משבר, הסלמה, ערעור ההרתעה ומלחמה. יתר על כן, פרוץ המלחמה הייתה כישלון טוטאלי של מדיניות הביטחון של ישראל, שהתעמעם בשל הניצחון הצבאי המזהיר.

ברצוני להתמקד במה שלדעתו היה אחד הגורמים להסלמה – האתוס ההתקפי והדוקטרינה ההתקפית. לפי גלוסקא, בשנים הראשונות של המדינה הייתה הנחת היסוד של המטה הכללי, שמדינת ישראל לא תיזום מלחמה. ההנחה הזאת הכתיבה דוקטרינה שכונתה "דפנסיבית-אופנסיבית": צה"ל ייערך תחילה להגנה כדי לבלום את מתקפת האויב, ובשלב השני יצא להתקפת נגד ויעביר את הלחימה לשטח האויב. שלב הבלימה הושתת על הצבא הסדיר ועל מערך מפותח של הגנה מרחבית (הגמ"ר) ומכאן ואילך בעיקר על צבא המילואים. התפיסה הזאת הייתה במידה רבה המשך של התפיסה שלפיה פעל צה"ל במלחמת העצמאות.

אבל כבר בשלב מוקדם נעשה המעבר בצה"ל לדוקטרינה החלופית, שהוגדרה "אופנסיבית-דפנסיבית". מעבר זה נבע מן המסקנה בדרגי התכנון במטכ"ל, כי אין ודאות שצה"ל יוכל לעמוד בתרחיש הקיצוני של מקרה הכול. מתקפה ערבית יזומה, כוללת ומתואמת, עלולה הייתה כבר בשלב הראשון להסב נזקים בלתי הפיכים בשל קרבת הגבול למרכזי האוכלוסייה ובשל הקושי לפרוס את צה"ל להגנה בכל החזיתות. החשש היה, כי עוד לפני שיגויסו המילואים עלולה המערכת להיות מוכרעת בזירות קריטיות: פגיעה אנושה במרכזי אוכלוסייה ותשתית ובבסיסי חיל האוויר המועטים של ישראל, ניתוק הנגב הדרומי, כיבוש אצבע הגליל, ניתוק פרוזדור ירושלים, או ביתור המדינה ברצועה הצרה של מישור החוף.

הפירוש המעשי של הדוקטרינה החדשה היה, שלמדינת ישראל אסור להמתין ולהשאיר את יוזמת המלחמה בידי אויביה. על ישראל להיות זו שתפתח במלחמה. משעה שאומצה דוקטרינה זו היא הייתה למעשה בלתי הפיכה. צה"ל נמנע מהשקעות ניכרות בביצור הגבול, מערך ההגנה המרחבית דולדל, והרכש הצבאי נועד בעיקרו לדרג המסתער. כמו כן, הדוקטרינה ההתקפית הולידה שני מושגים שביטאו שתי תפיסות: מלחמת מנע ומתקפה מקדימה. לפי התפיסה הראשונה, שזוהתה עם משה דיין, על ישראל לחולל בעצמה את המלחמה בעיתוי ובמצב הנוחים לה, ולהכתיב בכך את המסגרת האופרטיבית של הלחימה ואת יעדיה. לעומת זאת, התפיסה השנייה, שזוהתה עם יגאל אלון, על מדינת ישראל לצאת למלחמה רק כאשר יוצר איום קונקרטי ליוזמה מלחמתית ערבית, או אם יחצו הקווים האדומים.

תפיסת מלחמת המנע, שמקורה בראייה פסימית יותר של הסכסוך ושל חומרת האיום, עברה למעשה מהעולם לאחר מימושה ב-1956. חיזוק ביטחונה העצמי של ישראל מחד גיסא ומסקנות המערכת המדינית בעקבות מלחמת סיני מאידך גיסא הותירו על כנה רק את תפיסת המלחמה המקדימה. מלחמת סיני המחישה את יתרונותיה הצבאיים המפליגים של לחימה ביוזמת צה"ל, ובה בעת הפחיתה את החשש מעימות צבאי. הרגיעה שהשתררה בגבולות סילקה ממילא את העילה המיידית לייזום מלחמת מנע. ישראל ביקשה עתה רק להבטיח סטאטוס-קוו רגוע ולקיים כושר הרתעה יעיל שימנע מלחמה. רק אם תיכשל ההרתעה וישראל תועמד בסכנה ממשית וקרובה של תוקפנות ערבית, או שייפגעו אינטרסים חיוניים שלה תראה ישראל עצמה זכאית להקדים ולתקוף.

בעקבות השינוי בדוקטרינה דגל הצבא בגישה התקפית ובלתי מתפשרת מול הסורים, ומאוחר יותר גם בהסלמת העימות עד כדי התנגשות חזיתית. הממשלה לא הייתה מעוניינת בהסלמה, אך המאבק על המים ופעולות החבלה אילצו אותה למצוא מענה. מענה אותו רק הצבא יכול היה לספק. פיתרון אפשרי היה שילוב של התגוננות סבילה ופעילות התקפית נקודתית יזומה ומבוקרת. אולם הצבא לא ראה בכך פיתרון. ההגנה הסבילה הייתה מאוסה עליו ומנוגדת לדוקטרינה החדשה. הגבולות היו ארוכים מאוד והמטה הכללי סלד מן המחשבה שהמדינה תוקף בגדרות תיל. במקום זאת הציע הצבא מתקפה, ומאז הארץ שינתה פניה.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל

לפי אריאל לויטה, בספרו הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה, ניתן למצוא את אבני הפינה של הדוקטרינה הצבאית הישראלית בהנחות העל של תורת הביטחון הישראלית שאת ניסוחן המקורי תבע דוד בן-גוריון. ראשונה בהן היא הקביעה לפיה עצם קיומה של מדינת ישראל נתון בסכנה מצד אויבים המקיפים אותה מכל עבר ושואפים לכלותה בכל דרך שהיא, דהיינו איום קיומי. מהגדרה זו של בעיית הביטחון של ישראל נבע ההכרח לחפש פתרונות ואמצעים להבטחת קיומה של המדינה.

במהלך חיפוש הפתרונות למצוקת הקיום אימצו מעצבי תורת הביטחון של ישראל שתי הנחות יסוד נוספות. האחת, כי לא ניתן לסמוך על גורם או גורמים חיצוניים כלשהם שיבטיחו את קיומה של המדינה, והשנייה, כי ישראל לא תוכל ליישב את הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעים צבאיים. המשמעות המעשית של שתי הנחות אלה הייתה כי יש להשתית את ביטחונה של המדינה על כוחו של צה"ל להרתיע ובעת הצורך גם לפעול, אך השימוש בצה"ל ייעשה אך ורק למטרות אסטרטגיות הגנתיות כדי להבטיח את שמירת הסטטוס קוו.

הערכה זו לא מנעה מבן-גוריון ויורשיו לחתור ללא לאות להבנה ולשיתוף פעולה אסטרטגי לפחות עם אחת ממעצמות המערב – צרפת בשנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ארצות הברית לאחר מכן. אלא שגם בימי השיא של שיתוף הפעולה עם מעצמות אלה, ולמרות החשיבות שיוחסה לו, הוא לא נתפס מעולם כערובה מספקת לקיומה של המדינה, שתחסוך ממנה את הצורך לקיים יכולת הגנה עצמית מלאה. זאת, מחמת הקושי להשיג מחויבות ברורה ומקפת דיה, בהתחשב במגבלות האינהרנטיות שיש למחויבות זו, ולאור שורה של אירועים והתפתחויות שהמחישו להנהגת המדינה במשך שנים את מידת השבריריות של תמיכת המעצמות.

הנחת העל השנייה הייתה שאין בידי ישראל להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים. מקביעה קטגורית זו לא השתמע בהכרח שאין אפשרות להשיג באמצעים אלה יעדים מדיניים משמעותיים אחרים, אם כי פחותים מאשר פתרון סופי של הסכסוך. ואכן, במשך השנים הוטלו על צה"ל יעדים מדיניים שונים. העקביים ביניהם היו הרתעת הערבים במלחמה, הסרת איומים צבאיים מתפתחים והשגת תנאי סיום למלחמה שיקנו לדרג המדיני קלפי מיקוח טובים למשא ומתן שלאחר המלחמה, ואשר יביאו במידת האפשר לשינויים פוליטיים ושלטוניים הרצויים לישראל בארצות ערב. בקרב ההנהגה הישראלית גם רווחה השאיפה לנצל הצלחה, במקרה של מלחמה הפורצת מסיבות אחרות, כדי להשיג באמצעות צה"ל תיקוני גבול קבועים.

להנחות העל של תורת הביטחון נוספו מספר הנחות מרכזיות לגבי היסוד בזירה, מצבה וצרכיה של ישראל בתחום המדיני ומשתני היסוד בהערכת המצב הצבאי. ההנחה הראשונה בחשיבותה בקבוצת ההנחות ביחס לנתוני היסוד בזירה נבעה מההכרה כי לישראל נחיתות כמותית ברורה ונצחית במשאבים הלאומיים ככלל ובמשאבים הצבאיים בפרט ביחס למדינות ערב. הנחה זו קבעה כי לישראל אין ולא יהיה בעתיד הנראה לעין כוח עמידה וכי הא-סימטריה בין ישראל לערב בתחום זה רק תלך ותחריף עם השנים. לכן לא ניתן לקיים צבא סדיר גדול, יש לנהל מלחמות קצרות ולהימנע ממלחמות התשה ויש לשאוף להשמדתו של האויב.